ללמוד לבטוח בך מחדש

תודה רבה לכל מי שהגיב, זה בהחלט נותן מוטיבציה לכתוב :)

פרק 5.

"מה זאת אומרת הורעל??" היא הזדקפה במיטתה, כבר לא ישנונית, למרות השעות הקטנות של הלילה.

"זה מה שפרופסור מקונגל אמרה לי, אבל אי אפשר לראות אותו עכשיו. הוא מורדם במרפאה, ורק בבוקר יהיה אפשר לבקר אותו. אחרי שאימא ואבא יגיעו", ג'יני אמרה, מנגבת את הדמעות שלה.

ג'יני הגיעה באמצע הלילה לחדר הבנות של השנה השישית, מעירה את הרמיוני בשקט, כדי שלא תעיר את שאר הבנות הישנות, וסיפרה לה על רון.

"אבל... אבל... איך?" הרמיוני לא הצליחה לחבר שאלה כמו שצריך.

"אני לא יודעת את הפרטים של מה שקרה, באתי ישר לקרוא לך. בואי נרד לחדר המועדון, פרופסור מקונגל שם עם הארי, מסתבר שהוא היה עם רון כשזה קרה. שני אלה תמיד יודעים להסתבך בצרות."

זה לא היה חידוש להרמיוני, רוב הצרות ששני אלה מסתבכים בהם, היא הייתה גם שם, ביחד איתם. היא לבשה חלוק מעל הפיג'מה שלה, וירדה לכיוון חדר המועדון, מקווה לשמוע חדשות מעודדות.

פרופסור מקונגל והארי עמדו בחדר המועדון ודיברו בלחש, כדי לא להעיר תלמידים נוספים וליצור בהלה. כשהיא וג'יני נכנסו לחדר, הם עדכנו אותן במה שהם יודעים. הארי ורון היו במשרדו של פרופסור סלגהורן כדי שיוכל לרקוח שיקוי נגד לשיקוי האהבה של הארי שרון צרך בטעות. הרמיוני וג'יני היו מעוצבנות על רומילדה ויין (במיוחד ג'יני) אך לא עצרו את שטף הדיבור של הארי, עד שהוא אמר שהיין שהפרופ' הביא להם לשתות אח"כ היה ככל הנראה מורעל, אך הארי הצליח למצוא בזואר וכך להציל את חייו של רון.

ג'יני חיבקה את הארי ומלמלה "תודה" בין יפחותיה, הוא טפח במבוכה על גבה כדי להרגיע אותה.

הרמיוני הייתה משותקת, "מי היה יכול להרעיל את היין אבל?"

הארי הרים אליה מבט כאומר 'את יודעת בדיוק מי' ושיחרר בחוסר רצון את ג'יני.

"ומה שלומו עכשיו?" היא פנתה לפרופ' מקונגל.

"הוא במרפאה תחת שינה מכושפת, כדי שיוכל להתאושש. הוא לא נמצא בסכנה תודות למר פוטר. אי אפשר לראות אותו עדיין, הוא צריך לנוח" היא הוסיפה כשראתה שהרמיוני פותחת את פיה, חוזה מה היא תבקש. "ארתור ומולי יבואו דבר ראשון על הבוקר ואז תוכלו לבקר אותו". ובזה היא יצאה מחדר המועדון, יודעת שאין טעם לבקש מהם לחזור לישון. זה היה בלתי אפשרי.

הרמיוני הוציאה אנחת רווחה מפיה והתמוטטה על אחת הספות, דמעות של הקלה זולגות מעיניה. הוא יחיה. כשג'יני העירה אותה וסיפרה לה שרון הורעל, היא חשבה שהגרוע מכל קרה. היא עצרה את נשימתה אפילו בלי לשים לב, ונשמה שוב רק שג'יני אמרה לה שהוא במרפאה. מה אם הריב המטופש שהיה להם היה חילופי הדברים האחרונים ביניהם? מה אם היא לא הייתה מספיקה להגיד לו שהיא...?.

"דיי, הכל בסדר עכשיו" ג'יני לחצה את כתפה בתמיכה.

נכון. הוא יחיה, אבל... "לא יודעים עדיין אם נגרם איזשהו נזק, מי האחראי לזה, אם הוא יסבול מהשפעות של ההרעלה בעתיד, איזה סוג רעל זה היה-"

"הוא יהיה בסדר", ג'יני קטעה אותה.

"אבל-"

"הוא יהיה בסדר" ג'יני והארי אמרו ביחד.

היא ניסתה להקשיב להם, אבל המחשבות התרוצצו בראשה. היא ישבה בתוך הספה הגדולה וכססה את ציפורניה, כמעט עד זוב דם. מחכה שהבוקר יעלה והם יוכלו ללכת אליו. אולי אם היא תראה אותו במו עיניה היא תירגע מעט.

------------------

אחרי שעות בודדות שהרגישו כמו שנים, השחר הפציע ונקישת מקור על החלון ניתקה את מחשבותיהם של השלושה שלא עצמו עין כל הלילה, כל אחד שקוע במחשבתו שלו. זה היה אחד מן הינשופים החומים של הוגוורסט, הארי קם במהירות כדי לפתוח את החלון לינשוף, שנכנס ושמט מכתב על ברכיה של ג'יני. "אימא ואבא פה, הם אומרים שאפשר להצטרף אליהם במרפאה". אמרה אחרי שקראה את המכתב.

שלושתם קמו מן הרגלים במהירות ועלו לחדריהם כדי להחליף את הפיג'מה בגלימה. הרמיוני ירדה בזריזות לחדר המועדון הריק, שאר התלמידים ישנים במיטותיהם, ללא דאגה. היא טופפה בעצבנות את כף רגלה על השטיח, מחכה שהארי וג'יני יצטרפו אליה. החושך של הלילה מפנה מקום לאור השמש העולה ולקרירות של הבוקר.

לא היה קשה לזהות איזו מיטה שייכת לרון, כשבני משפחתו בעלי שיער ג'ינג'י לוהט עומדים מסביב, בנוסף לפרופ' דמבלדור, מקונגל וסלגהורן. הרמיוני נכנסה לאט, בשונה מן הצעדים המהירים בה הלכה לפני כמה רגעים במסדרונות המובילים למרפאה. היא פחדה לראות מה היא תמצא במיטה, או לשמוע מה יכול לקרות לו בעתיד כתוצאה מהפגיעה.

ג'יני חיבקה את הוריה, ונעמדה ליד המיטה בה רון היה עדיין שקוע בשינה עמוקה. "אז...?"

"הוא יהיה בסדר" מולי אמרה בהקלה, והוסיפה בחיוך, "אפילו לא צריך להעביר אותו לקדוש מנגו, הוא צריך רק שינה ומנוחה טובה. פופי לא חושבת שיהיה איזשהו נזק עתידי". היא מחצה את הארי בחיבוק "הכל תודות לך".

"זה שום דבר", הארי אמר בביישנות.

הרמיוני חשה שאבן נגולה מלבה, והתקדמה לכיוון המיטה.

רון שכב על המיטה ונראה רגוע, כנראה הודות לשיקוי השינה המכושפת. אבל היה עדיין ניתן לראות שהוא תשוש, השיער שהיא כל כך אהבה היא סתור ועגלי זיעה היו על מצחו. היא רצתה להעביר את ידיה על פניו, לנחם אותו ושמגעו ינחם אותה, אבל היא עצרה בעצמה, לא רוצה לדעת מה האחרים יחשבו עליה.

רוב בני משפחת וויזלי הלכו ביחד עם הפרופסורים, מקווים לשמוע פרטים נוספים ולבדוק כיצד אפשר למצוא את האשם. הרמיוני, הארי וג'יני נשארו לבד עם רון הישן, מסתכלים עליו נושם עמוקות, חזהו עולה ויורד עם כל שאיפה ונשיפה. להרמיוני לא היה אכפת להסתכל עליו כל היום, נדיר שיש לה הזדמנות לבחון את תווי פניו בלי שהוא יבחין בכך, היא רק קיוותה שהייתה יכולה לעשות זאת כשהנסיבות היו יותר משמחות. היא בחנה את השפתיים המלאות, את הריסים הג'ינג'ים שכשהאור פוגע בהם בזווית מסוימת זה נראה כאילו עיניו זורחות בזוהר. היא העבירה מבט על עצמות הלחיים שלו, על כל נמש ונמש שעיטרו את אפו ולחייו. על ידיו הגדולות, המנוקדות גם הן בנמשים בהירים, שהיו יכולות להרגיש נהדר כנגד עורה, ועל זרועותיו החזקות שגרמו לה להרגיש כל כך מוגנת כשהן כרוכות סביבה, בפעמים הבודדות בהן חיבק אותה.

דלת המרפאה נפתחה בחבטה, ודרכה נכנסה לבנדר במהירות, קוראת בקולה הצווחני "רוני פוני! רוני פוני שלי!", גורמת לג'יני שישבה על המיטה ליד רון לקפוץ בבהלה.

הרמיוני לא הצליחה לעצור בעצמה מלגלגל עיניים, וגרמה ללבנדר ללכסן אליה מבט.

"מתי זה קרה?" לבנדר קראה, מתיישבת במקום שג'יני פינתה, מסיטה שיער ממצחו של רון שעדיין ישן.

"אתמול בלילה", הארי ענה.

"אז למה שמעתי על זה רק הבוקר?" היא צעקה, "אני החברה שלו!"

איש לא ענה לה, הם בכלל לא חשבו עליה.

בדיוק באותו זמן רון זע מעט, והגה הברות לא ברורות.

"אני פה רוני פוני, אני כאן לידך".

"הר... הרמ..." רון אמר בקול חלש, מלמל מתוך שינה.

"אני כאן, אני כאן" לבנדר המשיכה ללטף את ראשו.

"הר... מ... יוני... הרמיו... ני", לבנדר קפאה שידה עדיין על מצחו, ואז קמה בהפגנתיות ויצאה במהירות מן המרפאה, טורקת את הדלת אחריה.

"סוף סוף! אני חושבת שזהו, נפטרנו ממנה", ג'יני אמרה בשמחה, "הוא יהיה מרוצה, הוא לא הפסיק להתלונן עליה".

'הוא עכשיו קרא לי מתוך שינה?' הרמיוני הרגישה את הלב שלה מדלג בשמחה, וחיוך קטן עלה על פניה.

"נראה לי שכדאי שנלך לבדוק מה עם שאר המשפחה שלי, הארי ואני נחזור עוד כמה דקות", ג'יני משכה בשרוולו של הארי, מרימה את גבותיה ברמז עבה. הארי עזב את חברו הטוב, הוא ידע שהוא בידיים טובות.

הרמיוני ורון הישן נשארו לבד. היא התיישבה על המקום במיטה, מעבירה אצבע רועדת על עורו החמים. הוא קרא לה, לא ללבנדר, לא לאימא שלו או לג'יני. לה, להרמיוני. החיוך על פניה גדל.

'אולי... אולי גם הוא מרגיש?' חשבה בהתרגשות.

לא עברו יותר מכמה דקות, ומשפחת וויזלי, בליווי הארי, פרופסור מקונגל ומאדאם פומפרי חזרו למרפאה. הרמיוני קמה בחוסר רצון מן המיטה של רון.

"הוא מקבל כאן טיפול נהדר, תודה רבה פופי. אז אני חושבת שכדאי שנחזור למחילה" גברת וויזלי אמרה.

"אל דאגה, הוא יהיה בסדר. אני בטוחה שכל מה שהוא צריך זה מנוחה ושינה טובה בלילה, וכבר מחר בבוקר הוא יוכל לחזור לשגרה. מזל שמחר כבר שישי ויש לו את כל הסופש לנוח, בלי לימודים." מאדאם פומפרי אמרה, "אבל בשביל שזה יקרה כולם צריכים לצאת מכאן. קדימה", היא גירשה את המבקרים מן המרפאה.

ג'יני נישקה את הוריה לשלום, והם הלכו למשרדה של פרופסור מקונגל כדי שיוכלו להשתמש באח ובאבקת פלו ולחזור למחילה.

---------------

למחרת בבוקר, הרמיוני התיישבה מול הארי בשולחן גריפינדור שבאולם הגדול, רואה את לבנדר יושבת בקצה השני של השולחן, שולחת לה מבטים מלוכלכים. להרמיוני לא היה אכפת, והיא מרחה חמאה על הטוסט כשחיוך קטן מעטר את שפתיה. אמש היא ישנה את השינה הטובה ביותר שהייתה לה כבר הרבה זמן. רון חלם עליה, אמר את שמה מתוך חלום, ולבנדר הסתלקה לה. החיוך לא ירד גם כשהיא נגסה בטוסט. "בוקר טוב!" אמרה בעליזות להארי.

"בוקר".

"איזה בוקר נהדר!".

הארי הסתכל למעלה, ניתן היה לראות עננים שחורים וטיפות קלות של גשם דרך התקרה המכושפת. "אוקיי".

רון נכנס לאולם הגדול, שולח מבט מבולבל בלבנדר הכועסת ומתיישב ליד הרמיוני.

"זהו? שיחררו אותך? הכל טוב?" הארי שאל בהקלה, שמח לראות את חברו הטוב.

"בריא כמעט לחלוטין. מאדאם פומפרי עדיין אמרה לי לנוח הסופש, לא להתאמץ או לעוף ולשחק קווידיץ'", אמר בזמן שדחף אוכל לפיו.

הרמיוני כל כך שמחה שהוא לא שוכב חסר הכרה על המיטה של המרפאה, שהיא לא העירה לו על זה שהוא אוכל ומדבר בו זמנית.

רון שלח עוד מבט ללבנדר, שהפרצוף שלה היה כבר אדום מכעס כשראתה אותו מתיישב ליד הרמיוני. "מה קרה ללבנדר?" הוא שאל בבלבול.

הרמיוני הרגישה שליבה צונח.

"אמ... אמ..." הארי אמר במבוכה, מעיף מבט בהרמיוני, "אמרת כמה דברים כששכבת במרפאה... אתה לא זוכר?"

"לא." רון ענה, וכשגירד את עורפו במבוכה הוסיף, "אני זוכר משהו, אבל... כאילו... זה לא אפשרי..."

"זה נראה כאילו נפרדתם..." הארי אמר.

"באמת?" רון אמר בקול צוהל, ואז עצר בעצמו והוסיף בקול מתון, "מעניין למה. זה לא שאני לא שמח שזה קרה, לא ידעתי איך לעשות את זה בעצמי... אבל היא נראית מאוד מעוצבנת ומצוברחת בגלל זה..."

הרמיוני הרגישה שהוא כאילו תקע סכין בלב שלה וכל המצב רוח הטוב שהיה לה נעלם כלא היה. "אז אתה לא זוכר מה קרה? בכלל?"

"כמו שאמרתי מקודם, מה שאני זוכר לא אפשרי בכלל" האוזניים שלו נצבעו באדום, "ובכל מקרה הייתי מטושטש לחלוטין מכל השיקויים שנתנו לי".

"מטושטש... אוקיי..." הרמיוני בלעה גוש שחסם את גרונה. 'לפחות הסאגה עם לבנדר הסתיימה', היא ניסתה לעודד את עצמה, ללא הצלחה.

ואלו הזוג האהוב עלינו בשנה השישית. בפרק הבא זה יהיה כבר בשנה השביעית ;)

וכרגיל- אשמח לתגובות והערות :)

הפרק הקודם		הפרק הבא