כשהחשכה ירדה בדרך פריווט.

פרק ה'

סיוט בהקיץ

דאדלי חשב שהוא חולה. הוא לא היה בטוח למה, אבל הוא שכב במיטה כל היום ואימו האכילה אותו דייסה, למרות שמשום מה, לא חש שהוא רעב בכלל. ענייה היו אדומות, כאילו בכתה הרבה, ופעמיים הוא שמע אותה רבה עם אביו בטלפון במטבח.

פעם אחת פירס התקשר, אך אימו של דאדלי נזפה בו בטלפון בטענה כי הוא מפריע לדאדלי לנוח, ולא אפשרה להם לדבר.

"אמא," אמר דאדלי בערב, כשאימו נכנסה לחדרו להטיב את שמיכותיו בפעם המאה, בערך. "אני גוסס?"

"אוי, בובילה! אתה מרגיש לא טוב? חמוד שלי, מה אתה רוצה שאימא תביא לך? קניתי את המשקה המוגז שאתה אוהב-"

עד שדאדלי הספיק להסביר לה שהוא לא רוצה ממנה כלום ושתעזוב אותו בשקט, הוא שכח מהשאלה שלו לחלוטין.

הלילה ירד. דאדלי בהה בטלוויזיה שבחדרו בשעמום. הוריו רבו למטה, והוא הגביר את הווליום בטלוויזיה. לאחר זמן קצת נשמעו דפיקות קצובות, כשל פטיש מכה. דאדלי נהם בעצבנות והגביר עוד יותר. אך הוא כבר לא יכול היה להתעלם מהרעש כשהוא עלה מהצד השני של דלת חדרו.

"אבא!" הוא צעק בכעס.

מר דרסלי פתח את הדלת והציץ בבנו, מבט של כעס מעורב בבלבול על פניו הסגלגלים. "מה יש, בן?"

"מה זה הרעש הזה?"

צבע אדום נוסף לפניו של אביו. "ובכן, בן... אני ואימך החלטנו... בעצם, אני תולה צלבים ברחבי הבית."

"למה?"

"כי..." אביו משך בצווארון חולצתו, "החלטנו לקבל עלינו את דתו הקדושה של ישו, אתה מבין..."

"זה אומר שצריך ללכת לכנסייה וכל זה?"

"אה... אתה לא חייב."

"טוב. אז סיימת? אני רואה טלוויזיה."

דאדלי צפה בטלוויזיה זמן ממושך, אך עד מהרה חש שעניו מתחילות להיעצם. הוא נשכב במיטה, מחפש תנוחה נוחה, אך לפתע חש פחד מתגנב לליבו. פוקח את עניו אל תקרת חדרו המהבהבת, הוא חש שאם יירדם ייקרה משהו נורא. דמויות לבנות מחלומותיו בלילות האחרונים התגנבו אל זיכרונו, והוא חש שאינו רוצה לראות אותם שוב.

נדמה היה לו ששמע קול, כמו לחישה צרודה, מחוץ לחדרו. בתחילה היה מבולבל, אך אז שמע אותה שוב, קוראת לו.

הוא קם, חש ערני פתאום, ולא הבין מדוע הוא רצה לישון בכלל. הוא פתח את דלת חדרו. הבית היה כולו חשוך, ונחירות נשמעו מחדרם של הוריו. האוויר במסדרון היה דחוס, והאפלה סמיכה. הוא נדחק מחוץ לדלת חדרו במאמץ.

דאדלי נע במסדרון בהחלטיות, כמו שהיה קם לשירותים באמצע הלילה, ישן למחצה. הוא ירד בדרגות, גופו הגדול מטלטל מצד לצד. אחת המדרגות חרקה, ולפתע הוא מצא את עצמו עומד מול דלת הכניסה.

נדמה היה לו שמישהו עומד מצידה השני, כמהסס לצלצל, בוחן אותו. הוא שלח את ידו אל הידית... אך הדלת הייתה נעולה.

אור נדלק מאחוריו, ודאדלי חש כאילו התעורר מחלום בהקיץ כששמע את צעדיו הכבדים של אביו רועמים במדרגות מאחוריו, והוא, אימו והארי הופיעו לפתע בפרוזדור הכניסה.

"אהא!" קרא מר דרסלי בחדוות ניצחון, שיערו סתור מישנה וטיפת ריר מכתימה את קצה פיו.  "מה אמרתי לך, ילד? אילו שטויות, לקחת אותו מפה! הסתדרנו מצוין כשהוא עוד פה!"

"כן," אמר הארי בהיסח דעת משהו, והציץ בדלת מאחורי גבו של דאדלי. "דאדלי, אתה זוכר איך הגעת לפה?"

דאדלי הביט בבן דודו. הוא פתח את פיו לדבר, אך הבין שהוא לא זוכר, למרות שרק לפני רגע ידע...

"אני מבין שלא."

דאדלי הנד בראשו בטיפשות.

"טוב. אז תחזור לישון, אבל מה שלא תעשה- אל תפתח את החלון. גם אם אתה מרגיש שאתה נחנק למוות-"

"אם דאדלי מרגיש שהוא צריך אוויר, הוא חייב לפתוח את החלון!" קראה גברת דרסלי בהתגוננות, ודמעות עלו בענייה מחדש, "איך אתה מעז- הוא עובר תקופה קשה כל כך..."

הארי התעלם ממנה ואמר לדאדלי, "פשוט אל תפתח את החלון. טוב?"

דאדלי הנהן באוטומטיות, כי לא ממש הבין את פשר הפקודה המוזרה הזו, ותהה אולי הוא עדיין חולם.

לפני שהבין היה שוב במיטתו. הטלוויזיה עוד דלקה. אימו נפרדה ממנו ארוכות, עד שאביו גרר אותה משם, ולבסוף הוא ישב שוב לבדו בחדרו והחליט שבמקום לישון יצפה בסרטים מצוירים, כי לא היה שום דבר אחר לראות בשעת לילה כזו.

הוא בהה במסך בעניים צורבות במשך זמן ארוך. כמה פעמים נדמה היה לו ששמע קול בחלון, כמו כנפיים החובטות בו ברכות, אך הלילה היה שחור, והוא לא ראה דבר.

3:59 הבהב השעון שמעל הטלוויזיה. דאדלי בהה בו זמן מה, עד שהתחלף. 4:00.

אור מכיוון חלונו משך את תשומת ליבו. הוא פנה בחדות, מלא בתקווה שהבוקר כבר הגיע, אך זה היה רק הירח, שהתמקם פתאום קרוב לקו האופק, ממש מול חלונו של דאדלי.

הוא הביט בחצי העיגול לרגע, ופתאום הבין שהוא מביט בפנים, ראש, וממנו גלש שיער שחור ארוך. האישה בשמלה שחורה, ארוכה כמו צל, עמדה בחלונו וצפתה בו בסקרנות מרושעת, כפי שצופים בדג משועמם באקווריום.

היא חייכה, וחשפה שורה של שיניים חדות היוצאות מתוך חניכיים חיוורות, וסימנה לו באצבע ארוכה להתקרב.

ואז, עומד מול חלונו, הוא הבין שבה טמונה הגשמת כל משאלות ליבו. כסף, הערצה, יופי, שליטה, בת הזוג הנחשקת ביותר בעיר... וכל אלה יתגשמו, אם רק ייתן לה להיכנס וייקח אותה למיטתו.

ידו כבר הייתה על ידית חלונו והוא פתח אותו לכדי חריץ, כשנזכר בדבר מה שאמרו לו פעם... "מה שלא תעשה- אל תפתח את החלון..."

אך ואלרייה, ואלרייה שלו, כבר חמקה פנימה כמו עשן מבעד לחריץ הדק, ונחתה בקלילות של רוח על הרצפה. עכשיו הוא זכר אותה, איך יכול היה לשכוח?

היא לקחה אותו אל מיטתו והוא שכב שם בציפייה. היא עלתה מעליו, גוחנת אליו כמו חיית טרף, ושנייה בהקו באור הירח העז בין שפתיה האדומות, החושניות. הוא רצה לגעת בה, לחוש בה, אך גילה שאינו מסוגל לזוז.

"אוכל לתת לך כל מה שתרצה," היא לחשה שלו באוזנו, מעבירה את ידה על חזהו הגדול. "הכל... בקרוב מאד. אבל קודם..." היא הצמידה את שפתיה אל צווארו. הוא גנח בהנאה, אך אז נשימתו נעתקה, כי הוא חש שיניים חדות ננעצות בעורו, בהתחלה בקלות, ואז בחוזקה, והוא חש את עורו נכנע ללחץ.

הוא צף זמן מה האפלה, וכשהבחין בה שוב מעליו, נדמה היה לו שעבר זמן רב מאד. ענייה האדומות היו מלאות סיפוק, ודם הכתים את שפתיה וסנטה, ושנייה היו אדומות גם הן כשחשפה אותן.

"קודם עליך אתה לקיים את רצוני." היא משכה את מחשוף שמלתה מטה, חושפת שד לבן אחד, ובעזרת ציפורן ארוכה להחריד, יצרה חתך בחלקו העליון. דם ארגמני ניגר ממנו. משותק, המום אך משתוקק, הוא חש אותה אוחזת בעורפו ומקרבת את פיו אל החתך. הוא חש טעם מתכתי כנגד לשונו. הדם מילא את פיו, והוא נאלץ לבלוע אותו.

לבסוף היא דחפה אותו כנגד הכרים והתרוממה כאילו נמשכה על ידי מנוף בלתי נראה.

"עוד נתראה, יקירי," היא לחששה, וחמקה כמו ערפל מבעד לחריץ שבחלון, רגע לפני שהאור הראשון צבע את האופק באפור.

הוא התעורר למשמע צרחה, ודבר מה כבד הוטל על צווארו.

אביו פרץ לחדר בצעדים כבדים. ברגע שעניו נפלו על דאדלי הוא צעק וחסם את אור הבוקר בגופו הגדול. אימו התייפחה בהיסטריה, ואביו צעק, קולו גבוה מהרגיל, "ילד! בוא הנה מייד!"

"קושקוש... אוי, חמוד שלי, מי עשה לך את זה?" בכתה גברת דרסלי.

דאדלי מצמץ, כי לא הבין מה עשה לו מה. הוא העביר יד על פניו, וכשהביט בה גילה, לתדהמתו, שהיא מגואלת בדם. טעם מר של מתכת עמד בפיו. הפיג'מה והכרית שלו גם הן היו ספוגות בדם ארגמני, וכאב חד ומוזר פעם בצווארו...

"ילד!" מר דרסלי יצא למסדרון והטיח את אגרופו בדלת חדרו של אחיינו, פניו נפוחות וסגולות, "עצלן לא יוצלח שכמותך! הכל באשמתך!"

"מה נעשה, דאדלוש?" בכתה גברת דרסלי, "הוא צדק, אנחנו חייבים לקחת אותך רחוק..."

"מה?" פלט דאדלי, מבולבל.

"להרחיק אותך, חמוד, כדי שלא תיפגע יותר..."

"לא," אמר דאדלי, מנסה לקום תחת משקלה של אימו, "אני לא רוצה ללכת לשום מקום. אני רוצה להישאר פה."

"עזב, הפרחח," סינן מר דרסלי כשנכנס לתוך החדר, "בטח חשב שיוכל להתחמק מעונש..."

"אבל מתוקי," אמרה גברת דרסלי, מופתעת, "תראה מה קרה לך. אני לא רוצה שתיפגע שוב..."

"אני מרגיש מצוין," קבע דאדלי והתיישב במיטתו. לפתע באמת חש חזק מאד. "אני בסדר גמור."

"אבל-" גברת דרסלי הביטה בדם בחשש.

"היא קיבלה את מה שהיא רוצה, לא?" אמר דאדלי, חש בטוח בעצמו פתאום, "ואם הייתי ערפד, הייתי נמס כבר. זה מה שתמיד קורה לערפדים בבוקר בסרטים."

"כן," אמר מר דרסלי, מגרד את שפמו, "למה שזה יחזור שוב?"

גברת דרסלי פקפקה.

"זהו, אין לזה סיבה לחזור לאותו מקום פעמיים," אמר מר דרסלי, בטחונו בטענותיו מתגבר, כי איש לא סתר אותו. "וזה הסוף. תדאגי שהוא יאכל טוב, פטוניה. אני יוצא לעבודה."

___

שירלי עדיין התרגשה קצת, גם ביום השלישי בו הלכה לביתה של גברת פיג. אך היא לא הופתעה כשגברת פיג פתחה לה את הדלת בחיוך, והארי נופף לה בעליזות מכיוון הכורסא בסלון מאחוריה. אך כשנכנסה והתיישבה בספה, הייתה לה תחושה שהוא מנסה להיראות שמח משהיה, ושהוא עדיין נראה עייף מאד.

"מה שלום הפרח שלי?" הוא שאל בחיוך שובב.

שירלי הסמיקה, למרות שהבינה את כוונתו הנסתרת.

"ובכן, סוף- סוף למדת איך להתייחס לנערה," אמרה גברת פיג במן גאווה והניחה על שולחן הקפה צלחת עם פלחי תפוח ירוק. כשהיא חזרה למטבח שירלי הנהנה לכיוון הארי באישור. הוא חייך אליה ונגס בפלח תפוח.

הם שתו תה במשך הבוקר, וכשגברת פיג החזירה את מגש התה למטבח, והארי רכן קדימה וסימן לשירלי להתקרב. "אני צריך שתסיחי את דעתה בשבילי."

שירלי הופתעה. "אתה הולך עכשיו?"

"איזה זמן טוב יותר מאחת עשרה- בבוקר?" אמר הארי במשיכת כתפיים.

שירלי חשה מודאגת. "אבל ערפדים יכולים להלך גם ביום, לפעמים. מה אם-?"

"את שוכחת שאם ערפד מחליט להתהלך ביום, הוא לא חזק מאדם שיגרתי," אמר הארי והציץ לכיוון המטבח. "כך שבכל מקרה אני אוכל לחסל אותה."

שירלי לא אהבה את איך שזה נשמע, במיוחד מפיו. הוא קם ולקח תיק שנח לרגלי הכורסא. "השושנה?"

שירלי הוציאה בזהירות מגבת לחה מתיקה ומתוכה הוציאה את השושנה הרעננה. הארי לקח אותה בתודה ויצא בשקט מהבית, רגע לפני שגברת פיג חזרה למטבח.

"איפה הארי?" היא שאלה.

"הוא... הלך לשירותים," שיקרה שירלי, והייתה מודעת לכך שהיא שקרנית גרועה.

גברת פיג התיישבה בכורסא ופתחה איתה בשיחה על חתוליה. אך שירלי לא יכולה הייתה להתרכז בדבריה, רק בהרהור במה שעושה הארי ברגעים אלה, ומתי גברת פיג תשים לב שהוא מבלה בשירותים זמן רב מידי.

היא הבחינה בכך מוקדם מששירלי ציפתה. "... פיצי הייתה שונה, באופן מוזר, היא הייתה חתולה הרבה יותר רגועה, ועשתה את הצרכים שלה- נו, מה לוקח לו כל כך הרבה זמן?"

שירלי אחזה בתיקה באחת. "אני חייבת ללכת."

גברת פיג הרימה גבה בחשדנות. "כל כך מוקדם?"

"כן, ובכן..."

"לאן את הולכת?"

"אה..." אך שירלי לא חשבה על תשובה מהירה מספיק, וגברת פיג קמה ממקומה פתאום.

"אל תגידי לי שהוא הלך לבית מספר שש!"

שירלי לא ידעה מה להגיד. פתאום גברת פיג הקטנה נראתה לה גדולה ומאיימת הרבה יותר, והיא נופפה לכיוונה אצבע נוזפת, "אל תגידי לי שאת משתפת איתו פעולה! יש לך מושג כמה זה מסוכן?! הארי עלול להיהרג, או גרוע מכך!"

"אבל הוא קוסם," אמרה שירלי חלושות, מנסה להצדיק את עצמה.

נחיריה של גברת פיג התרחבו באיום. "קוסם! כן, קוסם בן שש עשרה, שעוד לא סיים את לימודיו! הוא מוכשר, יאמר לזכותו, אבל להתמודד מול ערפדית בוגרת? זה פשוט לא מתקבל על הדעת- פשוט חוסר אחריות!"

היא עקפה את שירלי בחדות, מלאת מרץ נעורים פתאומי, ופתחה את ארון המעילים בתנופה. מוציאה ממנו מטה מסתורי ומסוקס שבקצהו בדולח כחול, היא יצאה מהבית בצעד מהיר. שירלי מיהרה אחריה כשחצתה את הרחוב שטוף השמש לכיוון בית מספר שש.

נעצרת מול הדלת הסגורה, גברת פיג כיוונה את המטה אל הדלת והיא נפתחה בחבטה. היא צעדה פנימה בצעד בטוח, ושירלי נצמדה אליה.

הבית היה ריק לחלוטין מחפצים מלבד ארון גדול שעמד באמצע הסלון, כאילו נשכח שם. בבית עמד ריח טחוב, כשם שעמד סגור במשך זמן ממושך, וכל התריסים בו היו מוגפים. הבית היה מלא אבק, ושירלי מיהרה להצמיד את המשאף שלה אל פיה.

הבדולח במטה של גברת פיג נדלק באור כחול, והיא סגרה את הדלת אחרי השתיים. הן טיפסו במדרגות, לכיוון האפלה האחידה שבראשן, ושירלי חשה שברכיה רועדות. אך למרות זאת לא רצתה לשוב לאחור, והייתה מרותקת מרוב סקרנות.

האור הכחול נפל על המסדרון, ושירלי חשה כמו במערה. קול נשמע מאחד החדרים. גברת פיג הליטה בידה על הבדולח ואורו התעמעם. היא התקדמה בצעדים שקטים, חתוליים כמעט, לכיוון הדלת הפתוחה היחידה בקומה. מסמנת לשירלי להישאר מאחור ולהיות בשקט, היא התפרצה אל המפתן בנחישות ואורו של הבדולח התגבר עד כדי עיוורון.

"הינה אתה, בשם הזקן של מרלין!" קראה גברת פיג, קולה צווחני משהו. הארי עמד במרכז חדר שינה, בו עמדו רק שולחן איפור עתיק בצמוד לקיר וארגז- ארון קבורה, יותר נכון- שנח במרכז החדר. הוא אחז ביתד כסף ארוכה ביד אחת, ובשנייה כיסה את עניו בפני האור המעוור. על הארון הסגור נחה השושנה. "מה עלה בדעתך?! חשבתי שאמרתי לך להתרחק מהבית הזה!"

"אכפת לך להנמיך את האור הזה?..."

"לא, אני לא אנמיך אותו, בחור צעיר! שוחחנו על כך- אתה לא עומד לצוד את הערפדית הזו!"

"היא לא פה בכל מקרה," אמר הארי, בקולו עירוב של הקלה ואכזבה. "לא בארון ולא בשום מקום אחר בבית. חתמתי את הארון שלה בכל מקרה- איה!"

גברת פיג חצתה את החדר ואחזה באוזנו באחיזה חזקה. היא גררה אותו אחריה מחוץ לבית, שירלי בעקבותיהם. אור היום היה חם ומעוור לא פחות מהמטה של גברת פיג לאחר החשכה הקרירה והטחובה כקבר של בית מספר שש.

גברת פיג עזבה את אוזנו של הארי רק כשהיו שוב בחצר שלה, מחוץ לטווח ענייה הסקרניות של השכנה מבית מספר שניים. "פשוט חוסר אחריות מצידך! אתה לא יכול לרוץ לצוד יצורי אופל עכשיו- יש לך תפקיד למלא, תפקיד יותר חשוב מחיסול הערפדית הזו! עכשיו תיכנס פנימה, ואני לא רוצה לראות אותך-"

"אני מצטער, גברת פיג, אבל את לא אימא שלי." אומנם שירלי בילתה עם הארי וגברת פיג רק שלושה ימים, אך עדיין התפלאה לשמוע אותו פונה אליה בטון כזה. תוחב את יתד הכסף לתיקו, הוא הוסיף, "את לא יכולה להגיד לי מה לעשות."

גברת פיג לא הראתה סימן שנעלבה מדבריו, ורק שילבה את זרועותיה. "אני יוצרת קשר עם המסדר היום."

"תיצרי איתם קשר. תביאי את משרד הקסמים, מצידי. זה לא משנה, כי עד הזריחה מחר, הערפדית הזו תהיה אבק." וכך הוא יצא מהחצר, לכיוון בית מספר ארבע.

הפרק הקודם		הפרק הבא