Escape Room

שלום אנשימוססס!! מה המצב?

אז הפרק הזה מוקדש לאימי (שימוני) שעזרה לי בלכתוב את הקטע של ניקו ואלק! כפיים אנשים!

וגם - הפיק הזה הגיע למומלצים!! תודה רבה לכל מי שדירג והמליץ!!

אז הפרק הזה עצוב, סליחה מראש. אני ממש חייבת ללכת לישון, אז אני רק אגיד כמה דברים קצרצרים:

- כשאתם מגיבים לשאלת היום, אשמח אם תכתבו את תשובתכם בכותרת ההודעה. זה יעזור לי מאוד לדעת מה בחרתם.

- אשמח אם תציעו לי עוד פאנדומים. זה יכל להיות סרטי דסני אם בא לכם. רק תכתבו עוד פאנדומים!

- כל הספין אופים של ריק רירדן לא יכנסו מסיבה. גם לא ניקולאס פלאמל, תשעים ותשע הרמזים וארטימס פאול. סליחה מראש.

- אם אתם רוצים שעוד דמויות ידברו עם דמויות אחרות, תכתבו בתגובות!

- זאת תקופה עמוסה אצלי, לכן יקח זמן עד שאעדכן שוב. סוריייי!

כל מי שרוצה לשמוע את השירים שבפרק, שמתי את הפזמון, אז פשוט תעתיקו ליוטיוב, זה יתן לכם.

וזהו. קריאה נעימה!

בצד השני של השולחן של ג'ורג', היקאפ וקארטר, הירו ניגש לשולחן של רו.

"אה, היי," הוא דיבר במבוכה, ומילויו הסתבכו בפיו. "אממ.. אני.. אני יכול - כלומר, אם אף אחד לא יושב פה... אני מתכוון, אפשר..?"

רו חייכה. "כן, בטח. גם ככה אף אחד לא יושב פה." היא משכה בכתפיה. "דיפר ומרקו גם ככה יושבים ביחד, וטוף עוזרת ללוקווד, ויש כאן רק מקום אחד. למה לא?"

הירו לא ממש הבין למה היא מתכוונת, אבל משך את אחד הכיסאות סביב השולחן העגול והתיישב. הכיסאות היו אדומים מכוערים מפלסטיק, נוקשים וקצת מלוכלכים. השולחנות היו עגולים, אבל לא נוחים בכלל. הירו הניח את האוכל שלו על השולחן והתבון בו, לא ברעב גדול. רו לעומתו, אחזה במזלגה והחלה לאכול בתיאבון את מה שדמה מאוד לפירה שעל מגשה.

"אז תגיד," היא פתחה, בולעת את האוכל שבפיה. "אז למה אתה והחברים שלך פה?"

"אין לי מושג." הירו משך בכתפיו. אחרי שתיקה קצרה, כשהבין שהיא מצפה ממנו להסביר, הוא המשיך. "עוד לא אמרו לנו. כלומר, אף אחד פה לא יודע מה המטרה שלו כאן."

היא הנהנה, ושתיקה מביכה נוצרה. "חברים שלך נראים נחמדים. במיוחד ההוא, זה שחשב שאני אחותו.." קולה גווע כשהיא הצביעה עם ראשה אל עבר ניקו, שישב שעם הבחור מחוסה הקעקועים בקצה השני של החדר. הם נראו משוחחים בעירנות, נהפכים לחברים טובים. למעשה, זה לא מה שקרה בהתחלה.

"אפשר לשבת פה?" שאל ניקו, מצביע על הכיסא שמול אלק. זה היה אחרי שקארל פיצל אותם. נראה שאלק לא נוח עם השאלה, כי רצה לשבת לבד, אך לבסוף וויתר.

"לא, המקום שלך." ישיבתו השתנתה. אלק ישב דרוך יותר, כאילו ניקו עומד לקפוץ עליו כל רגע. ניקו התיישב, מרגיש שלא בנוח. את מגשו שם על השולחן, מתחיל חלקים לאכול חלקית לשחק עם האוכל שלו.

"הממ... אז כמה זמן אתה פה?" שאל לבסוף, לא רוצה להפריע לשתיקה וגם לא רוצה שלא לדבר.

"שלושה ימים." נראה שאלק לא רוצה לדבר.

ניקו היסס. "למה אתם... אני מתכוון, איך אתם... אוך, מה הופך אתכם לקבוצה? מה המכנה המשותף שלכם?"

אלק בחן אותו. "אני לא בטוח אם תאמין לי." 

ניקו הזדקף. "תבחן אותי." איתגר.

"טוב, לכולנו יש כוחות." אלק נשען אחורה, מתבונן בתגובתו של ניקו.

"גם לי יש. אני יכול לזמן שלדים. לדבר אל המתים. דברים מפחידים כאלה. ואני לא נמצא בקבוצה שלכם." ניקו שילב את ידיו. הוא לא ניסה להיות מאיים, אבל הוא רצה לראות אם הצליח להרתיע את אלק. זה לא עבד. אלק הזדקף במקומו בהתרגשות.

"אז אתה שוכן תחתיות? אתה מכשף? אתה מכיר במקרה את מגנוס ביין?" הוא דיבר במהירות ובשקט, בקושי מתגבר על התרגשותו.

"אני.. מה? מה זה? מי זה מגנוס ביין?" התבלבל ניקו. אלק הסמיק, נשך את שפתו התחתונה כמתלבט האם לספר, ואז נשען אחורה, כרוצה לבחון שוב את תגובתו של ניקו.

"הוא, אה... החבר שלי."

ניקו נראה פתאום יותר קליל ונינוח. "מגניב."

"...זה כל מה שיש לך להגיד? 'מגניב'?" אלק נראה מעוצבן קצת.

"אתה רוצה שאני אעשה מזה ביג דיל? גם לי יש חבר. אז מה?" ניקו משך בכתפיו. "קוראים לו וויל סולאס, והוא בלונדיני עם עיניים כחולות. עוד משהו או שסיימת לבחון אותי?"

"לא, לא, מצטער." שניהם הסתכלו הצידה במבוכה.

"אז גם לך יש אחות כזאת - " התחילו שניהם בו זמנית אחרי שתיקה קצרה.

"אני מתכוון, אחותי דוחפת אותנו להיות ביחד," צחק אלק וגירד בעורפו במבוכה.

"כנ"ל. למרות שהיא הניחה לזה בשבוע האחרון..." גיחך ניקו במבוכה, מושך בשרוולו.

"אז..." קטע אלק את השתיקה. "מה אמרת שאתה..? בן... האדז?"

"בן האדס," תיקן ניקו. "אל המתים, השאול...? מהמיתולוגיה היוונית?"

אלק משך בכתפיו. "בחיים לא שמעתי עליו." הוא לקח ביס מהאוכל שעל צלחתו. 

"אני לא אמור להגיד לך, אבל זה לא כזה משנה, כי אתה אמרת לי שיש לך כוחות, ואני מניח שלא היית צריך לגלות את זה." ניקו משך בכתפיו, חותך חתיכה מהאוכל שמונח לפניו ואוכל.

"אתה מניח נכון. מה הנקודה שלך?" 

"שאני חצוי. חצי אל, חצי בן אדם. מה אתה?"

"אני ציד צללים." אלק שתה מכוס המים שלו.

"מה זה?" ניקו אכל עוד ביס.

"זורם בדמי דם של מלאך, בלה בלה בלה, אני צד שדים שמתגנבים לעולמם של הסתמיים."

"של המה?"

"סתמיים. בני אנוש. שהם אנשים רגילים."

"אה, בני תמותה." ניקו לגם קצת מהמים לפני שפנה שוב אל אלק.

"מה? כן, אלה. בכל אופן, המטרה שלנו היא להגן על הסתמיים." 

"אה. טוב, שלנו היא לנסות לחיות כמה שיותר. ואם יש איזה נבואה גדולה, אז גם להציל את העולם." משך ניקו בכתפיו באגביות.

"אה, אז גם אתם בקטע של 'להציל את העולם לפני שיושמד'?"

"סוג של." ניקו המשיך לדבר באגביות. "אם כי לספר הרבה אני לא ממש מסוגל. רוב הפעמים שרציתי לצאת למסע חיפושים - כשיש נבואה וצריך להציל את העולם - וויל מצא תירוץ לקרקע אותי במרפאה." הוא נאנח. "לפעמים זה ממש מעצבן."

"ספר לי על זה. מגנוס לא נותן לי לנשום בלי רשותו." אלק גילגל את עיניו. "הוא כזה דאגן. פעם אחת הוא החביא לי את החץ וקשת שלי כדי שאני לא אצא למשימה. זה היה ממש מעצבן."

"אתה צוחק עלי? וויל שם אותי במרפאה למשך שלושה ימים כי אני נראתי 'חולה', לטענתו. הוא לומד להיות רופא, אז אני הראשון שהוא יכריח להיות במרפאה אם יקרה לי משהו." ניקו נאנח. "אבל אני מניחה שאם הוא גנב לך את החץ וקשת, אתה מסוג האנשים שנפצעים בקרב."

"קרוב לודאי, כן. בגלל זה מגנוס משגיח עלי. למרות.. שזה די חמוד מבחינתו. הוא בכל זאת רק דואג לי." 

"כן... הוא תמיד שם בשבילי. הוא יגרור אותי למרפאה על כל דבר קטן. תאמין לי, זה מזעזע. איבדתי את ההכרה בסוף הקרב, והוא פשוט סחב אותי למרפאה, ודחף לי איזה חמש בקבוקי מיץ כדי להחזיר את רמת הסוכר בדם שלי לנורמאל. באמצע קרב."

"ספר לי על זה. עוד לפני שאני ומגנוס נהפכנו לחברים, נלחמתי באיזה שד, נפצעתי, ומגנוס כמעט מת בעצמו כשריפא אותי. וזה היה לפני שהתחלנו לצאת." אלק גילגל את עיניו.

"והדרך שוויל קורא לי 'ניקולס' כשהוא מעוצבן עלי... זה אפילו לא השם האמיתי שלי!" מחה ניקו, מניד בראשו באי אימון.

"כל הזמן. אלכסנדר, בוא לכאן מייד!" צחק אלק.

"וויל גם חסר טאקט. חסר בושה. לא מפריע לו להציג אותי בתור החבר שלו גם אם זה יהיה מול המלכה אליזבת'. הוא פשוט בא לאבא שלו, 'היי אבא, זה ניקו, החבר שלי'..."

"אותו הדבר אצלי." אלק גלגל את עיניו שוב, אוכל את הביס האחרון שבאוכל שלו.

צלצול נשמע לפתע, מקפיץ את כולם על רגליהם. זה היה דומה לצלצול של בית ספר, טורדני ובאותו מקצב עיקש. ניקו הביט באלק בשאלה. 

"סיום ארוחת ערב. בוא, כולם הולכים לחדרים עכשיו." אלק קם, ואיתו כל שאר האנשים שבחדר, יוצאים לעבר דלת כפולה שקופה אוטומאטית שנפתחה כשהראשון עבר. כולם הלכו באופן מסודר יחסית, פשוט זרמו לכיוון מסדרון ארוך, ובכל המסדרון היו ארבע דלתות נעולות, ועל כל דלת היה שלט. 'האקראיים', 'החוזרים', 'המשתנים'. על הדלת האחרונה לא היה תלוי כלום, רק מעטפה לבנה עבה.

"זה שלכם. צריך להכנס לחדרים, כיבוי אורות בעוד חצי שעה. אתם תרצו כולכם להתקלח לפני הכיבוי אורות, המלצה חמה שלי, מנסיון." אמר אלק, משלב את ידיו בזעם פתאומי.

"למה?"

"גז מרדים. אף אחד לא עושה צרות בלילה. אם זה בכלל לילה." אלק אמר בכעס, ואז פנה לחדרו. "אני מקווה שנפגש גם מחר. לך תדע מה יקרה." הוסיף בתגובה לפרצופו השואל. הוא נכנס לחדר שעליו כתוב 'המשתנים'. כל האנשים שהיו התחלקו לחדרים. רובם נכנסו כבר, וניקו שם לב לילדה שחשב כאחותו נכנסת לחדר, 'החוזרים'. לבסוף, נשארו רק כמה בודדים. נער עם סוודר אדום וסקיני ג'ינס ארוכים נראה שמדבר בהתלהבות עם ילד בעל חולצה אדומה וכובע שעליו מצוייר עץ אורן כחול. מאחוריהם נראו נער כבן שש עשרה, והוא הלך עם הילדה הקטנה העיוורת. הם נראו מוזר, כי הילדה היא שהובילה את הנער. ניקו הרים את מבטו והבין למה. בערך.

עיניו של הנער כוסו במטפחת לבנה שנראתה אטומה לחלוטין, שנקשרה מאחור. הוא חיוך חיוך יודע כל בעודו מדבר עם הילדה.

"טוף, איפה אנחנו עכשיו? אני מרגיש ביד שמאל שלי שינוי בסוג הקיר, ורוב הרעשים של אנשים שמדברים נעלמו. אנחנו בדרך לחדרים?" אמר הנער, ביד ימין שלו אוחזת הילדה, ויד שמאל מלטפת את הקיר.

"כן. אתה משתפר, לוקווד. הנה, עוד רגע הגענו לחדר שלנו. אלק יעזור לך משם אם לא אתפנה אליך?" שאלה הילדה, קולה הציער קשוח ודואג מכפי שנראה.

"כן, כן, סיכמנו היום בבוקר. אמרת לי משהו על... חדשים?"

"כן, הנה הם." השניים הגיעו אל החבורה. 

"שלום. שמי אנתני לוקווד. מי אתם?" שאל הנער עם המטפחת. ניקו ענה ראשון.

"ניקו די אנג'לו. נעים להכיר." הוא לחץ את היד המושטת. "יש פה את ג'ורג' - "

"היי."

" - והירו - "

"מה המצב?"

" - היקאפ - "

"שלום."

" - וקארל."

"ילד, למה אתה קושר לעצמך מטפחת מסביב לעינים?" אמר קארל, בוחן את אנתוני לוקווד.

"טוב, זה סיפור מסובך. אני שייך לקבוצה המשתנה, ולמי שלא ידע עדיין, לכולנו יש... כוחות. אני חלק מצידי רוחות רפאים, ולכן אני יכול לראות זוהר - מוות, אורות שרוחות רפאים השאירו אחריהם כשהם מתו." קולו היה רגיל, כמעט משועמם, כאילו נאלץ להסביר את עצמו שוב ושוב. "אני מסוגל לראות אורות שכאלה, אבל לפעמים, כשרוח הרפאים קרובה או שהמוות טרי, האורות האלה חזקים ואני נאלץ לשים משקפי שמש כדי לא להסתנוור. טוב, אז יש כאן קבוצה, הקבוצה ה'חוזרת', שעאני לא יודע למה, אבל כולם מאירים זוהר - מוות. בפעם הראשונה שהסתכלתי על אחד מהם, התעוורתי לעשרים וארבע שעות. זה היה כמו להסתכל על השמש מבלי יכולת להזיז את מבטך. וכיבן שה... אחראים על המקום הזה לקחו לי את משקפי השמש שלי, אני עיוור לגמרי. אילולא טוף כאן, לא הייתי יכול לצאת מהחדר."

"ועכשיו אם תסלחו לנו, אנחנו באמת רוצים להספיק להתקלח לפני כיבוי אורות. לילה טוב לכם." אמרה טוף, ונכנסה בזהירות עם אנתוני לוקווד לחדרם.

החבורה שתקה במשך זמן קצר.

"אז..." אמר הירו. "שנלך לראות למה אנחנו קשורים?" החבורה התקדמה במסדרון, והגיעה לדלת. המעטפה הלבנה הייתה תלויה שם, עד שהיקאפ לקח אותה ופתח אותה.

"יש פה מכתב לכל אחד... הנה." הוא חילק את המכתבים לכולם. "יש פה גם את הדבר הזה." הוא הוציא מכשיר מוזר, עגול וקטן, בעל משטח מחוספס ושחור. היה שם כפתור. הם הביטו זה בזה, ולאחר שתיקה קצרה היקאפ לחץ על הכפתור. 

"שלום לכם." התנגן קול. "ניקו די אנג'לו, תפתח בבקשה את מכתבך."

ניקו פתח את מכתבו. "יש פה שיר."

השיר החל להתנגן מהמכשיר המוזר. 

Hey soul sister"
Ain't that Mr. mister
On the radio, stereo
The way you move ain't fair, you know
Hey soul sister
I don't wanna miss
A single thing you do

".Tonight

ניקו כיסה את פיו בידו, מפיל את המכתב עם השיר על הרצפה. היה שם את כל השיר, שורה אחר שורה. נראה כאילו ניקו חטף אגרוף בבטן. הוא התקפל, נשען על קיר המסדרון, נאבק ברגשותיו. בסופו של דבר דמעה אחת גלשה על לחיו, והוא מיהר לנגב אותה.

"הירו המאדה, פתח בבקשה את מכתביך." התנגן שוב הקול. הירו פתח, והשיר החל להתנגן ברקע.

These are the things, the things we lost"
The things we lost in the fire fire fire
These are the things, the things we lost
The things we lost in the fire fire fire
These are the things, the things we lost
These are the things we lost in the fire fire fire
Flames – they licked the walls

".Tenderly they turned to dust all that I adore

להפתעתם, הירו הגיב כמו ניקו, רק שתגובתו הייתה יותר מהירה. הוא פער את עיניו, אחז בלא משים בחולצתו, קרוב לליבו, ודמעות החלו לזרום על פניו המלאות הלם.

"ג''ורג' ווזלי, פתח בבקשה את מכתביך." התנגן אותו הקול שוב. ג'ורג' פתח את מכתבו בחשש. שיר החל להתנגן ברקע.

?Hey, brother, do you still believe in one another"
?Hey, sister, do you still believe in love, I wonder
Oh, if the sky comes falling down for you
There’s nothing in this world I wouldn’t do

?What if I'm far from home
Oh, brother, I will hear you call
?What if I lose it all
Oh, sister, I will help you out
Oh, if the sky comes falling down for you
".There’s nothing in this world I wouldn’t do

המנגינה הייתה עליזה, אך ג'ורג' הגיב כמו הירו וניקו לפניו, דמעות נתזו על פיו, וידו השתגרה אל חוסר אוזנו באי אימון.

"היקאפ האדוק האדום השלישי. אנא פתח את מכתביך." הקול המשיך להתנגן בשלווה גמורה. היקאפ פתח את מכתבו, ושיר החל להתנגן ברקע.

Sometimes I forgive"
Yeah, and this time
I'll admit
That I miss you
Said I miss you

It's been a long hard road without you by my side
Why weren't you there all the nights that we cried
You broke my mother's heart
You broke your children for life
It's not okay
But we're all right
I remember the days you were a hero in my eyes
Those are just a long lost memory of mine
".Now I'm writing just to let you know I'm still alive

היקאפ לא הגיב איך שניקו, הירו וג'ורג' הגיבו. הוא פשוט בהה במכתב, מעביר יד בשיערו כאילו כדי לדעת שהוא עדיין שם. הוא נראה המום, על סף בכי או אושר.

"קארל, אנא פתח את מכתבך," המשיך הקול לדבר, וקארל פתח את מכתבו. הפעם התנגן שיר שלם, ונראה שקארל מתקרב לסף בכי מרגע לרגע.

Once I was seven years old, my mama told me"
"Go make yourself some friends or you'll be lonely"
Once I was seven years old

It was a big big world, but we thought we were bigger
Pushing each other to the limits, we were learning quicker
By eleven smoking herb and drinking burning liquor
Never rich so we were out to make that steady figure

Once I was eleven years old, my daddy told me
"Go get yourself a wife or you'll be lonely"
Once I was eleven years old

I always had that dream, like my daddy before me
So I started writing songs, I started writing stories
Something about that glory just always seemed to bore me
'Cause only those I really love will ever really know me

Once I was twenty years old, my story got told
Before the morning sun, when life was lonely
Once I was twenty years old

(Lukas Graham!)

I only see my goals, I don't believe in failure
'Cause I know the smallest voices, they can make it major
I got my boys with me, at least those in favor
And if we don't meet before I leave, I hope I'll see you later

Once I was twenty years old, my story got told
I was writing 'bout everything I saw before me
Once I was twenty years old

Soon we'll be thirty years old, our songs have been sold
We've traveled around the world and we're still roaming
Soon we'll be thirty years old

I'm still learning about life
My woman brought children for me
So I can sing them all my songs
And I can tell them stories
Most of my boys are with me
Some are still out seeking glory
And some I had to leave behind
My brother, I'm still sorry

Soon I'll be sixty years old, my daddy got sixty-one
Remember life, and then your life becomes a better one
I made a man so happy when I wrote a letter once
I hope my children come and visit once or twice a month

Soon I'll be sixty years old, will I think the world is cold
Or will I have a lot of children who can warm me?
Soon I'll be sixty years old

Soon I'll be sixty years old, will I think the world is cold
Or will I have a lot of children who can warm me?
Soon I'll be sixty years old

Once I was seven years old, my mama told me
"Go make yourself some friends or you'll be lonely"
Once I was seven years old

".Once I was seven years old

"תודה רבה על זמנכם." אמר הקול באדישות. אתם קבוצת, 'חדר המתים'. אנא כנסו לחדרכם. כיבוי אורות בעוד עשר דקות." והמכשיר נדם. לקח לקבוצה חמש דקות עד שכולם נרגעו.

"הירו? אתה בסדר?" שאל קארל, לאחר שניגב את משקפיו בפעם השביעית ומחה את דמעותיו. הירו הנהן.

"אז מצאנו את הקשר שלנו?" שאל ניקו. "על מה היו השירים שלכם?"

הירו הניד בראשו, מחה עוד דמעות שבצבצו מעיניו. "הוא היה על..." קולו נשבר. "אחי. הוא - הוא מת בשרפה. זאת הייתה תאונה." 

"אבא שלי." נידב היקאפ. "השיר היה על אבא שלי. הוא... הוא מת בגלל הדרקון שלי." קולו נסדק באמצע המשפט.

"השיר שלי היה על אלי שלי." אמר קארל. "אישתי. נפגשנו בגיל צעיר מאוד, התאהבנו, והתחתנו. היא לא יכלה להביא ילדים... תמיד רצינו. ואז היא חלתה מאוד... מתה לפני שיכולתי..." קולו נשבר והוא ניגב עוד דמעות מעיניו. "רציתי לקנות לה כרטיס טיסה לחו"ל, להרפתקאות שלנו... היא מתה לפני שהספקתי להגיד לה שקניתי לשנינו כרטיסים."

ניקו נשך את שפתו. "השיר שלי היה על אחותי הגדולה. ה - היא מתה כשהייתי בן עשר. לא היה לי אף אחד מלבדה."

ג'ורג' קבר את פניו בידיו, כדי לא לחשוף את דמעותיו. "פרד. השיר היה על פרד. הוא היה על אחי שמת במלחמה... אחי התאום."

"הנה התשובה לשאלתך, ניקו." פנה אליו קארל במבט עצוב שנשקף מפניו הקמוטות. "כולנו איבדנו משהו קרוב לליבנו. אח, אחות, אבא, אהבה..." הוא עצר לרגע. "אנחנו קבוצת 'חדר המתים'. כולנו היינו בלוויות של קורבינו. כולנו התאבלנו עליהם. אותנו באו לנחם."

הירו הביט שוב בשיר שלו. "כמה אירוני. יכולתי למנוע ממנו להכנס לשרפה, אבל הוא היה חייב להיות הגיבור..." הוא קרא בעיניו שוב את השיר, ואז קפא במקומו. "יש פה עוד שורה. לא קשורה לשיר."

כולם בהו בו.

"כתוב פה..." הוא נשנק. "כתוב פה, 'הם אצלינו. יש לכם שבוע למצוא אותם, לפני שיהפכו לזכרונות. הם בחיים'."

************

"יפה, יפה, הכל עובד כמו שעון." נאנח המנהל בסיפוק. "הגיע הזמן לשלב ב'." והוא לחץ על הכפתור האדום הגדול.

טוב, והנה סיומו של עוד פרקק!!! סליחה על האווירה העצובה. 

ולשאלת היום!!

אם הייתם יכולים לבחור שתי דמויות מהפיק, ולשפפ אותם, איזה זוגות הייתם עושים? (יש מצב שכמה מהזוגות יכנסו, כי פיק ללא שיפ הוא סתם ריק) מוטו לחיים אנשים. מוטו לחיים.

הפרק הקודם