זו מלחמה!

נקודת מבט הרמיוני:

המשכתי לרוץ בכל הכוח רק לצאת מהיער המטופש הזה!

50 מטרים מהיציאה קדימה אני תכף יוצאת,

40 מטרים,

30 מטרים,

20 מטרים,

10 מטרים,

לפתע הרגשתי כוח שחוסם אותי אני הייתי חייבת לעצור,

הסתובבתי אחורה לבדוק מה המרחק בייני לבין האוכל מוות,

לא ראיתי אותו אולי הוא הלך מפה? עדיף שכך.

אבל... אבל אולי זאת מלכודת והוא הפך לבלתי נראה?!

אוך הרמיוני אל תיהי סתומה למה שהוא יהפוך לבלתי נראה הרי-

לפתע ראיתי משהו כסוף וחד מתקרב לעברי שקטע לי את חוט המחשבה,

לא ידעתי מה זה התחלתי ללכת אחורה מוכנה לתפוס אותו אך ללא הצלחה.

הרגשתי כאב חד בכל צד גופי השמאלי והרגשתי שהחולצה מתחילה להתרטב אוי לא!

התחלתי לראות מטושטש נקודות שחורות חסמו לי את הראיה הרגשתי שחרחורת רעדתי,

מרוב כאב איבדתי את שיווי המשקל ונפלתי אחורה.

באנקת כאב גם בגלל שנפלתי על אבן ובגלל הכאב החד מהחזה שלי ניסיתי להתיישב ללא הצלחה...

הרמתי את ראשי טיפה בניסיון לראות מה פגע בי,

ו רציתי לצרוח הדבר שנפגעתי ממנו היה בצבע כסף וקצה שחור ועליו סמל של נחש!

(אני מוכנה להתערב שזה היה הסמל של סלית'רין!)

זה היה פגיון!!!!!!!

הרמתי את ידי ותפסתי בחלק השחור של הפגיון ומשכתי אותו החוצה,

צרחתי מכאב ועייני הוסיפו להראות כתמים שחורים,

שטף דם חדש וחזק יותר יצא מהחזה שלי,

זו הייתה טעות להוציא את הפגיון.

קול צעדים נשמע קרוב אלי זה בטח האוכל מוות,

אך לא מולי הופיע נער כבן גילי בעל פנים חדות ושיער בלונדיני,

כן זה לא היה אחר מאשר דראקו מאלפוי או בשם שאני מעדיפה לקרוא לו דראקו מקקו.

דראקו מקקו המשיך להתקרב אלי מלמלתי את שמו בשקט בתקווה, בתקווה שהוא יגלה טיפה של התנהגות כמו של בן אדם ויעזור לי!

הוא נראה מופתע משום שקראתי לו בשמו ולא בשם המשפחה שלו.

הכתמים השחורים גדלו שוב פילח את גופי כאב חד בצד השמאלי הכול נהיה שחור וצללתי אל האפלה.

"הרמיוני גריינג'ר!" שמעתי קול קר אומר את שמי,

"כ.. כן?.." עניתי בשקט.

"אני רוצה להראות לך זיכרון אחד מעברך." אמר הקול הקר וזיהיתי שזה קול נשי,

"מי... מי את?" שאלתי בחשש "מה את רוצה ממני?!"

"חכי ותראי מתוקה שלי." היא חיכתה את קול אימי הרגשתי איך דמעות מתמלאות בעיניי.

ואז המקום היה שונה עמדתי בתוך הוגוורטס אקספרס והייתי בדרך לקרון של... של הארי ורון?!
מה קורה פה?! פתחתי את הדלת ומולי הארי ורון כשהיו קטנים הסתכלתי ימינה ולצידי היה נוויל

"מישהו כאן ראה קרפד? נוויל איבד אחד,"שאלתי אותם.

"כבר אמרנו לו שלא ראינו שום קרפד,"אמר רון

"מה, אתה עושה קסם? תראה לי גם."אמרתי נכנסתי לתא והתיישבתי,

רון נראה מופתע אבל הוא אמר"אממ, טוב." הוא כיחכח בגרונו ואמר:

"לימון וחמנית זה טוב, העכברוש הזה צהוב." הוא נפנף בשרביט ושום דבר לא קרה.

"אתה בטוח שזה הקסם?" אמרתי.

"הוא לא במיוחד יעיל, מה?

אני ניסיתי להתאמן בכמה קסמים פשוטים,

וכולם הצליחו לי.

אף אחד במשפחה שלי הוא לא קוסם, 

זאת הייתה ממש הפתעה בשבילי לקבל את המכתב,

אבל כ"כ שמחתי,כמובן, 

כלומר, זה בית-הספר הכי טוב לקוסמות שיש,

ככה אומרים - מובן שלמדתי בעל פה את כל סיפרי הלימוד שלנו,

אני רק מקווה שזה מספיק - אגב, אני הרמיוני גריינג'ר, מי אתם?"  

הגעתי למסקנה שאמרתי את זה מהר מאוד.

הארי ורון החליפו מבטים המומים שהם לא למדו את הספרים בעל פה.

"אני רון וויזלי" רון אמר,

"הארי פוטר" אמר הארי.

הקולות נחלשו סביבי וחזרתי למקום החשוך,

"אוי איזה חמוד זה!" אמר הקול הקר.

"למה הראת לי את זה?"שאלתי אותה,

"יבוא היום שבו אני אענה לך על כל השאלות, אבל עכשיו הגיע הזמן לקום."

קמתי בבהלה ומצאתי את עצמי שוכבת על מיטה במרפאה אצל מאדם פומפרי,

הארי ורון ישבו לידי הם היו שקועים בשיחה על קווידיץ עוד פעם! גילגלתי עיניים למרות שזה היה די מצחיק.

" הארי, רון?" קראתי אלייהם בחיוך "הרמויני!" הם אמרו פה אחד וקפצו עלי בחיבוק.

"מה זה, רק חזרתי מהמתים ואתם רוצים להרוג אותי שוב?, ממש לא יפה ממכם ציפיתי ליותר!" צחקתי עליהם.

צחקנו שלושתיינו והם סיפרו לי מה קרה בימים האחרונים ומסתבר שישנתי יומיים!!!

השלמנו פערים וסיפרתי להם על מה שקרה ביער,

חוץ מהחלק עם מאלפוי שהחלטתי לשמור את זה לעצמי...

המשכנו לדבר ולדבר עד שמאדם פומפרי הגיעה והעיפה אותם משם.

נשכבתי על המיטה חייכתי לעצמי ואמרתי "יש לי מזל שיש לי את החברים האלה"

לרגע אחד חשבתי שראיתי את מאלפוי עומד ליד הדלת ומסתכל עלי ולרגע אחר הוא כבר לא היה שם.... 

------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

מקווה שאהבתם  3>

הפרק הקודם		הפרק הבא