תשע עשרה שנים אחר כך (ויום)

שלושה ימים לאחר מכן, הגיע פתק רשום בכתב ידה של הפרופסור מקגונגל:

העונש שלך יתבצע מחר בערב. עליך להפגש עם פילץ' באולם הכניסה בשעה שמונה בערב.
                                                             תודה,
                                                               מינרווה מקגונגל,
                                                               מנהלת בית הספר הוגוורטס לבישוף ולקוסמות

אלבוס נאנח. הוא תמיד ידע שזה יבוא.

אלבוס הראה לרוז את המכתב, והיא אמרה לו בעוקצנות: "טוב, זה קצת מגיע לך, לא?". אלבוס נאנח שוב. הוא לא הראה זאת כלפי חוץ, אבל בתוכו הוא הסכים עם רוז בלב שלם.

למחרת, בשעה חמישה לשמונה הוא ירד אל אולם הכניסה, שם המתין לו פילץ', ועל פניו חיוך נבזי.

הוא הוביל את אלבוס במדשאות לכיוון הבקתה של האגריד. אלבוס קצת התרגש, אולי בכל זאת לא יהיה נורא כל כך?

כשהגיעו לבקתה (האגריד כבר חיכה להם), פילץ' דחף אותו לכיוונו של האגריד.

"להתראות", הוא סינן והתרחק משם במהירות. האגריד נאנח. "מעולם לא סבלתי את האיש הזה", הוא אמר, ואלבוס צחק. "אוי, המריבות שהיינו רבים כשאבא שלך היה רק תלמיד פה", ואלבוס לא יכל לזוז מרוב צחוק.

"טוב", אמר לפתע האגריד בנימה עניינית למדי, "אני צריך שתעזור לי".

הם נכנסו אל תוך היער האסור, ופחד הציף את אלבוס. "למה אתה צריך עזרה?", הוא שאל, וניסה להסתיר את העובדה שהוא רועד. 

"אממ... טוב, יש כמה בעיות פה עם החיות ביער, וקיוויתי שתוכל לעזור לי".

אלבוס נאנח. הוא זכר שאביו אמר לו שלהאגריד היתה מאז ומעולם חיבה מצערת לחיות מפלצתיות.

רחש חזק מהשיחים השיב אותו למציאות. נראה היה שהאגריד לא הבחין בכך.

הוא הסתובב בזהירות, וכשראה מה עשה את הרעש הוא כמעט נפל מרוב תדהמה.

המכונית של ארתור וויזלי הביטה עליו מבין השיחים.

הפרק הקודם		הפרק הבא