הוגוורטס

פרק ה'

היער השחור

האביב פרח לקיץ, כמו ניצן רך שגדל לפרח מפואר, אך עננים כבדים ורוח צפונית הביאו איתם מטחי גשם קרים, והפרח הלך ונבל לפני שהגיע לשיאו.

רוונה שמחה שהינשופים סחופי הרוח הספיקו להגיע עם תשובות ידידיה למבטחי המבצר לפני שהגשם התחיל, אך אתנה עוד צפתה בה במן גאווה פגועה מקנה שליד החלון לכל אורך ימי הסערה.

אך העננים נסוגו עכשיו, קרעים דקיקים כעשן נסחפים ברוח וחושפים לאדמה הלחה קרני שמש קרירה. לאוויר היה ריח חמים, טרי, לא הריח הקר של גשמי החורף.

רוונה ישבה בשולחנה שתחת החלון וקראה בפעם האחרונה את המכתבים של ידידיה, בהם אישרו שיהיו במקום המפגש ביום אמצע הקיץ- יומיים מאותו היום. רוונה רפרפה בענייה על פני פטפוטיה הנרגשים והעגלגלים של הלגה, ואז על פני מילות האהבה היציבות של גודריק... ואז ענייה נדדו אל הפתק ששלח לה סלזאר, קצר וחד משמעי.

אהיה שם.

לרוונה לא היה ספק בכך.

באולם הסעודה הקריר זלדה ארזה ציידה, שמיכות וגלימות בחבלות. איווה ישבה בקרבתה לצד השולחן ומיינה את המסמכים, המפות ותלושי התשלום שנגעו לטירה. הילדה הייתה בחסותה של רוונה רק חודש, אך היא למדה קרוא וכתוב בזריזות והתגלתה כילדה נבונה וחרוצה. היא גם העלתה מעט במשקל וקיבלה שמלות שהלמו את מידותיה ואת צבעיה; היא לבשה שמלה בצבע לילך, צבע בית רייבנקלו, ושיערה, שהתארך מעט, נקשר בסרט באותו הצבע.

כשרוונה נכנסה לאולם, עטופה ברדיד לבן כנגד הצינה שבין האבנים, איווה הרימה אליה את מבטה וחייכה חיוך מלא התרגשות.

זלדה רכנה מאחוריה ויישרה את גבה בדחיפה. "שבי זקוף, איווה. כמה פעמים עלי לומר לך זאת? את כבר לא פרחחית רחוב."

איווה התעלמה מדבריה. "הגבירה רוונה,"  היא אמרה בשמחה, "כמעט סיימתי להכין את כל המסמכים."

"אני רואה," אמרה רוונה בחיוך עייף והתיישבה לצידה. היא פלטה פיהוק, מסתירה אותו מאחורי ידה. "אני כל כך עייפה. אני חושבת שאלך לישון בקרוב. כדאי שתעשי כמוני, איווה. עלינו לצאת מוקדם מחר בבוקר."

"אבל לא לפני ארוחת הערב," ציינה זלדה.

"אבל אני לא רעבה, זלדה," התלוננה איווה. "גם הגבירה רוונה לא אוכלת בערב-"

"הגבירה רוונה היא אישה בוגרת, לא ילדה קטנה כמוך."

"אבל-"

רוונה פיהקה שוב וקמה. "אם אוכל יותר מידי לא אוכל להיכנס לשמלת הכלה שלי, לא כך?"

ענייה של איווה נפערו. "את מתחתנת, הגבירה רוונה?"

רוונה צחקה.

"כמובן שלא, טיפשונת," נזפה בה זלדה, והציצה ברוונה בזהירות. "נכון?"

רוונה משכה בכתפיה בשובבות. "הכל יכול לקרות, לא?"

מבלי לחכות לתגובתה של זלדה היא סבה לכיוון ממנו באה ויצאה מאולם הסעודה. היא הילכה במסדרונות האפלוליים של שעת הדמדומים, מהרהרת, כשלפתע שמה לב לדבר מה יוצא דופן; הדלת שהובילה אל חדרה של אימה הייתה פתוחה לרווחה.

רוונה התקרבה אליה והציצה פנימה בדאגה, כי אימה לעולם לא השאירה את דלתותיה פתוחות. גרם המדרגות הלולייני היה מואר בנרות קטנים, והקיסוסים שנרקמו על השטיח שכיסה אותו טיפסו מעלה- מעלה, אל דלת חדרה של אימה, משם בקע קולה של דארה רייבנקלו, "עלי לפה, רוונה. עלי לשוחח איתך."

רוונה עשתה כדבריה, סוגרת אחריה את הדלת ועולה במדרגות. לא היה עליה לשאול איך אימה ידעה שהיא נמצאת שם.

הגבירה רייבנקלו עמדה לבדה בחדרה. רוונה סגרה אחריה את הדלת. נדמה היה שתמיד חורף בחדריה של אימה, ושהאביב לעולם אינו מגיע. ווילונות כהים וגדולים היו משוכים למחצה על החלונות האפורים הצופים על היום הנסוג, ולא דלקו נרות. צללים כבדים נחו על מדפי הספרים שכיסו את קירות החדר, והמיטה הקרה עמדה בפינה, בודדה, צופה אל האח הכבויה.

רוונה התייצבה מאחורי אחת הכורסאות הקשות שבחדר וחיכתה. אימה עמדה ליד החלון, צופה החוצה, ואת ראשה וכתפיה כיסה רדיד. רוונה סברה שהיא מעולם לא נראתה זקנה ומבויתת יותר והדבר העציב אותה, כי ידעה שאימה לא תמיד הייתה קרירה ומרוחקת כל כך.

לבסוף הגבירה רייבנקלו, עדיין פונה אל החלון, אמרה, "את משוכנעת, רוונה?"

"כן, אימא," אמרה רוונה, יודעת היטב על מה אימה מדברת. "חשבתי שאת תומכת בי?"

"גם אני חשבתי כך," אמרה הגבירה רייבנקלו ופנתה אל ביתה. ענייה הכהות היו שקועות בפניה, אך עם זאת, רכות מתמיד.

"מה קרה, אימא?" שאלה רוונה, שפתאום דאגה. "את נראית חולה-"

"איני חולה." הגבירה רייבנקלו סילקה את דאגתה מעליה כאילו הייתה יתוש, "לא יותר מכל אישה אחרת, בכל אופן. שבי, רוונה, היה לי חלום נבואי."

רוונה התיישבה מייד, כי הייתה מלאת סקרנות. היא ידעה שאימה הייתה בעלת יכולת נבואית חזקה מאד, שהייתה נדירה מאד ועברה בתורשה מאם לבת בשבטים הצפוניים שבאזורן. אך רוונה עצמה לא גילתה שום יכולת נבואית בילדותה, ויותר מהחשש שאולי אכזבה את אימה, הציקה לה יותר התחושה שהיא אכזבה את עצמה.

הגבירה רייבנקלו נותרה לעמוד ליד החלון, וחזרה לצפות על הגיא שהיה נחלתה. לבסוף אמרה, "חלמתי שאני הולכת בדרך. בתחילה בהתחלה הדרך הייתה ישרה, אבל אז היא החלה להתפתל, ועולם שמשני צידי השביל השתנה. בצד ימין הוא נשאר כפי שהיה, השמש מטפסת באופק שלו ומאירה אותו, אך בצד השני השמש שקעה ואפלה כיסתה את הארץ. ואז ראיתי אותך, רוונה, עומדת במרכז השביל, בין עולם החושך לעולם האור, ואיתך עוד אישה ושני גברים זרים לי. אך ידעתי את שמותיהם; הלגה הפלפאף, גודריק גריפינדור, וסלזאר סלית'רין."

רוונה ציפתה שאימה תביט בה בתוכחה, אך היא רק המשיכה לצפות מחוץ לחלון. רוונה הרהרה במה ששמעה. הייתה לה תחושה שהיא מבינה את פישרו של החלום, אבל לא רצתה להאמין שזו האמת.

"ובכן, מה הוא אומר, לדעתך?" היא העזה לשאול לבסוף.

"אין דרך לדעת," אמרה הגבירה רייבנקלו, "אבל אני חושבת שהוא אומר שבית הלימוד שלך ושל שלושת חבריך יביא לפילוג בין אור וחושך."

"אני חושבת שהשביל עליו עמדנו הוא הדרך החדשה המובילה מהעדין החשוך של חוסר השוויון והעבדות לעידן חדש של אור ואחווה."

אימה הביטה בה בחדות, ופתאום חייכה מן חיוך של לעג. רוונה חשה נעלבת. "את ילדה תמימה, רוונה," אמרה הגבירה רייבנקלו, והטיבה את הרדיד שלה. "או שמא, את פשוט מאוהבת עד שיגעון ברעיון שלך, בערכים שלך, שאינך רוצה להאמין שיש לו ליקויים?"

"אילו ליקויים, בדיוק?" דרשה רוונה, שחשה שהיא מתחילה לכעוס. "אם יש לך ביקורת, אימא, אמרי לי עכשיו, כי אני יוצאת מערבה עם שחר."

"את יודעת מה פירוש החלום, רוונה," אמרה הגבירה רייבנקלו, ופתאום נראתה עייפה. "תמיד היית עקשנית כל כך. דומה לאביך. אם את רוצה להקים את בית הלימוד שלך- לכי והקימי אותו. לא אוכל להכריח אותך להקשיב לקול ההיגיון."

"טוב ויפה," אמרה רוונה בכעס פתאומי, ועזבה מבלי להיפרד מאימה.

___

איווה לא יכולה הייתה לרכב על סוס אפילו כדי להציל את חייה. אך רוונה למדה לרכב על סוס בגיל צעיר, בנוסף לכך שניחנה בכוחם של אנשי השבטים להתחבב על בעלי חיים, והרבה מזיכרונות ילדותה היו של רכיבה ביערות עם אביה.

בנות משק הבית שלה יצאו להיפרד ממנה ומאיווה עם שחר. זלדה הזכירה להן לשמור על עצמן, וכמה מהבנות הצעירות נראו נרגשות באופן יוצא דופן, כי במבצר הסתובבו שמועות על חזונה של רוונה.

רוונה חייכה אליהן מגב סוסה לפני שפתחה בדהרה, איווה מחזיקה במותניה בחוזקה. היא עקפה את המבצר ודהרה קרוב לקירות האבן הענקיים לכיוון הדרך המובילה מערבה, ולרגע הרימה את מבטה והביטה בחלונות המבצר. הינה המרפסת בחדרה של אימה- היא התמלאה ברצון פתאומי לראות אותה משקיפה אליה משם, דואגת ופייסנית- אך לא היה שם איש.

רוונה השיבה את מבטה אל הדרך והגבירה את דהרתה בנחישות. איווה נצמדה אל גבה בחשש, והן נכנסו אל בין העצים הרדומים למחצה, אל תוך האפלוליות הקרירה אותה השחר עוד לא הצליח לחדור.

הנסיעה לא הייתה ארוכה. הן ערכו הפסקת צהריים אחת תחת עץ שקד פורח; איווה אכלה לשובע ורוונה החלה להרהר בבית הלימוד שלה. נדמה היה לה שהיא כבר יכולה לראות את צריחי הטירה הלבנים באופק הערפילי, מעבר לעצים שלצד הדרך.

הן הגיעו לטירה עם ערב, כשעננים צבועים בוורוד וצהוב צפו בשמים הכחולים, כאילו נמשכים אל מגדלי הטירה הנאים, שהתחפשו גם הם לעננים וורודים.

בעל האדמה היה אדם בשם ברנדון ארצ'יבלד, גבר קטן שהיה שמן, כנראה, רק בגלל אילוצי טיבעו, שכן הוא לא היה עשיר במיוחד. הוא היה בעל פונדק דרכים בשם 'שלושת השרביטים', שעמד לרגלי הטירה. היא הייתה ירושה משפחתית, אך למשפחתו מזמן כבר לא היה כסף לתחזק אותה, ולכן היא עמדה זנוחה ובודדה על ראש הגבעה.

"איני יכול לתאר לך כמה אני שמח על העסקה הזו, הגבירה רוונה," אמר ארצ'יבלד בזמן שאחד מנערי האורווה שלו לקח את הסוסה של רוונה אל האורוות. "נחתום על המסמכים מייד, אני מקווה?"

"אני רוצה לחכות לשותפים שלי," אמרה רוונה, "אם הם עוד לא פה, הם בוודאי יגיעו מייד מחר בבוקר. נאלץ לחכות עד אז."

"כמובן," אמר ארצ'יבלד, שלא העז להתווכח. "ובינתיים יהיה לי הכבוד לארח אותך ואת..." הוא תקע באיווה מבט חביב.

"זו איווה, העוזרת שלי," אמרה רוונה.

"יהיה לי הכבוד לארח אותך ואת העוזרת שלך בפונדק שלי?"

"אנחנו נשמח."

"נהדר. מייד יגיע מישהו לקחת את החפצים שלכן- תומס!" קרא ארצ'יבלד דרך חלון הפונדק הפתוח. "תומס, איפה אתה, נער בטלן שכמותך?!"

דלת הפונדק, עליה צויר סמל שלוש השרביטים הצלובים של הפונדק, נפתחה ומתוכה פסע נער מנומש, ששיערו הפרוע מאד השווה לו מראה של רוכב היפוגריפים. כמו כן, הייתה סביבו מן הילה של הרפתקן, שרק חיזקה את הרושם הזה.

הנער, תומס, קד לרוונה ולאיווה במן שובבות והרים את החפצים שלהן.

"לחדר הטוב ביותר עם הנוף לטירה, בבקשה," אמר לו ארצ'יבלד, וכשתומאס המשיך לבהות ברוונה, הוא האיץ בו, "קדימה!"

תומס התעורר משרעפיו ומיהר להסתלק.

"אני מצטער מקרב ליבי, הגבירה," אמר בעל הפונדק, והסמיק מעט. "קשה למצוא עובדים טובים במקום נידח כל כך. תומאס הוא בחור פיקח, למרות שיש לו נטייה לחלום בהקיץ... אבל מדוע אנחנו עומדים כאן בקור? אתן בוודאי קופאות." הוא פתח לכבודן את הדלת, ושלושתם נכנסו לפונדק.

בתוך אולם הסעודה של הפונדק היה חמים. אש גדולה בערה באח ונברשות עמוסות בנרות נוטפים שעווה האירו את החדר מלמעלה.

בפונדק ישבו כמה אורחים עוברי אורח. רוונה סרקה את דמויותיהם, אך אף אחד מהם לא היה מוכר לה.

ארצ'יבלד כיוון אותן לכיוון השולחן הקרוב ביותר לאח. "שאגיש לכן ארוחת ערב?"

איווה הביטה ברוונה בתקווה. רוונה אמרה, "איווה תאכל. אני אוכל מאוחר יותר. אני מעוניינת לסייר מסביב לטירה לפני שיחשיך."

"כרצונך," אמר ארצ'יבלד, "אך אני מוכרח להזהיר אותך לא להיכנס ליער השחור, במיוחד אחרי שיחשיך."

"אני מבינה. תודה לך."

הרוח שנשבה לעת ערב הייתה קרה, אך רוונה התעטפה בגלימה עבה, כסופה, ולא חשה את הקור בגופה, אלא רק בפניה. היא טיפסה במדרגות האבן המתונות העולות לכיוון הטירה. משני צידיהם צמחו צמחי בר שלבלבו עם בוא האביב בפרחים צבעוניים.

לבסוף היא הגיעה לראש הגבעה, מתנשפת, וצפתה על המורדות שלרגלי הטירה. היא יכולה הייתה לראות את הכניסה לעגן הטירה, שהיה חצוב בתוך הסלעים שבאגם, ואת יער ליאונה, היער השחור, מתפרש, שחור ואין- סופי, אל האופק.

היא עלתה אל דלתות הטירה הגדולות וניסתה לדחוף אותן, אך הן היו נעולות, והיא הצטערה שלא ביקשה מארצ'יבלד את המפתח. לאחר מכן היא החליטה לרדת לשפת האגם.

המים היו חלקים ומבריקים כמו זכוכית, וורודים וצהובים בשקיעה. רוונה כרעה על שפת המים הקרים וצפתה בדגיגים משתכשכים במים הרדודים. היא נגעה במים באצבעה והם ברחו, מהירים כמו הרוח. בעומק האגם יד רירית ענקית פרצה את פני המים והתפתלה באור הגווע לרגע ולפני ששקעה שוב במעמקים.

רוונה חייכה לעצמה ונשמה את האוויר הצלול לעומק ריאותיה. במקום הזה היה יותר קסם מבכל מקום אחר בו הייתה אי פעם. זה היה מקום מושלם ללמד בו קסמים, להתחיל את המהפכה הגדולה של עולם הקסמים.

לפתע, היא לא ידעה למה, אבל היא חשה צורך בוער להסב את ראשה לאחור. מבטה נפל על העצים הראשונים של היער השחור, והיא הבינה שמישהו מביט בה.

אך הוא נעלם מייד, והיא נותרה מבולבלת. היא ראתה פני אדם, היא הייתה משוכנעת בכך, אך זה לא היה אדם שהביט בה מבין העצים. הוא היה גדול הרבה יותר, והיה בו משהו מוצק מאד, יציב- לא בן תמותה.

מבלי לחשוב פעמיים על מעשיה היא קמה והחלה לנוע לכיוון היער. עוד היה אור בשמיים, הלילה עוד לא נפל, והיא הייתה מלאה בסקרנות לגבי היצור ההוא.

בין העצים שרר ריח חזק של שרף ואדמה לחה. היער לבלב בירוק, אך היה בו דבר מה רדום לעת ערב. רוונה הסיטה ענפים תועים מדרכה, והם נאחזו בגלימתה והאטו את מהלכה.

לא היה שם יצור חי, אפילו לא הציפורים והחרקים שהיו בכל היערות האחרים. בהחלט היה דבר מה שונה ביער הזה, שקט ומוזר. אן פלא שאיש לא ישב באזור חוץ מארצי'בלד ומשפחתו- נוכחותו של כוח מרתיע שכזה יכולה הייתה להרוס אפילו מקום יישוב אידיאלי כמו זה.

רוונה נכנסה עמוק יותר לתוך היער. הוא בוודאי היה מלא ביצורי פלא וצמחים מרתקים- זה יהיה מושלם בשביל בית הלימוד!

היא הייתה כה שקועה במחשבות שכשהבינה שהיא מהלכת בחשכה, היא כבר לא ידעה לאיזה כיוון הלכה וכמה זמן. פיסות השמיים הקטנטנות שבין הענפים היו כחולות כהות, קטיפתיות, ובקרוב מאד יהיה חושך מוחלט, והירח עוד לא עלה.

האוויר הלך והתקרר, ורוונה נרעדה. היא שלפה את שרביטה וחיפתה עליו בידה, לוחשת, "ספירלנדיו."

סילון אש עדין נורה משרביטה והצטבר לכדור זוהר קרוב לקצהו. צללים ארוכים נמתחו סביבה, אך היא יכולה הייתה לראות את סביבתה הקרובה; העצים צמחו צפופים באזור זה של היער. היא החלה לצעוד לכיוון ממנו שיארה שבאה, מחזיקה את שרביטה מעל לראשה.

אך עד מהרה הבינה שאבדה. העצים רק נהיו צפופים יותר, והשמיים השחירו. קרני אור ירח נאבקו לחדור מבין העלים, אך אלה היו צפופים וסמיכים.

רוונה החלה לחוש שליבה מאיץ את פעימותיו, והקור גובר עליה. היא החלה להתייאש והורידה את ידה, שכבר כאבה. ארצי'בלד בטח כבר שלח לחפש אותה, היא חשבה. בוודאי עברו שעות מאז שיצאה...

דבר מה נע בין העצים. היא נרתעה. קשקוש נשמע, המיית רוח בין העצים ורמיסת אדמה כבדה. זה היה דבר מה גדול, והוא נע לכיוונה, שוחה באפלה, מתפתל בין העצים...

היא צעדה עוד צעד לאחור, ועוד אחד, ודבר מה חלקלק אחז ברגלה. היא מעדה לאחור, ונחתה על משטח רך ורירי, וזרועות ארוכות וחזקות החלו מלטפות אותה.

דבר מה נהם, נהימה עמוקה ומסוכנת. הוא היה קרוב עליה, כבד, קרוב לאדמה, והיא ראתה צללית של דבר מה גדול ומעוות.

היא הזדחלה לאחור, מלאה בפחד משתק, אך הידיים הריריות בגדו בה ואחזו בה בכוח אכזרי, נעטפות סביבה ומונעות בעדה לזוז.

זו הייתה מלכודת השטן- רוונה מצאה אותו צמח מרתק מאד. אחת מזרועות הצמח התהדקה על פיה, אך היא לא יכולה הייתה לעשות דבר- זרועותיה היו מרותקות לצדי גופה, ושרביטה נבלע עמוק בין השרכים.

גוף ענק רכן מעליה בחשכה, וצחנה הקיפה אותה. שני טורים כפולים של שיניים צהובות, מחודדות, נחשפו בפניה בנהמה שבעת רצון בקרני הירח החלושות. היא כבר הייתה מרותקת למיטת ערס הדווי שלה, ולא יכולה הייתה לעשות דבר מלבד לבהות בהשתקפות האור הכסוף בזוג עניים צהובות, מפלצתיות.

רוונה עצמה את ענייה. צהלה פראית נשמעה, ואחריה מגוון קריאות מלחמה גבריות וצהלות נוספות, ושאגה מחרישה נשמעה מעליה. נשמעה חבטה, וקרב התחולל. בעניים מטושטשות, רוונה הבחינה בדמויות דוהרות- גברים על גב סוסים?

אבל היא לא ראתה יותר ואיבדה את הכרתה.

הפרק הקודם		הפרק הבא