שקיעת ההיביסקוס

היי, תודה על כל התגובות על הפרקם הקודמים אשמח לעוד תגובות/ ביקורות/ הערות שלכם עד הפרק הבא :)
----------------------------------
במשך החמש שנים שבהם ברחה מחטפנים ואוכלי מוות  הרמיוני גרינג'ר למדה לישון במקומות שונים ומשונים ובדרכים שונות. אחת הפעמים הגרועות ביותר הייתה בתעלת ביוב צרה ומסריחה שם לא היה לה אפשרות להתמקם באופן סביר, לכן כל מקום מרווח  שריחו לא גרם לה לרצות להקיא  נחשב בעיניה לחדר שינה סביר מה שהסביר את היכולת שלה להירדם בספריה קרירה ולא ממש נוחה.
 גופה של הרמיוני כאב כשהיא התעוררה, תחילה היא לא שמה לב למעיל השחור והגדול שעל כתפיה. רק כשהיא התמתחה ושפשפה את  קורי השינה מעיניה ,הוא החליק מגופה הצנום אל הרצפה.
הרמיוני תחילה הסתכלה עליו בבלבול, היא הציבה אותו על גב הכיסא ולא יכלה שלא להיאנח כאשר הריחה את הריח הספק מוכר שנדף ממנו, משהו שהזכיר לה אחו גשם ודשא ובמילים אחרות את הוגוורסט.
"בוקר טוב גברתילי" קולה הציצני של מגי הופיע משום מקום וגרם להרמיוני לקפוץ ממקומה, דמותה הקטנה של הגמדונית צצה משמאלה ,"האדון הצעיר מוסר שאת צריכה לקנות בגדים היום".
הרמיוני שגופה התעורר אך לא מוחה הסתכלה עליה בבלבול כאשר קמה מן הכיסא והחלה ללכת לחדר האוכל כשמגי לצידה באופן כמעט אוטומטי.
"בגדים?" היא חזרה אחרי הגמדונית "בשביל מה?"
"לנשף הגדול של הלורד האפל כמובן הוא יערך שבוע הבא האחוזה גברתילי, האדון אמר שהוא יסביר לך בערב הכל"
"בערב? אז הוא לא יאכל איתי ארוחת בוקר כמו אתמול"
"לא האדון עסוק מאוד היום אסור להפריע לו" מגי אמרה ברצינות מגוחכת  והרמיוני חשה אכזבה, ראשית כי היא תצטרך להיות בקרב אוכלי מוות ולא כאשר היא נלחמת נגדם, ושנית והעיקרית מבין השתיים  כיוון  היא רצתה לדעת מה סנייפ רצה ממאלפוי כל כך עד  שזה כמעט כאב.
 "ברת מזל שכמותי" הרמיוני מלמלה לעצמה בציניות מוחלטת.

את האווירה ששררה ברחובות הקסומים של העיר  אמרשהם  הרמיוני הייתה יכולה לתאר במילה אחת- נוקשות. לא היו דיבורים רבים בין אנשים, רובם הלכו ברחוב עם ראש מושפל ונמנעו מליצור קשר עין עם אחרים. הרמיוני עם הסוואה של  בחורה אלמונית הלכה לכתובת שמגי נתנה לה- שמלות הערב של גברת פלאגין, רחוב נפילת האריה 18 , זו הייתה חנות פינתית וקטנה אך מפוארת למראה. בחלונות הראווה היו שמלות מפוארות שהזכירו להרמיוני את התקופה הויקטוריאנית ואחרות שהזכירו את שמלות הנסיכות של ימי הביניים. האור  בחנות סופק על ידי נרות קסומים שריחפו קרוב לתקרה וכשהרמיוני נכנסה צלילי פעמון נשמע אך היא לא ראתה שום פעמונים בקרבתה כלל.
את פניה קיבלה גברת מבוגרת וחמוצה, גברת פלאגין ככל הנראה, שערה היה  אפור אך הליכתה ישרה ועיניה הכחולות והחדות בחנו את הרמיוני בביקורתיות.
"שלום" הרמיוני כחכחה בגרונה ברשמיות, לא בטוחה בדיוק איך להתנהג  "אני מחפשת שמלת נשף סטנדרטית".
"אני מבינה" גברת פלאגין סקרה את הרמיוני ומראשה עד רגליה וצקצקה בלשונה  אך לא הוסיפה לומר דבר, היא התהלכה סביבה והמשיכה לבחון כל זווית בהרמיוני ברצינות יתרה ומקצועיות. "את הולכת לנשף השנתי לכבוד הלורד אני מניחה"
הרמיוני הנהנה בחשש מסוים וליבה החל לדפוק במהירות כאשר האישה הוציאה את שרביטה מכיס שמלתה, המחשבה שאולי היא תפסה אותה חלפה בראשה, הרמיוני העבירה יד בשערה כדי לבדוק שההסוואה עדיין עליה ונשפה לרווחה אוויר שלא ידעה שהיא החזיקה כאשר הבחינה שהוא חלק כמשי ולא מקורזל כבדרך כלל.
"זו כבוד גדול את יודעת, אני אצטרך ליצור שמלה שתגרום לך להיראות במיטבך" האישה  והעבירה את שרביטה קרוב אל הרמיוני בצורה שלא הותירה ספק בכך שהיא מודדת את היקפי גופה.
"אני יודעת" הרמיוני השיבה אבל בתוך תוכה התאמצה שלא לגלגל עיניים לעברה, היא כיסתה את גופה כמתגוננת ברגע שהאישה סיימה.
"יש לך צבע מועדף לשמלה  גברת-?"
"גברת בנט" הרמיוני פלטה מכיוון שלא הצליחה לחשוב על שם משפחה מומצא והסתפקה בשמה של דמות ספרותית אהובה.
 "וצבע אדום" האישה הרימה גבה כשופטת  אך לא השיבה דבר בנוגע לבחירה של הרמיוני, 'תגובתה הגיונית' הרמיוני חשבה במרירות, 'הרי הצבע האדום היחיד שרואים בימים אלו הוא צבע הדם של מורדים ובני מוגלגים'.
 "סגנון מועדף לשמלה?" גברת פלאגין העירה את הרמיוני ממחשבותיה, כתגובה הרמיוני הסתכלה סביבה ונראתה כאובדת עצות היו יותר מידי שמלות  שונות ומגוונות בחנות הקטנה שזה הכאיב לה בעיניים לבסוף  היא הנהנה לשלילה "תקחי חופש יצירתיות בעניין".
"זה יעלה  שלושים אוניות" גברת פלאגין נכנסה לדלפק והחלה לרשום את הפרטים בזמן שהרמיוני שלמה לה (בכאב רב אם מותר לציין) את הסכום הגדול מן ארנק עור שמגי נתנה לה בנוסף לכתובת.
"השמלה תגיע תוך יומיים לאן לשלוח אותה?" האישה שאלה בעוד שהגישה להרמיוני את הקבלה "אחוזת מאלפוי" הרמיוני נאנחה בהקלה שזה סוף סוף הסתיים,  מאז ומתמיד היא לא אהבה לקנות בגדים והעובדה שהיא עושה את זה למען נשף של וולדמורט לא ממש שמחה אותה. היא התכוונה לצאת מן החנות במהירות למפלט הנעים של הספרייה באחוזה אבל גברת פלאנגין אחזה בידה בחוזקה ברגע שהרמיוני פנתה.
"את שוהה באחוזת מאלפוי?"
עיניה הכחולות של גברת פלאגין היו גדולות ופניה חיוורות "גברת בנט בבקשה" קולה היה מלא בתחינה ודאגה   "נרקיסה מאלפוי, מה מצבה הפעם האחרונה שראיתי אותה היא הייתה כה חולנית כמעט על סף שיגעון בבקשה תאמרי לי איך היא".
"אני מצטערת אני לא יודעת היכן היא" הרמיוני הסתכלה על האישה המבוגרת ברחמים, עיניה הכחולות נצצו מדמעות.
"את חייבת לדעת ,גברת בנט את מתגוררת שם ויכולה להיות לכך סיבה אחת, בנה של נרקיסה ואת מתחתנים"
"לא אני רק אורחת" הרמיוני הסבירה בנחישות "ודראקו מאלפוי ואני בקושי מתראים  זה עם זו, הוא רק הסכים בטוב ליבו לתת לי להתגורר באחוזה הענקית עד הנשף"
הרמיוני מעולם לא חשבה ששמו של מאלפוי והמילה טוב-לב יהיו ביחד באותו משפט שיצא מפיה.
"אבל אני אוכל לנסות לברר בשבילך" הרמיוני הוסיפה במהירות ואחזה בידיה של  גברת פאליגן שדמעות מעטות זלגו על לחיה המקומטות בניסיון לנחמה.
"תודה יקירה" גברת פאליגאן השיבה והרמיוני בלב כבד  יצאה מן החנות.

"חוק ראשון של נשפי החברה הגבוהה גרינג'ר, את תצטרכי לשמור על הפה הגדול שלך בשקט" הם ישבו בחדר האוכל זה מול זה כשעל השולחן יש תה ועוגיות.
 דראקו מאלפוי אמר לה לפני שאכלו את הארוחה שהם יעברו על פרטי הנשף שיחול פחות משבוע והרמיוני חשה סיפוק על כך, היא שנאה שלא להיות מוכנה.
 אך כעת הרמיוני גלגלה את עיניה והתאפקה לא לתפוס את האצבע הארוכה שהוא הפנה לעברה ולפרצוף הזחיח שלו היא התאפקה לא להחטיף.
"חוק שני את חייבת בכל מצב להתנהג ברשמיות את לא יכולה להתפרץ או להתנהג באופן המגוחך שאתם הגריפנדורים כל כך אוהבים"
"איך בדיוק מאלפוי" הרמיוני שילבה את ידיה בכעס והסתכלה עליו באופן זועם.
"אני אנסח את זה כך גרינג'ר" דראקו חייך לעברה חיוך חסר סבלנות "תתנהגי כמו שהיית חושבת שפרופסור מקגוגל הייתה מתנהגת אילו הייתה סליתרינית"
התיאור העלה בראשה של הרמיוני גרסה מפחידה וקרה ביותר של הפרופסור האהובה עליה, שילוב נוראי של פרופסור סנייפ ומקגוגל, מה שגרם לה לפחד מעט.
דראקו צחקק כשראה את הבעת פניה "זה מראה מזוויע מידי גם בעיני, מה שאני מנסה לומר הוא שלא תראי שום הכרה או נחמדות כלפי אף אחד מן המוזמנים"
"אני לא חושבת שיהיו שם אנשים שאני ארצה להיות נחמדה אליהם בכל מקרה"
דראקו התעלם מן הערתה והמשיך "את תהיי צמודה אלי במשך כל הנשף אני יציג אותך בתור אליזה מקלראן מכשפה שמגיעה מאמריקה עם הורים בריטים אשר תומכת בלורד ובאה להתארח לתקופה קצרה באנגליה הכרנו כאשר משפחתך שקלה לעבור לבריטניה וגרה פה תקופה קצרה, את לא תצתרכי להסוות את עצמך בנשף חלק נרחב של אנשים ילבשו מסכות"
"מפתיע" הרמיוני לגמה מכוס התה שלה באופן רועש, הציניות שבקולה לא נעלמה מעיניו  אך הוא המשיך "אל תפני אל אנשים אלא אם כן אני מציג אותך או שהם פונים אליך מפורשות".
"אני מבינה" הרמיוני מלמלה בזמן שאכלה עוגיית שוקולד ציפס, היא שכחה כמה זמן היא לא טעמה שוקולד על שפתיה , "עוד משהו מאלפוי?" דראקו הסתכל על הרמיוני אוכלת עוד מן  העוגיות בגסות  והרגיש חצי גועל וחצי סקרנות, אף בחורה שהכיר לא העזה לאכול בכזו בוטות בפניו.
הן תמיד שמרו על התנהגות נשית מידי לטעמו, צחקקו יותר מידיי, אכלו מעט מידיי אבל זה לא ממש הזיז לו רובן היו שוות לצעצוע שחדר המשחקים הישן שלו, אבל  קול קטן בראשו לחש לו שגרינ'ג'ר לא ממש הייתה בחורה, הוא מעולם לא הורשה לחשוב עלייה כעל בחורה או אפילו כעל בן אדם.
"רק עוד דבר אחד" הוא לקח עוגיה זהה לשלה  ונגס בה, המתיקות שהתפצחה בפיו גרמה לו להתחרט שמעולם לא טעם אותה קודם "אל תאכלי בנשף כמו שאת אוכלת עכשיו" הוא ניקה את הפירורים מידיו וקם ממקומו עם תוספת של חריקת כיסא לא משאיר ספק בכוונותיו ללכת  הרחק ממנה.
"מאלפוי חכה" קולה הפתאומי עצר את תנועותיו היא נשכה את שפתה התחתונה בהיסוס  "אני יכולה לשאול אותך משהו אישי?".
מאלפוי הרגיש מבולבל כשדיברה כך, עיניה הגדולות לא פנו אליו וקולה היה רך הפעם למרות כל הפעמים שהיא פנתה אליו והוא היה צבוע בשנאה ובוז.
דראקו נאנח "את הולכת לשאול בכל מקרה גם אם אשיב בשלילה אז פשוט תשאלי כבר"
"כשהלכתי היום לקנות את השמלה המוכרת- גברת פלאגין, שאלה אותי בקשר למצבה של אמא שלך היא נראתה מודאגת, הבטחתי לה שאברר מה מצב-"
דראקו עיוות את פניו בכעס שלא הבין את מקורו "היא מתה" הוא השיב בשיניים חשוקות "לפני שנה וחצי"
"מה קר-"
"זה לא עניינך גרינג'ר" דראקו העביר את ידו בשערו הבלונדיני בעצבנות "עניתי לשאלה שלך רק בשביל גברת פלאגין, אני יודע שהיא הייתה מכרה של אימי"
 שתיקה מביכה השתררה בינהם לכמה שניות שנראו ארוכות מידי, עיניה החומות של הרמיוני סוף סוף  ננעצו בו "אני מצטערת על אובדנך"
"לא את לא גרינג'ר" הוא גיחך, בוחן אותה "בעינייך היא הייתה רק אישתו ואימו של אוכלי מוות"
ובזאת הוא השאיר את הרימיוני בחדר הגדול והריק.  

הפרק הקודם		הפרק הבא