Never Die

אני מתעוררת לקול קריאותיה הנרגשות של אפי, ("יום חשוב-חשוב-חשוב מחכה!") וכושלת אל המקלחת בעיניים טרוטות. מקלחות זה דבר די נחמד, למען האמת: כמו גשם קיצי, רק חמים יותר. הפעם אני מקדישה קצת תשומת לב לסימוני הכפתורים שעליהם אני לוחצת, אחרי מקרה לא נעים ברכבת שבו בטעות גרמתי למקלחת להטביע אותי בקצף רותח בעל ריח של פלסטיק שרוף. איכס. הפעם למזלי אני מצליחה לשמור על המים בטמפרטורה פושרת והסבון שיוצא מאחד הצינורות הוא בניחוח הדרים נעים. כשאני פותחת את דלת הארון, לאחר שתיבת מתכת קטנה ייבשה אותי כמעט מיידית, אנ מוצאת שם רק תלבושת אחת; מכנסיים שחורים מבד אלסטי וחולצה ארגמנית סופגת זיעה. כמובן. היום יום האימונים הראשון, שבו נעבור בין התחנות השונות שבאולם הספורט מתחת לבניין, יחד עם כל שאר המיועדים. בתחנות האלו מלמדים כל דבר- מהדלקת מדורה ועד להשלכת גרזינים על סימולציות נעות.

כשאני נכנסת לחדר האוכל אני מגלה שנפלתי לתוך ישיבת אסטרטגיה. היימיטץ' יושב ומדבר, פיכח יותר משראיתי אותו אי פעם, ופיטה טובל פיסות של לחמנייה בנוזל חום בעל ריח מעורר תיאבון. הוא נסוג קצת ומפנה לי מקום על הספה, שם הוא מאותת לכיוון כוס שמונחת מולי, מלאה בנוזל זהה. "קוראים לזה שוקו חם," הוא מסביר לי "זה טעים". אני לוגמת, וזה באמת-באמת טעים. למען האמת, זה הדבר הכי טעימי שאכלתי מאז ומעולם. אני שמה לב שאני ופיטה לבושים אותו הדבר, והוא מרים גבה. אני פונה להיימיטץ' "אני באמת חושבת שאדום זה לא הצבע שלנו". פיטה מהנהן באישור, והיימיטץ' מחייך קלות וחוזר לנושא האסטרטגיה. "טוב," הוא פותח "איך אתם רוצים שאדריך אתכם, בנפרד או ביחד?". אני מהרהרת קצת בשאלה. פיטה אמנם עושה רושם נחמד, אבל מי אמר שהוא יהיה כזה גם בזירה? אולי לא יהיה חכם לחשוף בפניו את מה שאני יודעת לעשות? פיטה נראה שקוע בהתלבטות דומה. אין סיכוי שהוא מרגיש מאוים ממני, אבל אולי יש לו תכנית סודית. בסופו של דבר, הוא אומר שנראה לו שבנתיים זה יהיה בסדר הדרכה משותפת, אבל הוא מסמן משהו להיימיטץ' מאחורי גבו. היימיטץ' מהנהנן. "בכל מקרה," הוא ממשיך "האסטרטגיה של שניכים זהה נכון לעכשיו- לעבור בין כל התחנות הבסיסיות: מציאת מים, שימוש בסכין. אני מציע לכם כן לבקר בתחנות הצמחים האכילים וההיאבקות". פיטה פותח את פיו כדי לומר משהו (אולי שזה מטופש להראות לכולם במה אנחנו טובים) היימיטץ' קוטע אותו. "אני יודע שזה נראה לא חכם להראות לשאר מה אתם יודעים לעשות, אבל אם תבקרו בתחנות האלו ותעש בהן רושם בינוני בכוונה זה יסתיר את המיומנות שלכם בצורה טובה יותר, ובכל מקרה," הוא מעיף מבט לכיווני "את יודעת הכל על צמחים שביער של מחוז שתים עשרה, אבל מה תעשי אם ישלחו אותך לזירה מדברית?" אני מהנהנת לאט, מתחילה לקלוט את הרעיון. "ואתה," הוא פונה לפיטה "צריך ללמוד את האויב בהיאבקות, יש לי תחושה שהנערים ממחוז שתים עשרה אינם תחרות של ממש."

אנחנו אמורים להיות במרכז האימונים בעשר, אבל כשאנחנו יוצאים מהמעלית בשעה היעודה כל המיועדים כבר עומדים במעגל מסביב לאישה גבוהה ואתלטית. רו מבחינה בי ומקפצצת על קצות אצבעותיה, זרועות פרושות מעט לצדדים, כמו ציפור קטנה שתתעופף למשמע הצליל הקל ביותר. פיטה דוחק קצת את כתפי "נראה לי שמצאת לך חברה". כשהאישה, אטאלה, מסיימת לדבר כולנו מתפזרים לתנות השונות. ברור מאליו שהקרייריסטים משתלטים בקלילות על כלי הנשק הקטלניים ביותר בחדר -הנערה מאחת קולעת למטרות, הנער ממחוז שתיים כורת ראשים וגפיים- אבל גם השאר מוצאים התמחות אחת לפחות. אני שמה לב לנערה מחמש שמתפוגגת לאיטה אל בין העצים המדומים, אל רו שיושבת בקצה רשת טיפוס בצורה מסוכנת למראה, ואל ת'רש שלומד להכות מישהו למוות בידיים חשופות. אני מעיפה מבט מבוהל באולם. "בוא נלך לקשור קצת קשרים?" אני שואלת את פיטה בקול רועד.

אני לא כל כך גרועה בקשירת קשרים, ורורי, אחיו הצעיר של גייל, גם לימד אותי להציב כמה מלכודות פשוטות, אז אני מסתדרת לא רע והמדריכה בתחנה מרוצה ממני. מפיטה היא לא ממש, בלשון המעטה- כל פעם שהוא מנסה הקשר הופך לגוש גדול של חבל וכל מיני דברים משונים שמשתרבבים פנימה, כמו החוצה שלו, או קצה הצמה שלי. בסופו של דבר הוא עדיין לא יודע לקשור קשר כהלכה, אבל זה היה ממש-ממש מצחיק. בתחנה הבאה, הסוואה, הוא דווקא מצטיין; אני בוהה בו בעיניים פעורות כשהוא מורח בוץ ומיץ גרגירי יער על עורו החיוור ומעלים אותה כמעט לחלוטין בסביבה המדומה. "אני מכין את העוגות" הוא מתוודה. אני מייד יודעת על מה הוא מדבר: עוגות מקושטות יפהפיות שעומדות בחלון הראווה של המאפייה, עוגות שאני גוררת את קטניס כל הזמן כדי להתבונן בהן שוב ושוב. "באמת?" אני תולה בו עיניי כלבלב מעריצות. "באמת" הוא מחייך. כל החצי הראשון של האימונים אנחנו עוברים בין תחנות הישרדות- מציאת מים (שמותירה אותי עם ראש מסוחרר מרוב פרטים, כגון הצבע המדוייק של הצמחייה או סוגי ציפורים שמתגוררות ליד מים זורמים), הדלקת אש (שבה פיטה היה טוב יותר ממני; אבל הצליח גם כמעט להדליק את החולצה שלו), טיפוס על עצים (בזה אני כישרון טבעי: אני מטפסת גבוה ומהר על העץ המלאכותי, כמעט כמו רו, בעוד הענפים חורקים מתחת לרגליו של פיטה כבר בחמשת המטרים הראשונים), ולבסוף גם בתחנת הצמחים השימושיים (שבה אני נכשלת בכוונה בצמחייה מיוערת ולומדת כמה דברים מעניינים על קקטוסים).

בארוחת הצהריים, אני ופיטה היחידים שיושבים ביחד מלבד מיועדי הקריירה, עד שרו באה עם המגש שלה לשולחן שלנו, ועם ת'רש הנגרר מאחוריה בחוסר רצון. אני מייד מפנה לרו מקום על הספסל לידי, והיא מחייכת בהקלה. ת'רש מתיישב מעברו השני של השולחן, משלב את זרועותיו ולא נוגע באוכל על צלחתו. הוא יושב נוקשה ומלחיץ, עד שרו מנופפת מולו בסלט ירקות ואומרת שהוא צריך לאכול גם משהו בריא. זה טרחני ומטופש, ומפשיר את כולנו, בייחוד אחרי שהוא רוטן שהיא נשמעת כמו סבתא שלו. אני מבחינה שהוא בכל זאת הוציא את כל הפילפלים הצהובים מהסלט, וסידר אותם כמו שמש קטנה בצד הרחוק של הצלחת.

אחרי ארוחת הצהריים, אני ופיטה מתפצלים. הוא לומד להיאבק נגד מישהו גבוה ורחב ממנו, ואני מחליטה שהתחבאתי מספיק זמן בתחנות ההישרדות, וניגשת ללמוד להשתמש בסכין, מה גם שהיימיטץ' ציין את זה כמיומנות בסיסית. הבעיה מתחילה בהסבר של המדריך, ומשם רק הולכת וגדלה. ההסבר מסובך, מלא בתרשימים מוזרים ומשוואות מתמטיות, והמדריך לא מצליח להבהיר לי מה אני בדיוק עושה עם הדבר הזה. תתחברי לסכין הוא אומר לי, וזה נשמע כל כך מטופש עד שאם המצב לא היה כל כך גרוע הייתי פורצת בצחוק. בסופו של דבר הוא מתייאש ממני והולך לעזור למיועד אחר, אני חושבת שממחוז שבע או שמונה. "את אפילו לא מחזיקה את זה נכון" אני שומעת קול מאחורי ומסתובבת בחדות, הסכין עדיין מידלדל בריפיון מידי. הנה, כמו שחשדתי, המיועדת ממחוז שתיים. אני נאנחת. מה יועיל לה עכשיו להציק לי? אין כאן מישהו מעניין יותר ממני? הפתעתי, היא רק לוקחת סכין אחר. "ככה מחזיקים סכין," היא מסבירה "לא כמו שמחזיקים חרב, אלא כמו שאת מחזיקה סכין של אוכל" היא מחייכת חצי-חיוך, ולרגע נראית כמעט אנושית. במשך רבע שעה בערך היא מלמדת אותי איך להשתמש בסכינים בצורה בסיסית, ברור לחלוטין שזו המומחיות שלה כשהיא משליכה שלושה סכינים ביד אחת, וכולם ננעצים באיברים חיוניים. זה מוזר לגמרי, וכשהיא מסתלקת (וטופחת על ראשי בהתנשאות) אני מצליבה מבט עם חברי ברית הקרייריסטים, שנראים מבולבלים כמעט כמוני. נו טוב אני כמעט מחייכת תודה על הסכין.

כשהפעמון מצלצל אי-שם מבין הרמקולים וכולם נוהרים לעבר המעליות, אני מחליפה כיף עם פיטה, לכבוד זה שעברנו בשלום את יום האימונים הראשון, ומפתיעה אפילו את עצמי בלהיטותי למיטה שבקומה שתים עשרה, שם אני נרדמת אפילו לפני שהראש שלי נוגע בכרית. 

היוש! אם יש לכם הארות/הערות/שאלות/הצעות, רק תגידו לי :)

XOXOXO

שירי

הפרק הקודם