לילה שקט

 תודה רבה לכל מי שהגיב (:

Cold As Ice- אני חושבת שהדינמיקה בין לילי לג'יימס לסוורוס היא בין היותר מעניינות בספרים, שמחה שהפרשנות שלי מצאה חן בעיניך.

"חולה על הארי פוטר" - סורי, אבל זה פאנפיק בשיפ לילי/ ג'יימס. באותה המידה הייתי יכולה לכתוב ג'יימס והיית אומרת שזה מבלבל אותך עם ג'יימס סיריוס ולמה הוא במערכת יחסים עם אחותו.

קריאה מהנה (:

פרק חמישי

לילי התעוררה עם צלצול בין אוזניה לצליל גשם מחוץ לחלון חדרה. השמיים היו מעוננים וכל העולם היה שרוי באווירת דמדומים. היא שכבה מכודררת במיטתה, מכוסה שמיכה, למרות שלא זכרה כשהתכסתה. אירועי הלילה שלפני עוד היו בראשה, כאילו הזיכרונות רק חיכו שתתעורר כדי לשוב ולהציק לה.

היא שכבה זמן ארוך במיטה, משוכנעת שהשעה עוד מוקדמת מאד. אבל כשלבסוף הסתכלה בשעונה גילתה שהיא מאחרת לארוחת הבוקר. היא התארגנה במהירות, שטפה את פניה ביסודיות כדי למחוק כל שמץ אדמומיות ונפיחות, ומיהרה אל חדר האוכל.

כולם עוד ישבו כשהיא נכנסה והתנצלה על האיחור. גברת צ'מברס לא נזפה בה על שלא התעוררה, ובמחווה לא אופיינית מילאה את צלחתה באוכל. פוטר וחבריו גם היו שם, שקטים בצורה מוזרה, כאילו ענני הגשם חנקו את צחוקם. רמוס, שנראה חולה במיוחד, חייך אליה בעידוד מהצד השני של השולחן. היא השתדלה להבין שזו מחווה חיובית ולא להיעלב מכך שכל יושבי השולחן יודעים מה קרה בלילה, ולמרות זאת אף אחד לא מוציא הגה.

היא בילתה את כל היום בקרצוף חסר נחת של רצפות העץ בכל הבית, אפילו שגברת צ'מברס לא ביקשה ממנה לעשות זאת. היא דחפה בכוחות עצמה ספות ושולחנות עד שקצוות שיער נדבקו לעורה מרוב זיעה, הבריחה ממקומן דיקסיות ערמומיות שהצלחו למצוא מחסה בשטיחי הקיר העתיקים, הבריחה את יושבי ציורי השמן השלווים כשניקתה אבק וקורי עכביש מעל מסגרותיהם. היא אפילו לא שמה לב שהגיעה שעת צהריים עד שמדלין הגיעה לבקש ממנה בעדינות לעשות הפסקה ולהצטרף לכולם בחדר האוכל. לילי טענה שהיא לא רעבה והמשיכה לעבוד; היא לא רצתה שכולם יראו אותה כשהיא לא מצליחה לשלוט ברגשותיה.

בשעת ארוחת הערב גברת צ'מברס הגיעה בעצמה אל עליית הגג, אותה לילי נקתה ביסודיות במשך שעות באור הגווע, וקבעה שעליה לרדת לאכול. בשלב זה לילי כבר הייתה כה תשושה מעבודה וממחשבות שלא התווכחה. להקלתה, סביב השולחן ישבו רק היא, מדלין וגברת צ'מברס; מקסוול החליט לוותר על ארוחת הערב ולבלות את הערב הגשום בבקתתו, והבנים החליטו לאכול כריכים לבדם ולא לרדת לחדר האוכל. הבית, שהיה נקי משהיה אי פעם מאז ימי הפאר של משפחת פוטר, היה אפלולי ושקט.

אחרי הארוחה לילי הלכה הישר לחדרה. היא ציפתה שהיא תירדם ברגע שראשה יגע בכרית, אבל המחשבות עדיין לא הרפו ממנה. בחוץ הגשם פסק, בדיוק כשצליל הטפטוף המתמיד היה עשוי לעזור לה להירדם.

היא ניסתה לקרוא לאור מנורת השולחן, אבל מצאה שהיא קוראת את אותו העמוד שוב ושוב, מבלי באמת להבין. לבסוף התייאשה וטרקה את הכריכות, פונה לבהות בתקרה. אבל אפילו הטייח הלבן לא הצליח לחסום את זיכרון הבעת פניו הנגעלת של סוורוס בלילה שלפני. קולו כשקילל אותה המשיך להעביר צמרמורת בעורה. האם הקונדסאים, שבוודאי ישבו להם יחדיו וצחקו בחדרו של פוטר, ידעו שחברות יכולה להפוך למשהו מכוער כל כך?

לבסוף היא התיישבה על המיטה ונעלה את נעליה. היא לא ידעה מה הייתה השעה, אבל היא לא הייתה מסוגלת להמשיך לשכב בלא תנועה. עבודה ולימודים היו הכלים בעזרתם בדרך כלל הסיחה את דעתה מנושאים שהטרידו אותה, אבל היות ואלה לא עזרו, היא השתוקקה לצאת מהבית ולתת לרוח הקרה לנחם אותה.

היא לבשה את מעילה מעל כותונת הלילה, כבשה כובע כנגד הרוח ויצאה מהבית הרדום דרך דלת המטבח אל הלילה הרענן שלאחר הגשם הקיצי. היא הדליקה אור בקצה שרביטה וירדה בשביל השחור. העולם שסביב האחוזה נראה שונה מאד בלילה; השמיים העצומים היו מנוקדים רבבות- רבבות כוכבים בהירים שקרצו מבין העננים, ותחתיהם אדמות הביצה והחורשות נראו כשם שהם משתרעים לנצח במרבדים באין סוף גוונים של שחור. ציפורי לילה וצרצרים מילאו את העולם המסתורי הזה, וברקע נדמה היה לה שהיא אפילו מצליחה לשמוע את לחישת האוקיינוס על גבי כנפי הרוח. העולם הסודי שנגלה לפניה הצית את דמיונה של לילי, שהרגישה כמו ילדה בעודה צועדת בו לבד, כאילו הייתה האדם הראשון שהניח בו את כף רגלו.

היא דחפה את שער העץ הרטוב וצעדה מחוץ לשטחי האחוזה. מרגישה מלאת תקווה פתאומית, היא הפנתה את גבה אל הבית, שצפה בלילה בעין מוארת בודדה, והתחילה ללכת בדרך הנגדית לדרך המובילה אל הכפר, לשם היא מעולם לא הלכה.

השביל התמתח לצד החורשה, פונה שמאלה כשהעצים נסוגו ומוביל את ההולך בו על סף גיא צר בו זרם נחל כסוף, ובצידו השני עצי אלון עצומים ועתיקים התנדנדו ברוח מלוחה לאור הירח הנגלה ונעלם מבין קרעי העננים. לילי הלכה בשביל, שהבינה שבסופו של דבר מוביל אל הים. היא הלכה עד שהתחילה להתעייף, והרגישה רגועה יותר. היא חשבה לחזור, אבל צורה שחורה ומיתמרת בהמשך השביל סקרנה אותה.

היא המשיכה ללכת וקרני הירח האפלות גילו את צורתו של מבנה עתיק. מרותקת, לילי התקרבה במהירות. מבין העצים צצה חומה סדוקה, בגובה שלושה מטרים בערך. היא הרימה את שרביטה להאיר את האבנים בעודה הולכת לאורכה, מעבירה את אצבעותיה על הלבנים הגסות שעשבים צמחו מביניהן. עד מהרה היא הגיעה לפרצה רחבה בחומה. היא הרימה את שולי כותנתה וצעדה מעל גל האבנים ההרוסות אל מה שבעבר היה חצר קדמית של מבצר אליה היער פלש.

נראה שהחלק שראתה מהחומה היה החלק השמור ביותר בכל המבנה; המבצר עצמו היה לא יותר מקירות שבורים ועמודי אבן חשופים שהטילו צללים מלאי חיים לאור הירח. צעדיה של לילי הדהדו על פניה אבני המרצפות הסדוקות של הרחבה, מעוררים לחיים חזיונות על האנשים שבעבר גרו במקום הזה, ועל מה שעלה בגורלם.

היא התקרבה אל גרם מדרגות הרוסות והרימה את שרביטה שוב, הפעם להטיב לראות את הפסלים שעמדו כנציבים משני צידי שאריות של דלת עץ רקובה; הפסלים היו של גבר ואישה בעלי מבנה גוף מוארך במיוחד, שבהו לתוך הלילה מתוך עניים מתות. מתוך מה ששרד מפרטי בגדיהם המפוארים, לילי ניחשה שהם היו קוסמים.

בין השומרים הנאמנים, מעל הדלת, ניצב סמל בית מפואר ומפורט, שכיום היה סדוק ומתפורר. לילי טיפסה בזהירות על הריסות המדרגות כדי להטיב לראות את הסמל; הירח נגלה בדיוק בזמן והאיר את צורתו של אייל מוקף חבצלות מים וחרב ושרביט מוצלבים מעל קרניו.

לילי ניסתה לחקוק את הסמל בזיכרונה. הוא היה כה מרשים, ובו בזמן עדין. לא רק סמל של כוח, גם יצירת אמנות. ובעל החיים נראה בודד כל כך, מוקף בחבצלות שעטפו אותו אך לא נגעו בו.

קול נהמה נמוכה משך את לילי מנבכי דמיונה. היא הפנתה את מקור האור לכיוון הקול בהפתעה. לרגע חשבה שהיא דמיינה – היא לא ראתה שום דבר מבין השיחים והעצים. אבל אז הנהמה נשמעה שוב, וזוג עניים זוהרות הופיעו בחשכה.

לילי פלטה צעקת בהלה ובניסיון לסגת מעדה מעל המדרגה השבורה והפילה את שרביטה. היא הייתה בחצי הדרך לקום ולברוח כשהיצור חשף את עצמו, מחליק מהחשכה אל אור הירח בקלילות של טורף. לילי קפאה לחלוטין. ברגע הראשון חשבה שזה זאב, אבל ממקומה על האדמה הבינה שזה משהו גרוע בהרבה. החלק הקדמי הגדול במיוחד, הגב השעיר המקומר, המבט החכם בצורה מפחידה בעניו של המפלצת... היא למדה עליו בשיעור התגוננות מפני כוחות האופל. זה היה אדם זאב.

כל גופה רעד, אבל היא התאמצה לשכב בדממה ומבלי לזוז, בניסיון נואש לממש את הידע שלה ולגרום לו לאבד בה עניין. אבל ככל שהוא המשיך להתקרב אליה בצעד מדוד, עניו הרעבות קבועות בבשרה, ידה המזיעה החלה להשתוקק אל שרביטה, שהיה זרוק מחוץ לטווח אחיזתה. בפחד נואש היא החלה לזחול לאחור, אבל זו הייתה טעות; אדם הזאב נהם והתקרב מהר יותר, מתכונן לזנק –

לילי ניסתה להגן על עצמה בזרועותיה מהאימה, כשקול נקישת פרסאות נשמע ליד אוזנה. היא פקחה את עיניה לרווחה בפחד ובלבול. לאור הירח ניצב אייל לבן כשלג, חוצץ בינה לבין אדם הזאב הרעב.

המפלצת נהמה בזעם על הפולש. לילי זחלה לאחור באימה. היא ציפתה שהאייל, שבוודאי נכלא לשם בטעות, ינוס לנפשו – היא תכננה לתפוס את שרביטה ולנסות לברוח עד אז. אבל הוא לא ברח. מבלי להשמיע קול הוא נעמד על רגליו האחוריות, כמו האייל שבסמל, מתנשא מעל אדם הזאב באיום.

הזאב נסוג צעד אחד ונהם באיום. האייל רקע בפרסתו וניער את קרניו העצומות בתשובה. משום מה, שיניו החשופות של הטורף לא הפחידו אותו. הוא המשיך להתקדם בצעד קליל אך מאיים, מנער את ראשו האצילי, כמתרה בזאב להעז לעמוד נגדו. הזאב קיפל את זנבו בין רגליו ונס אל בין העצים.

לילי תפסה את שרביטה וקמה על רגליה, למרות שהן רעדו באלימות. כל גופה רעד. היא כמעט הותקפה על ידי אדם זאב, אלוהים רק יודע מה היה קורה לה לו האייל הזה לא היה מופיע משום מקום...

היצור סב והפנה אליה את מבטו, כאילו היה מודע למתרחש. היא ציפתה שהוא יברח, אבל הוא נותר במקומו, אפילו לא נסוג, גם כשלילי התקרבה אליו בצעד מדוד. היא שלחה את ידה הרועדת ונגעה באפו. הוא השמיע רטינה של סיפוק, והיא כמעט צחקה, מלטפת את פרוותו הקצרה בביטחון גובר.

אייל, בדיוק כמו בסמל. כמה מוזר. והוא לא התנהג כמו אייל, אלא הרבה יותר כמו אדם. עניו, שהיו חומות- ירוקות, היו מלאות תובנה.

הזאב ילל מעמקי החורש. האייל ביצע תנועת נדנוד בראשו, כאילו ניסה לומר משהו, ודהר אל עבר החשכה.

*

בבוקר שלאחר מכן לילי הייתה משוכנעת שניצלה על ידי מלאך. היא גדלה על סיפורים שכאלה, על יצורים שמימיים שהיו יכולים לתפוס כל צורה על מנת לבצע את רצון האל, להגן ולעזור לבני האדם שאהב... אבל עברו שנים רבות מאז שהייתה תמימה מספיק להאמין שהם נמצאים בעולם היום.

היא התעוררה לאחר שנתה הקצרה כאילו נולדה מחדש. ביקורו המכאיב של סוורוס נראה רחוק וחסר משמעות. היא הייתה יכולה להיהרג באותו הלילה, לולא האייל הלבן הופיע.

היא ניסתה להיזכר מה למדה בשיעור טיפול בחיות פלא. היא ידעה שהיו זנים של חתולים וציפורים שאומנו על ידי קוסמים להיות נבונים במיוחד, אבל היא מעולם לא שמעה על איילים שלא ברחו מייד ברגע שרק הריחו זאב. זה רק חיזק את אמונתה שהוא לא היה סתם בעל חיים, אלא מישהו נשלח להגן עליה. זה העניק לה תחושת משמעות כמוה לא חשה זמן רב.

בניגוד מוחלט לבוקר שלפני, היא הגיעה לארוחת הבוקר במצב רוח טוב ובירכה את כולם בברכת בוקר טוב. אפילו גברת צ'מברס הנמרצת תמיד נראתה חיוורת ועייפה ביחס ללילי.

הם כבר התחילו לאכול כשפוטר ובלק נכנסו לחדר האוכל. הם אמרו שפיטגרו ורמוס היו עייפים לאחר שארבעתם נשארו ערים כמעט כל הלילה, ובלק, שיערו סתור ועניו שקועות בצורה לא אופיינית, נראה כאילו יהיה מוכן לעשות הרבה כדי להצטרף אליהם בארץ החלומות.

פוטר, לעומתו, היה חיוור וסתור אך עירני למדי. כשהוא בירך את כל עובדי ביתו לילי הרימה את מבטה להשיב לו בנימוס ומבטיהם הצטלבו. היא לא הסיטה את מבטה מייד, כפי שהייתה עושה בדרך כלל; באור הבוקר הבהיר עניו החומות נראו כמעט ירוקות. היא מעולם לא הבחינה שיש ירוק בעניו.

היא נתקפה תחושת קרבה, כאילו נתקלה במפתיע בחבר ילדות שלא ראתה מזמן והשתנה מאד. היא הרגישה כאילו חלמה על פוטר בלילה אבל לא הייתה מסוגלת לזכור את החלום. האם זה היה פשר התחושה המוזרה שחלפה בה כמו רוח רפאים?

הבית היה כה נקי לאחר מסע הקירצוף של לילי בלילה שלפני שגברת צ'מברס נתנה לה בוקר חופשי. היא החליטה לבלות אותו בספרייה, בסיום סידור המדפים וחיפוש מידע על איילים קסומים. היא התהלכה בין המדפים כמו בריחוף, מזמזמת מזמור שאימה הייתה שרה לה.

בלק חזר לישון מייד אחרי ארוחת הבוקר, אבל פוטר לא הצטרף אליו; הוא התמקם במקום החביב עליו על הספה הגדולה שמול האח בספרייה עם ספר היסטורייה.

לילי ערמה בזרועותיה את כל הספרים שהצליחה למצוא על חיות פלא ופנתה לפינת הקריאה. פוטר הציץ לעברה מעבר לשולי ספרו כשהניחה את הערימה הכבדה על שולחן צד עגול והתיישבה בכורסא, לוקחת לידה את הספר הראשון בחריצות. היא הסתכלה לעברו רגע לפני שהתחילה. הוא חזר אל הספר, אבל עניו לא נעו מצד לצד.

לאחר כמה דקות של דפדוף חסר תוצאות בספר על בעלי חיים מיתולוגיים, לילי הרימה שוב את מבטה בתחושה שהוא מסתכל עליה. הוא חמק ממבטה בחזרה אל ספרו על הקוסמים האפלים המסוכנים ביותר בכל הזמנים.

"אני יכולה לשאול אותך שאלה?" היא שברה את השתיקה.

"בטח," הוא ענה כמעט מהר מידי, לא מרים את עניו הקבועות בספר.

"טיילתי מסביב לאחוזה אתמול בלילה ומצאתי הריסות של מבצר," היא אמרה, "אתה יודע מי היה חי שם?"

"הוא היה שייך למשפחת קוסמים עתיקה בשם פרוואל," פוטר סיפר לה, עדיין לא מרים את עניו. "השושלת שלהם נגדעה מזמן. משפחת פוטר היא הנצר הכי קרוב אליהם היום. זאת אומרת, אני."

במילים אלה הוא הרים את מבטו והסתכל בלילי ברצינות לא אופיינית. מבטו שוב הזכיר לה את חלום הלילה הנשכח, וזה הציק לה. "לא כדאי שתצאי מהאחוזה בלילה. האיזור היה יכול להיות מסוכן."

"הוא לא," לילי אמרה.

"הוא לא מה?" פוטר התבלבל.

"הוא לא מסוכן," היא אמרה, מניחה את הספר בצד בהחלטיות. "הוא לא אמור להיות, לפחות. חקרתי על האיזור הזה לפני שהתחלתי לעבוד פה, בספרייה של הוגוורטס. באדמות הביצה והחורשות האלה לא אמורים להיות יצורים מסוכנים יותר מאשר לפרקונים. אבל אתמול בלילה נתקלתי באדם זאב."

פוטר עשה פרצוץ מוזר, שילוב בין הפתעה לבלבול לחשש שהיה מעט תיאטרלי מידי בשביל להיות כנה. לילי התחילה להרגיש שהוא מסתיר משהו.

"את בסדר?" הוא שאל, מניח את הספר בצד כמו במטרה לקום ולגשת אליה, אבל הוא נשאר לשבת, פונה אל האח ולא כלפיה. "מה קרה?"

"אני בסדר," לילי השיבה, "אייל לבן הופיע משום מקום והבריח אותו."

גבותיו של פוטר התרוממו אל מצחו. "מוזר."

"כן. מוזר." לילי עקבה אחרי תנועותיו בחשדנות גוברת. "כמו בסמל שמעל הכניסה למצודה. זה היה הסמל של משפחת פרוואל?"

"כן," פוטר אמר, נראה מלא הקלה מוזרה על שינוי הנושא.

"אז מה סמל המשפחה של משפחת פוטר?" לילי חקרה בקור רוח.

"ראש של אייל," פוטר השיב, מתאים את טון דיבורו לשלה. הוא חיכך בגרונו וקם. "כדאי שאני אלך להעיר את האחרים..."

"אני יכולה לשאול אותך עוד משהו?" היא עצרה אותו לפני שהספיק לצאת מהספרייה.

"תמיד," הוא ענה בחיוכו האופייני, שכעת לא היה לחלוטין רגוע.

"למה סוורוס התכוון כשהוא אמר שלא היית רוצה שהוא 'יפתח את הפה'?"

הפעם פוטר הופתע ולא הצליח להסתיר את מבוכתו. הוא העביר את ידו בשיערו ופרע אותו. זו הייתה מחווה אופיינית לו בבית הספר. באותו הרגע לילי הבינה שזו לא הייתה מחווה של התנשאות; זה היה משהו שהוא עשה כשהרגיש נבוך או חסר ביטחון.

הוא הכניס את ידיו לכיסיו ובחן סיב פרום בשטיח בקצה נעלו. לילי לא דחקה בו במילים, אבל לא הסיטה ממנו את מבטה בעודה ממתינה לתשובה.

"לא חשבתי שתיזכרי את זה אחרי מה שקרה," הוא הודה לאחר כמה רגעים.

"יש לי זיכרון טוב," לילי השיבה בקצרה.

פוטר נראה כאילו הוא חושב שחיו היו קלים הרבה יותר אם זה לא היה המצב.

לבסוף הוא אמר בכנות יוצאת דופן, "סנייפ גילה עלי משהו בשנה שעברה. סוד. הוא מנצל כל הזדמנות לאיים שהוא יחשוף אותי."

"מה עשית?" לילי שאלה בחשדנות.

"כלום," פוטר אמר באותה כנות מוחלטת שהיא לא ידעה שהוא מסוגל לה, מסתכל בה בתחינה שתאמין לו. "זה אפילו לא באמת הסוד שלי. אני מגן על מישהו אחר. ואם סנייפ יחליט לספר הוא יכול להרוס את החיים של האדם הזה."

לילי נשענה לאחור בכורסא, תוהה האם היא צריכה להאמין לו. לפני שנה וכמה חודשים, אם הוא היה אומר לה משהו כזה היא הייתה אומרת שזה לא ייתכן, כי סוורוס לעולם לא יפגע במישהו אחר בשביל נקמה בפוטר. אבל היום היא לא הייתה בטוחה בכך.

פתאום היא נזכרה במילים שאמר לה בלילה שלפני, דרך דלת חדרה, רגעים לפני שהיא נרדמה. היא נזכרה בהתנצלות שלו. הוא באמת מעולם לא התנצל בפניה על כל מה שקרה. אולי הוא באמת השתנה?

היא העדיפה לא להאמין בזה. הספיק לה להפנות את הלחי השנייה ולהיפגע. היא חשבה שסוורוס השתנה, אבל הוא רק ניצל את זה כדי לפגוע בה יותר. והאמת הייתה שסוורוס ופוטר לא היו כל כך שונים.

"אז מה מונע ממנו לגלות את הסוד לכולם?" היא חקרה לאחר מחשבה. "למה הוא לא עשה את זה עד עכשיו? יש לו מאה סיבות לרצות לנקום בך."

"כי הצלתי את חיו," פוטר השיב. בלי חיוכים, בלי מסכות, בלי תחכים. פשוט האמת.

לילי הנהנה בהבנה, משחררת אותו מהחקירה. פוטר נתן חיוך קל ויצא. היא ידעה שאצל קוסמים חוב שנוצר כשקוסם הציל את חיו של קוסם אחר, חוב דם, היה עניין רציני. וסוורוס, שכל מה שרצה היה להיות קוסם ולשכוח את שורשיו המוגלגיים, לא היה יכול להתעלם מכך.

כעת היו לה הרבה יותר שאלות מאשר תשובות. מחליטה לצאת להליכה מסביב לאחוזה כדי לחשוב, היא נטשה את ערימת הספרים ויצאה מהספרייה. במדרגות המובילות אל חדר הכניסה היא כמעט הפילה את פיטגרו, שרץ במעלה המדרגות עם צלחת עמוסה כריכים ביד אחת וצרור תחבושות מגולגלות בידו השנייה. הוא התנצל בבושה ועקף אותה, ממשיך בהליכה מהירה ומאומצת אל חדרי בעלי הבית. כל הנקודות התחילו להתחבר בראשה של לילי, אבל היא לא רצתה להאמין למה ששכלה אמר לה.

הפרק הקודם		הפרק הבא