האהבה החדשה-ישנה שלי

**יומיים לאחר מכן**

"ה פ ת ע ה ! ! ! "
צווחנו אני, פרנק, הייזל, ג'ייסון, פייפר, ליאו, רייצ'ל, והכי חשוב- פרסי, על ריינה ותאליה כשהן נכנסו אל חדר האוכל המלא בבלונים, לבבות קרטון אוכל ושאר דברים שיהפכו את המסיבה הזאת למושלמת.

לא הזמנו איש מלבד החברים הקרובים, כדי להפוך את המסיבה לאינטימית יותר.
כולם חייכו וצחקו, ו... התנפלו על האוכל שאני ופייפר עמלנו כל אחר הצהריים להכין.

לרגע ממש יכולתי לדמיין שאלו אני ופרסי החוגגים שלושה חודשים..

אבל זה לא היה הזמן המתאים לדמיונות ולדיכאון. ניסיתי בכח לזייף חיוך.

כבר הייתי מומחה בזה. עשיתי את זה כל כך הרבה בזמן האחרון. כל מה שרציתי באותו הרגע היה לחזור אחורה. למחוק את הרגע הטיפשי הזה, שחשבתי שלהרוג את אנבת' היה רעיון טוב.
"ניקו? אתה נראה מחוק. ישנת הלילה בכלל?" שאל פרסי.

מה כבר יכולתי לענות לו? שכל לילה אני מתענה על הכאב שסבל בגללי?
"אני בסדר... סתם קצת לא מרגיש טוב." משכתי את החיוך שלי עוד קצת, עד קצה גבול היכולת.
"רוצה שאלווה אותך לחדר שלך? אני גם ככה צריך קצת אוויר ממה שהולך פה" צחקק והחווה בידו על כל חברינו שהיו בעיצומה של מלחמת אוכל אלימה במיוחד.

צחקוק אמיתי פרץ משפתי. הראשון מזה חודשיים.
"בטח, בוא" מלמלתי, מתחיל ללכת לכיוון היציאה של חדר האוכל.
יצאנו וטיילנו קצת בשתיקה.
"פרשתי מהלימודים." פרסי אמר פתאום. "אני לא יכול לעשות את זה בלי אנבת'. הכל מזכיר לי אותה. אני מנסה לברר איך היא מתה כבר חודשים. אתה יודע? כל קצה חוט שאני מוצא, מוביל אותי אלי. כאילו הרוצח שלה ממש רוצה שיחשבו שזה אני. אבל למה? כלומר, הפתק בכף ידה, המקום שבו אמרת שמצאת אותה, זה היה העץ שלנו. איפה שתמיד ישבנו ללמוד ביחד." דמעות זלגו מעיניו בלי הפסקה. הוא המשיך לדבר "אבל לפני יומיים הבנתי שאני מוכרח לשחרר. שכשיבוא היום, אני אמצא אותו. את הרוצח. ובינתיים אני צריך להתחיל מחדש. דף נקי, חלק. כמו אחרי שאיבדתי את הזיכרון..
והבנתי עוד דבר, אני רוצה את הדף החדש שלי יחד איתך."
זה היה כאילו כל הדמיונות שלי התחברו לדמיון אחד, על מציאותי ומוחשי. פרסי תפס ונישק אותי. לא נותן לי לזוז.
בכח שלא ידעתי שקיים אצלי התנתקתי ממנו, מהדבר שחלמתי עליו כל הזמן הזה, כי ידעתי שאני לא מסוגל לשקר לו.
"אני.. אני לא יכול. לא יכול לפתוח דף חדש. אני אגרום לך רק כאב. סמוך עלי." אמרתי, אוזר כוחות מוזרים, ורץ משם. לארוז מזוודה ולנסוע משם.

***

כשהגעתי לחדר שלי פני כבר היו שטופי דמעות.
הוא אוהב אותי, איך יכולתי לפספס אותו ככה?
מה עשיתי?
ארזתי את כל החפצים שלי, עוד תוהה לאן אלך עכשיו. למחנה החצויים?
לא. אני לא רצוי שם בלי פרסי...
ברומא החדשה לא יכולתי להשאר, ולא היה לי שום מקום ללכת אליו.
פתאום נזכרתי במשהו שוויל אמר לי לא הרבה אחרי שנפרדנו ומילותיו הדהדו בראשי-
"אם אי פעם תרגיש שאתה צריך מישהו שיהיה שם בשבילך, שייתן לך מקום או שסתם יחבק אותך, אני שם. עדיים אוהב ותומך.
אתה אדם נפלא, ניקו"
ומשום מה האמנתי להכול חוץ מלשורה האחרונה. אני? בנאדם נפלא? עם מה שעשיתי לאנבת' ופרסי?
ידעתי שאצל וויל זה המקום בשבילי להיות בו. גם ידעתי שההורים של וויל (אמא של וויל התחתנה עם גבר אחר אחרי שילדה את וויל בשביל הסיפור) לא אמורים להיות בבית, כי הם נסעו להשתתף בוועידה כלשהי בדנמרק. רק קיוויתי שוויל לא החליט לנסוע איתם דווקא היום.

ב א ב ו ם ! ! ! 

מה אתם אומרים?

מה אתם חושבים שיקרה בין פרסי לניקו?

והאם השקר הגדול יתגלה?

(אין לכם עוד הרבה כדי לגלות. פשוט תלחצו על 'הפרק הבא' כי אני עורכת ומפרסמת אותו עכשיו.)

שלכם,

הרייט

הפרק הקודם		הפרק הבא