דרארי, אוסף סיפורים קצרים

פאנפיק דרארי מקורי שלי :)

אני לא בטוחה עד כמה זה יצא טוב, כי פשוט יש פה מלא דברים שקרו אחד אחרי השני... והסוף הרגיש לי מהיר מידי, אבל לא יודעת, יכול להיות שיצא בסדר (אני לא יודעת לתת ביקוקרת על סיפורים שלי...)

אשמח להארות, הערות, חוות דעת, סתם חפירות לא קשורות לעולם :)

עוד יום רגיל עבר על בית הספר הוגוורטס. הייתה זו שעת צהריים ותלמידי ארבעת הבתים ישבו מסביב לשולחנותיהם באולם הגדול, סועדים להנאתם ממגוון המטעמים. בשונה מהרגיל, האולם היה שקט. הארי סיים בדיוק לספר לחבריו בדיחה ששמע, אך הם לא צחקו ממנה.

"זה לא מצחיק, הא…" החלה הרמיוני לומר, אך נעצרה, כאשר השלושה שמעו קול צחוק חנוק, מגיע מהשולחן הסלית'ריני.

הצוחק, היה לא אחר מאשר דראקו מאלפוי, אשר ניסה לכסות את פיו בידו, אך ללא הצלחה. כאשר הוא הבחין בשלישייה הגריפינדורית המביטה בו, הוא הסמיק קלות, מסובב את מבטו.

השלושה החליפו ביניהם מבטים מבולבלים.

"אולי הוא צוחק ממשהו אחר בכלל?" שאל רון, למרות שהיה ברור שאין זה המקרה, משום שחבריו של הבלונדיני כבר סיימו לאכול ועזבו את האולם לפני דקות ספורות. "הנמייה הזאת, מי הרשה לו בכלל לצוטט לשיחה שלא קשורה אליו?!"

הארי נותר פעור פה, לא שומע בכלל את המשך השיחה של חבריו. הוא השפיל את מבטו במהירות ומיקד אותו באוכל שעל צלחתו. לחייו בערו, מסיבה כל-שהיא. הוא ניסה להירגע, תוהה לעצמו מדוע הוא מרגיש מוזר כל כך. אז, בסדר, מאלפוי צחק מבדיחה שסיפר. ונכון, הוא היה היחיד שהבין את הבדיחה… אבל מדוע לבו של הארי דוהר כל כך בעקבות זה?!

"הארי..?" הוא שמע את הרמיוני שואלת.

"חבר, אתה בסדר?" רון נשמע מודאג.

"כן-כן… הכל רגיל." מלמל הארי, פוחד להרים את מבטו, שמע יפגוש את מבט העיניים האפורות. הוא החל להשתעל. כתוצאה מחוסר תשומת הלב שלו למזון שהכניס לפיו, הוא בלע חתיכה גדולה מידי של לחם, אשר נתקעה בגרונו.

"הארי!" קראה הרמיוני בדאגה.

רון דפק על גבו, עוזר לחתיכת הלחם להשתחרר.

הארי נשם לרווחה. ואז הוא הבחין במבט.

זוג עיניים כסופות הביטו בו מעברו השני של האולם. הן נראו מזועזעות ומודאגות. מאלפוי ישב דרוך במקומו ומבטו נעוץ בשחור-השיער הגריפינדורי. כאשר הוא ראה שהשיעול פסק, הוא נרגע מעט. הוא המשיך להביט לעברו, גם כאשר שם לב שהארי מבחין בכך. הוא לא יכול היה להתיק מבט. הוא לא ידע מדוע חש דאגה עצומה כל כך, כאשר הילד-שנשאר-בחיים נחנק, אך הבין שאינו יכול לעצור את התחושה המצמררת של חוסר הוודאות והרצון העז לעשות דבר-מה כדי לעזור.

"הארי?" שאל רון, גורם להארי להפסיק את החלפת המבטים העוצמתית. "אתה בסדר?" חזרה השאלה.

"אני חושב שכן…" הארי נשמע מבולבל ומהורהר.

דראקו קם מהשולחן (הוא לא היה מסוגל לאכול, ממילא) והתקרב אל עבר שולחן גריפינדור. הוא לא חשב עד הסוף על מה שהוא עושה, אבל זה לא היה משנה. הרצון היה חזק מידי. ולאחר שנים רבות כל כך שהוא נשמר בבטן, מספיק היה רק רגע אחד, רגע קטן, שיגרום לרצון הזה להתפרץ, ודראקו לא יכול היה לעצור אותו עוד.

"מה הוא עושה פה?!" קרא רון בכעס, קם ממקומו.

הרמיוני משכה בידו, עוצרת אותו, מחזירה אותו למצב ישיבה. 'חכה.' היא מסמנת לו במבטה ומביטה בהארי. זה, המשיך לשבת במקומו, מבטו מהורהר, נעוץ בנער המתקרב.

עוד צעד, ועוד צעד, ואיש משניהם לא יכול היה לנבא את מה שעתיד לקרות. לדראקו לא היה מושג מה הוא מתכנן. הוא ידע רק, שכוח עוצמתי ולא מוכר משך אותו אל עבר השולחן הגריפינדורי. הוא ידע, שהמבט, המבט שאינו יכול היה להתיק ממנו את עיניו, הוא שגרם לו לרצות להתקרב, משך אותו, קרא לו. והוא ידע שכבר שנים הוא חיכה למבט הזה, למרות שלא היה לא שמץ של מושג מדוע.

עוד צעד, ועוד צעד, והוא עוד מעט שם. ועדיין, איש מהם לא יודע מה לעשות. הם מרגישים בכוח המסתורי, שמניע אותם, שלא נותן להם מנוח. שניהם לא מבינים מה קרה פתאום, מה השתנה. אבל הרבה השתנה, המון, אפילו. עולמם של שני הבנים התהפך על קנהו, ובעוד רגעים מספר יתהפך פעם נוספת.

עוד צעד, ועוד צעד, והכל נראה איטי כל כך. הזמן כאילו עוצר מלכת. דראקו מרגיש כאילו הוא רודף אחר הקשת בענן, שמתרחק ובורחת ממנו עם כל צעד שלו. הוא מתקרב, והיא מתרחקת. הוא מנסה להגיע אליה, והיא רק לועגת וצוחקת. והרצון הולך ומתעצם. דראקו מרגיש את לבו פועם בחזהו במהירות עצומה. פעימה ועוד פעימה - ומאלפוי לא יכול לשאת זאת יותר.

עוד צעד, ועוד צעד. והנה הוא כבר שם. והעיניים האלה, הירוקות, הנוצצות, עיני האזמרגד הגדולות, המבריקות, מביטות בו, מציפות אין-ספור רגשות, שעד לאותו רגע היו חבויות עמוק בפנים.

הארי נעמד, והכל מרגיש כמו חלום. אין לו שליטה על מהלך העניינים.

ויש קולות, הוא שומע אותם מדברים, צועקים, מתלחששים. הוא שומע אותם, ולא מצליח להבין מה הם אומרים. הוא לא בטוח אם הם קיימים אפילו, כיוון שאולי, אולי אלה בכלל קולות פנימיים, קולות שמכוונים אותו, מנחים אותו, מסבירים לו את מה שקורה. אבל אין לו זמן להתעמק בכך, אין לו זמן ואין לו חשק. הדבר היחיד שמעניין הן העיניים.

והן קרובות, וכסופות, ויפות. והן לידו. והן שלו. הן של דראקו מאלפוי, והוא סוף-סוף שלו.

הפרק הקודם		הפרק הבא