חילופי העונות

פרק ה'

שש- עשרה

למחרת, כשהיום התגלגל אל תוך הערב והם כבר היו משוכנעים שזה עומד להיות עוד יום חסר ייחוד, דמבלדור קפץ לבקר. הוא היה לבוש כנגן אקורדיון זקן, וגם נשא איתו אקורדיון שחוק לשם הרושם. הוא התחפש למוגלג בכזו מומחיות שבתחילה רמוס לא זיהה אותו כלל ללא בגדי המכשפים והמצנפת. גשם ירד במשך כל היום, ודמבלדור לבש מעיל אפור ארוך וכבש כובע צמר צבעוני.

הארי, שישב על הספה וליטף את אוסקר, משועמם או נינוח מאד, הרים את מבטו ואז העמיד פנים שלא הבחין בו.

"אפשר להציע לך תה?" אמר רמוס, לוקח את מעילו.

"כן, זה יהיה נהדר, בחורי," אמר דמבלדור בעליזות והניח את האקורדיון לצד הדלת באנחה. "מזג האוויר לא מטיב עם עצמות זקנות כשלי. הו, שלום, הארי. לא הבחנתי בך שם."

הארי הרים את מבטו. "שלום, פרופסור."

דמבלדור התיישב באיטיות בכורסא. רמוס נכנס למטבח אך לא מיהר, מעוניין לשמוע מה דמבלדור יגיד להארי, ותהה האם הרהר במה שאמר לו בפגישתם בשבוע שלפני.

בתחילה דמבלדור שאל שאלות פשוטות- האם הוא אוהב לגור עם רמוס, האם הוא מסתדר עם שיעורי הבית, מה שלום חבריו וכולי. הארי סיפר שרון עוד מחלים מהתקפת המוחות במחלקת המסתורין, אך לא נשמע נלהב במיוחד.

הגשם המשיך לטופף על החלונות ולשקשק במרזבים. רמוס הרתיח מים.

"יום הולדתך הולך ומתקרב," הזכיר דמבלדור.

"כן," אמר הארי, "כמו כל דבר."

רמוס חייך חיוך מריר. הוא לא היה בטוח האם הארי מבין את כל הרבדים של מספר המילים שאמר- מילים פשוטות אך משמעותיות. אך אז נזכר במבט העצוב של הארי ושתיקותיו, ותיאר לעצמו שהוא אמר זאת כי כך הוא מרגיש. הוא כבר לא היה ילד. הוא כבר החל להבין את הכאב שבעולם באמת.

"כמו כל דבר," חזר דמבלדור, "אתה צודק בהחלט. ואני, בגילי, לא יכול שלא להזדהות עם דבריך. אך היה ברצוני לדבר על מאורע שמח, ואתה הפכת אותו למריר."

"ובכן, אני די מריר לאחרונה," אמר הארי במן התרסה פתאומית. רמוס הבין שצדק- הארי סבור שדמבלדור נגדו.

"ויש לך הזכות," אמר דמבלדור ברכות, "אך עליך להבין, הארי- אני בצד שלך. אני מנסה לעזור לך. אני מבין שאיבדת את סנדקך, אך אין דבר לעשות בנידון. בבקשה הבין זאת. מותר לך להתאבל עליו- איני אומר אל תהיה עצוב- אך עליך גם להמשיך הלאה. במקום זאת אתה מתנכר לאלה המנסים לעזור לך-"

"אני לא מתנכר," קבע הארי.

דמבלדור לא התייחס לדברים אלה ואמר, "אנחנו רק מנסים לסייע לך. אני מבין מה אתה בוודאי חש כלפי אחרי השנה האחרונה- ולומר את האמת, איני מאשים אותך כלל- ולכן אני מקבל זאת. גם אני טעיתי, כבר שוחחנו על כך. אבל רמוס וטונקס, הארי- אתה אהבת את סיריוס, וגם הוא אהב אותך מאד, אבל גם רמוס וטונקס אוהבים אותך לא פחות, ואם אתה לא תעזור לעצמך, הם לא יוכלו לעזור לך."

שתיקה השתררה לאחר שסיים את דבריו. גם הארי וגם דמבלדור ידעו שרמוס מקשיב להם. הוא לא אמר דבר בזמן שהכין את המגש ולקח אותו לסלון.

"כוונתי הייתה," דמבלדור בדיוק אמר, "להציע שתלך לבקר במחילה ליומיים- שלושה, לכבוד יום הולדתך. מה דעתך, רמוס?"

"אני חושב שזה רעיון מצוין," אמר רמוס. הוא התיישב לצד הארי על הספה ומזג תה רותח לספלים. "אתה רוצה תה, הארי?"

הארי מלמל משהו לא ברור. רמוס פירש זאת כלא, והגיש לדמבלדור ספל אחד.

"תודה רבה," אמר המנהל ולגם,"אה, אין כמו תה חם ביום קר. ואיפה טונקס היום? היא לא אמורה לעבוד עכשיו."

"היא בדיוק סיימה את המשמרת. היא בטח בדרך לפה," ענה רמוס. דמבלדור שאל על הפגישה עם קאלווין. רמוס סיפר לו, והארי המשיך להשתעשע באוסקר, שהתגלגל לכדור מאושר של פרווה רכה.

לבסוף דמבלדור הניח את ספל התה בצד. רמוס ידע ששיחת החולין הסתיימה והניח גם הוא את הספל על שולחן הקפה בנקישה צורמת בשתיקה.

"ישנם כמה עניינים עליהם הייתי מעוניין לשוחח איתכם," אמר דמבלדור ברצינות, משלב את אצבעותיו הארוכות. "ראשית, בנוגע למלחמה. הארי, אני מבין שלא סיפרת לרמוס על שיחתנו בסוף שנת הלימודים?"

הארי הנד בראשו. רמוס ידע שהם מדברים על הנבואה.

"הרהרתי בכך, הארי, והחלטתי שמוטב שחברי המסדר הקרובים אליך יהיו מודעים למצב בו אתה נמצא," אמר דמבלדור, הניצוץ שבעניו רך. "אלא אם כן אינך מעוניין שידעו."

הארי הנד בראשו שוב.

"אתה רוצה שידעו?"

הארי הנהן והציץ ברמוס.

"אתה רוצה שאני אספר לו או-"

"אני אספר." רמוס הבין מדוע הארי לא דיבר עד אותו הרגע- קולו יצא גבוה מהרגיל, כשל ילד מפוחד.

הוא שינה את תנוחת ישיבתו, חסר נחת. הוא דיבר אל ידיו, אך התכוון אל רמוס. "יש... נבואה."

"שמעתי שמועה כזו," אמר רמוס בשקט, מנסה לעודד את הארי לדבר. "מה היא אומרת?"

"היא אומרת ש..." הארי בלע, פוכר את ידיו. "אני ו-וולדמורט... האחד לא ישרוד כל עוד השני יחיה."

דבריו גררו שתיקה סמיכה. אפילו אוסקר נראה פחות נינוח. הארי ישב כמו פסל, כאילו פחד לזוז.

לבסוף רמוס אמר, "אני מבין."

לא נראה שהוקל להארי. "אתה באמת?"

חוסר האמון בקולו הציק לרמוס. "כן, באמת."

הארי עדיין לא השתכנע.

"אני יכול רק לתאר לעצמי מה אתה מרגיש," אמר רמוס, והוקל לו שהארי לא מביט בפניו, כי כך היה קל הרבה יותר. "אבל אני מבין את המצב. אני מבין את ה... ההשלכות שזה עלול לגרור..."

הארי שילב את זרועותיו והסתגר בתוך עצמו. רמוס לא ידע מה להגיד- הוא בעצמו עוד לא הפנים את משמעות המילים שאמר.

הוא ליחך את שפתיו. דמבלדור אמר, "זה, כמובן, מבהיר את כל הסיפור." הוא מולל את זקנו, ולא נראה פחות מוטרד מרמוס. "מדוע הוא חיפש את הפוטרים מלכתחילה..."

רמוס הביט בהארי, ופתאום הכתה בו ההבנה שעברו חמש עשרה שנים מאז אותו הלילה בו הארי איבד את הוריו, ורמוס את ארבעת חבריו היחידים. חמש עשרה שנים ארוכות, שעברו לאט כל כך, ועם זאת, מהר כל כך.

השתיקה הייתה כמעט מחניקה. אפילו לדמבלדור אזלו המילים, ועד מהרה הוא נפרד מהם לשלום. בדלת, כשלבש את מעילו, הוא אמר, "אני אשוחח עם ארתור ומולי בקשר לביקור שלך, הארי."

הארי נהנהן, מבטו תקוע ברצפה. המנהל הזקן הביט בו בעצב טהור, ורמוס חשב שהארי לא יודע כמה דמבלדור אוהב אותו, אפילו אחרי הביקור.

"אם כך, שיהיה לכם יום טוב, רמוס, הארי." הוא הרכין את ראשו כלפיהם בנפנוף כובע מסוגנן אך דל התלהבות וכבש אותו לפני שיצא למסדרון האפלולי.

רמוס סגר אחריו את הדלת. הטריקה גררה אחריה שתיקה. מרזבים שקשקו במרחק, והרוח שרקה בחריצי החלונות. רמוס מעולם לא התקשה כל כך לדבר עם אדם אחר כמו שהתקשה לדבר עם הארי- הנער פשוט סירב לדבר, לא משנה מה רמוס ניסה לעשות כדי לעודד אותו.

עכשיו הוא פנה בשתיקה לחזור לחדר שלו. רמוס החל להתחרט על שנתן לו חדר משלו, ושקל לרגע להעביר אותו לסלון, אך ידע שזה יהיה גועלי מצידו (וחוץ מזה, הוא וטונקס לא יכלו להמשיך לישון באותה המיטה לנצח...).

במקום, הוא קיבל החלטה אחרת.

"הארי, חכה." הארי נעצר בסוף המסדרון, ידו על ידית הדלת, והפנה את מבטו לרמוס, ספק שואל ספק עייף.

כל הדברים שרצה להגיד התנגשו במוחו, והוא לא הצליח להיאחז באף אחד מרעיונותיו. הוא רצה להגיד להארי שהוא לא ייתן שהוא ימות, ושהוא יעזור לו להילחם בוולדמורט, אבל גם שהוא מצטער שחיו נתונים תחת איום כזה, לאחר שעד כה הם היו קשים כל כך; הוא רצה להגיד שהוא מצטער על הדרסלים שהתעללו בו ועל שאין לו הורים ושגם סיריוס מת אחרי כל זה, אבל פשוט לא מצא את המילים.

נשמע שקשוק מפתח במנעול והדלת נפתחה, פוגעת בגבו של רמוס. דעתו הוסחה. טונקס נכנסה, לחייה סמוקות ואפה וורוד מקור, וכל הופעתה מעידה על שהתרוצצה.

"שוב הלכתי לאיבוד," היא התלוננה, פושטת את מעילה. "מה הטעם בלהציב את כל ההגנות האלה אם אני לא מצליחה להיכנס? שוטטתי במסדרונות לפחות שעה עד שהצלחתי למצוא את הדרך לכאן. זה בדיוק מה שהיה חסר לי. אל תשאל איזה יום היה לי. זוכר שסיפרתי לך על הפוץ הזה מהמחלקה שלי? אז היום הוא החליט ש- תגיד, אתה מקשיב לי בכלל?"

"ממ? אה, אני מצטער, פשוט חשבתי..."

הארי ניצל את כניסתה של טונקס כדי לחמוק לחדרו. רמוס נותר לעמוד שם, אובד עצות.

טונקס העבירה יד בשיערה הקצר והמזדקר, עדיין סמוקה מההתרוצצות במסדרונות. "מה אוכל אותך?"

רמוס תהה האם לספר לה. הוא החליט לספר. הוא לקח אותה למטבח, כך שהארי לא יוכל לשמוע אותם, והיא נשענה לצידו על השיש, הבעת דאגה מתחילה להתפתח על פניה. רמוס סיפר לה על הביקור של דמבלדור ועל הנבואה.

היא סלסלה קבוצת שיערות שבורות סביב אצבעה בחוסר נחת, וכשסיים היא שתקה לרגע לפני שפלטה, "ובכן... ואוו. לא היה לי מושג."

"זה גם מה שאני חשבתי," אמר רמוס בקודרות.

"אתה קולט שזה היה הדבר ששמרנו עליו מאז הקיץ שעבר?" אמרה טונקס, ענייה פעורות קלות.

"מה, הנבואה?" ואז הוא הבין- כמובן, איפה עוד ישמרו נבואות מלבד בארכיון של מחלקת המסתורין? "את צודקת..." הוא הביט בה באיטיות. היא הביטה בו בחזרה. לרגע הם הביטו הישר זה בענייה של זו, ופתאום טונקס מצמצה ופלטה, "וואו."

"מה?" רמוס הסמיק.

"עכשיו אני מבינה איך הארי מרגיש," היא אמרה, לא מתיקה ממנו את מבטה, "שמסתירים ממנו דברים כאלה חשובים שקשורים אליו. אתה מבין ששמרנו על הנבואה הזו במשך כמעט שנה בלי בעצם לדעת מה היא? סיכנו את החיים שלנו- ארתור וויזלי כמעט מת- ובכל זאת..."

רמוס לא העלה בדעתו להאשים את דמבלדור, אבל הוא ידע שהיא צודקת.

טונקס גירדה את עורפה, עדיין נראית המומה, וקשר מבטיהם ניתק כשהיא השפילה את ראשה. "אתה לא מרגיש שניצלו אותך?"

"ובכן..."

"למה דמבלדור לא סיפר לנו מההתחלה?"

"אני יכול להבין למה," אמר רמוס, משלב את זרועותיו. "אולי הוא לא בוטח לחלוטין בכל חברי המסדר- בכל זאת, יש אצלנו אנשים כמו מנדנגוס פליצ'ר- והנבואה הזאת יכולה להטות את המלחמה. ו... טוב, הוא בטח גם לא רצה שסיריוס יעשה משהו פזיז. משהו מטופש."

טונקס הנהנה בשתיקה עצובה. רמוס ידע שגם היא לא סיימה להתאבל עליו, אבל הם לא דיברו על זה. הוא ידע שעליו לממש את העצה שנתן להארי, לדבר על זה, אבל זה פשוט היה קשה הרבה יותר כשהיה מדובר בו עצמו...

"היה מתאים לו להתפרץ למשרד הקסמים ולגנוב את הנבואה כדי להגן על הארי," אמרה טונקס, אוחזת בעצמה. שניהם אחזו בעצמם, נפרדים זה מזו.

"כן... זה בעצם מה שהוא עשה בסוף, לא?"

טונקס הנהנה, והם לא דיברו יותר בנושא.

***

רמוס תמיד רצה לגור מחוץ לעיר, באיזה בית בודד יפה, כמו זה שגדל בו. אבל בית כזה דרש הרבה תחזוקה, וגם הרבה יותר זהב משהיה לו בחשבון הבנק שלו.

הבית של הוויזלים לא היה המפואר ביותר, אבל היה בו מן קסם וחמימות. ממבט ראשון בפנים הבית רמוס ידע שזה מקום נפלא לגדל בו ילדים- לא פלא שהיו לוויזלים שבעה כאלה.

מולי עמדה במטבח בסינר, מסיימת את ההכנות האחרונות לארוחת הערב. ארתור ישב ליד השולחן, גלימת העבודה שלו מונחת על משענת הכיסא, וקרא עיתון. רון, שווידא שאלה הם מעבר לדלת, חייך להארי חיוך ענק והם חלקו חיבוק גברי קצר ונבוך משהו. ג'יני חיבקה אותו חיבוק ארוך יותר, והוא הסמיק מאד כשנישקה אותו על הלחי. את אפו של רמוס דגדג ריח של בושם מיושן משהו אך מתוק שנידף ממנה.

"כל כך טוב לראות אותך, הארי'לה," אמרה מולי וחיבקה אותו כמו אחד מבניה. ארתור לחץ את ידו של רמוס.

"מה שלומך, ארתור?"

"מצוין, תודה," אמר ארתור, ונראה שהוא באמת מתכוון לזה, למרות שנראה עייף. "למעשה, קבלתי העלאה במשרד ממש לפני כמה ימים-"

"זה פשוט נפלא. אני מניח שעם כל מה שקורה לאחרונה הם הבינו כמה המחלקה שלך נחוצה."

רון וג'יני לקחו את הארי למעלה. רמוס וארתור דיברו על התקיפה האחרונה- חמישה מוגלגים שנהרגו באמצע מנצ'סטר. הממשלה המוגלגית קבעה שהסיבה הייתה מכונית שהתפוצצה, ולמחלקה של ארתור הייתה הרבה עבודה שם.

"נוכל בבקשה לדבר על נושאים משמחים יותר הערב?" ביקשה מולי, שחזרה לבחוש קדרת נזיד שעמדה על האש. "טונקס, יקירה, תעבירי לי בבקשה את הפלפל."

"מייד, מולי," אמרה טונקס והפילה כיסא בדרכה אל ארון התבלינים. מולי לא בירכה את רמוס, והוא חש שהיא מפגינה יחס חם מאד כלפי טונקס, אבל כלפיו היא מפגינה קרירות מסוימת, למרות שלא ידע מדוע.

"מה חדש אצלכם, מולי?" שאלה טונקס, צופה בנזיד מבעבע מעבר לכתפה של מולי.

"לא שמעת?" אמרה מולי, ורמוס שמע בקולה נימה מרמזת בזמן שניערה פלפל גרוס לתוך הקדרה. "ביל מאורס."

"ביל מאורס? זה נפלא!" טונקס נראתה הרבה יותר נלהבת ממולי.

"מזל טוב," אמר רמוס לארתור, "מי ברת המזל?"

כאילו על מנת לענות על השאלה, באותו הרגע הופיעה בפתח המטבח דמות זוהרת. רמוס חש גוש רגעי בגרונו; זו הייתה אישה יפיפייה, גבוהה וחטובה, בעלת שיער בלונדיני בהיר וארוך. לעורה היה מן זוהר טבעי נאה, שהשתלב היטב עם הגלימה הלבנה/ כסופה שלבשה.

היא ענדה לאוזנה עגיל משתלשל ונוצץ, כמו שובל טיפות, ובירכה אותם בברכת ערב טוב. היא הייתה בעלת מבטא צרפתי כבד.

ארתור קם במן חגיגיות. "רמוס, טונקס, הרשו לי להציג בפניכם את פלר, ארוסתו של ביל. פלר, אלה רמוס לופין ונימפדורה טונקס, חברים קרובים שלנו."

"טוב לפגוש אותך," אמר רמוס ולחץ את ידה. היא השיבה לו משהו מובן למחצה, וחייכה חיוך זוהר אך לא לגמרי לבבי. ענייה רפרפו על פני הפסים האפורים בשיערו ובגדיו המרופטים, והיא הרימה גבה דקה ובהירה אחת קלות.

גם טונקס לחצה את ידה, וענייה של פלר ביצעו את אותו התהליך על הופעתה. רמוס הבחין שגם ממנה היא לא נראית מרוצה ביותר, אבל לא נראה שטונקס מבחינה בכך. "כולם קוראים לי טונקס," היא אמרה לפלר, "ובעצם, גם שם המשפחה שלי הוא לופין. עכשיו כשאני ורמוס נשואים."

"אה, נכון. כמעט שכחתי," אמרה מולי בהיסח דעת, מאוכזבת באופן ברור ומוזר. היא פיקדה על להקת סכינים שקצצו ירקות.

פלר נראתה מופתעת. "נשואים?" היא אמרה והעבירה את מבטה מרמוס לטונקס. "אתם נשואים?"

"כמובן, כדי לעקוף את חוק אנשי- הזאב, לא?" אמר ארתור לרמוס.

"חוק אנשי אזאב?" ענייה של פלר התרחבו לפתע.

"ובכן, כן. אבל רמוס הוא ידיד קרוב שלנו, ואנחנו יודעים שהוא לא יפגע בזבוב," אמר ארתור בטון מפייס, אבל פלר לא נראתה משוכנעת מאד. הרושם הראשוני שהספיקה לקבל מהם השתנה בן רגע, והיא הסתכלה על רמוס וטונקס באור חדש, חושש אך בו בזמן סקרן משהו.

ארוחת הערב הייתה אירוע יוצא דופן. רמוס מעולם לא ראה אנשים המביעים חוסר חיבה אל אדם אחר שנמצא איתם בחדר באופן ברור כל כך כמו נשות משפחת וויזלי.

הם אכלו נזיד בקר, תפוחי אדמה וסלט. ג'יני בילתה את ארוחתה במעבר מפלרטוט חסר בושה עם הארי לבין ניסיון להבהיר לפלר, שישבה מצידה השני וניסתה לדון איתה בסידורי החתונה, שלא אכפת לה האם צבע המפיות בחתונה שלה ושל ביל יהיו בצבע כסף או זהב ("א'בל ז'ני, את השושבינה, את מוכרחה לעזור לי לאחליט על צבע אמפיות!").

רון, שכבר התייאש מלנסות לנהל שיחה עם הארי, האזין לפרד וג'ורג', שישבו מולו בשולחן, לצד רמוס. הם סיפרו בחיוכים משועשעים סיפור משונה על חצי טרול וגובלין פראי לבושים בחליפות שנכנסו לחנות שלהם ביום רביעי, וארתור הקשיב להם גם הוא, נראה כמתאפק שלא לצחוק. מולי ישבה לצידו ואכלה במבט מושפל וזועף משהו, כאילו משהו מציק לה מאד, וברור היה שאלה לא היו עסקיהם המפוקפקים של הבנים שלה. מידי פעם היא הרימה את מבטה ונעצה את ענייה בפלר או בביל וטונקס, שישבו מצידו השני של רמוס וצחקו בשעשוע. לעיתים רחוקות יותר היא הציצה גם ברמוס באי חיבה בולט, אך הוא העמיד פנים שהוא לא מבחין בכך.

הרכב המשתתפים בארוחת הערב היה מוכר, אך היה חסר שם מישהו- סיריוס היה חסר. נוכחותו הזעופה וצחוקו המריר חסרו לכולם מתחת לפני השטח, ובעיקר להארי, שלמרות שצחק והסמיק, היה שוקע לפעמים בשתיקה ובוהה בצלחתו.

"אז אנחנו בעצם צריכים לקרוא לך לופין עכשיו, לא?" חוט המחשבה של רמוס נותק למשמע שמו, והוא מיהר להסיט את מבטו מהארי, כי גילה שבהה בנער. ביל וטונקס עדיין שוחחו בנינוחות. "כי כבר לא קוראים לך טונקס, בעצם."

טונקס צחקה והנדה בראשה. "נו, ביל, תקרא לי טונקס."

"את בטוחה? אולי לא הולם שתמשיכי להשתמש בשם משפחתך הקודם. נוכל לקרוא לך דורה, או נימפי, או-" לפתע ביל הבין שרמוס צופה בו. הוא חייך במבוכה והתעניין בצלחתו.

"מה הסיפור שלך?" שאלה אותו טונקס, שלא הבחינה במבטו של רמוס.

ביל צחק את צחוקו הנעים והמהוסה במבוכה. "אני מניח שלא מתאים שאקרא לך בכל מיני שמות חיבה... אחרי הכל, הבעל פה."

טונקס הביטה ברמוס בחדות. הוא הרגיש שפניו מתחממות, ולא הביט בה. "אנחנו לא באמת נשואים, ביל."

"כמובן שלא," התפרצה מולי מהצד השני של השולחן, וכולם הביטו בה פתאום. היא הבינה שדיברה בקול ונראתה נבוכה, אבל רק מעט. היא השתעלה. "טוב, מי רוצה קינוח?"

רמוס חש שתאבונו אבד. טונקס סיימה את יין הדבש שלה, ופתאום הפכה לשקטה מאד.

"ג'יני," היא אמרה בזמן שמולי חילקה את הקינוח. ג'יני בדיוק צחקה ממשהו שהארי אמר ולא שמעה אותו. משום מה, נראה שזה מאד מכעיס את טונקס.

"לעזאזל, ג'יני!" היא עדיין לא שמעה אותה. טונקס גלגלה את ענייה בחוסר סבלנות ושלחה את ידה אל בקבוק הוויסקי- אש שארתור בדיוק הניח על השולחן, כי קנקן הברצפת היה קרוב לג'יני המצחקקת ומחוץ להישג ידה. היא מילאה את כוסה כמעט עד הסוף בנוזל השקוף שליבו אדמדם.

רמוס כירח בגרונו. "אה, טונקס?"

"מה?" היא דרשה לדעת בחדות.

רמוס הביט בכוס וויסקי האש כדי להתחמק ממבטה העצבני והחודר של טונקס, שהיה בגוון אפרפר- חום בוער ויוצא דופן.

"שום דבר," הוא ענה בכניעה.

מולי הביאה אל השולחן עוגת שוקולד עשירה ועליה שבע- עשרה נרות דולקים. היא הניחה אותה מול הארי וכולם השתתקו; אור הנרות האיר את פניו מלמטה וגרם לו להיראות מבוגר ועצוב יותר משהיה, אבל הוא בכל זאת חייך.

"תביע משאלה, הארי," אמרה לו ג'יני ברכות. לאור הנרות גם היא נראתה עצובה ומבוגרת משהייתה, אך עם זאת, יפה באופן יוצא דופן.

הארי בהה בנרות המרצדים לרגע וכולם צפו בו, האש משתקפת בזגוגיות משקפיו. לבסוף הוא עצם את עניו בחיוך קטן וכיבה את כל הנרות בנשיפה אחת.

כל שנותר מהלהבות היו בדילי עשן מתנדפים, ורמוס חש כאילו כישוף כל שהוא שהוטל עליו נשבר פתאום, והוא התנער מחלום למציאות. מולי החלה לפרוס את העוגה ורון שאל את הארי מה ביקש.

הארי ענה שזה סוד.

ולא הפריע לרמוס שמולי הגישה לו פרוסת עוגה אחרון, כי הוא בכל מקרה לא אכל אותה.

המשך הערב לא השתפר בשבילו, או בשביל כל אחד אחר, כך זה נראה. הם עברו לסלון וטונקס התיישבה במושב הרחוק ביותר ממנו בחדר לצד ביל, ורמוס שם לב שהיא צוחקת אפילו יותר מאשר בארוחת הערב- אולי בגלל כל הוויסקי- אש ששתתה. עד שעות הלילה המוקדמות כבר היה ברור לכולם שהיא שיכורה כשהיא התמוטטה בהתקף צחקוקים על כתפו החסונה של ביל. לאחר שהוא, נבוך ביותר ומנסה להתחמק ממבטה הנוקב של ארוסתו, עזר לה להזדקף שוב, היא צבטה את לחיו (בניסיון השני, כי בניסיון הראשון היא פספסה אותו) ואמרה לו "איזה בחור חמדמד" הוא.

נראה היה שבענייה של פלר, תדמיתה של טונקס יורדת ככל שהערב מתקדם, והיא נעצה בה מבטים של חוסר חיבה וקינאה. מולי, לעומתה, הלכה ונראתה נינוחה יותר בכל פעם שטונקס נגעה בביל או צחקה מדבר מה שאמר, גם אם הוא לא היה, ולא אמור היה להיות, מצחיק.

רמוס ניסה להעמיד פנים שהוא לא מבחין בכך בזמן ששוחח עם ארתור, שכנראה גם לא שם לב למתרחש.

הארי, רון, ג'יני, פרד וג'ורג' ישבו על השטיח ושיחקו קלפים (הקלפים היו קלפי משחק נאים במיוחד מהחנות של פרד וג'ורג', שלפעמים שינו את סימניהם בדיוק כשעמדת לנצח, או לעגו לך כשהפסדת). נראה היה שהם נהנים, אבל מידי פעם הארי היה מבקש סליחה ונעלם לאן שהוא לכמה דקות.

כשרמוס חש שהפיהוקים כבר מתרבים ושטונקס שתתה יותר מידי (ובעצם, הוא כבר לא יכול היה לסבול את מה שקורה שם יותר) הוא קם ועקב אחרי הארי באחת מהתחמקויותיו במעלה המדרגות. הוא שמע את הנער לפניו, בקומה השנייה, וקרא את שמו אל תוך העלטה.

קול צעדיו של הארי נעצר. רמוס הדביק אותו והתייצב מולו במסדרון האפלולי. רק אור עששית עמום האיר אותו מקצה המסדרון.

הארי הביט בו בשאלה ורמוס הוציא מהכיס הפנימי של מקטורנו חבילה קטנה ומעטפה והושיט אותם להארי. "מזל טוב."

"תודה," אמר הארי ולקח את החבילה והמכתב. הוא החל לפתוח את המכתב, אך רמוס אמר לו, "לא, תפתח קודם את החבילה."

הארי עשה כדבריו בצייתנות וחשף חפיסה שטוחה של מיתרי גיטרה איכותיים במיוחד, שזוהרים באור עמום לפני שהם עומדים להיקרע, כדי למנוע מהנגן מבוכה בציבור. הוא מצמץ. "אה, תודה..."

"אבל?" שאל רמוס בחיוך, כי הבחין שהוא נראה מסתייג.

"לא, אל תבין אותי לא נכון," אמר הארי במהירות, "זאת מתנה ממש טובה. תודה. אבל... אני לא יודע, משום מה ציפיתי שתביא לי משהוא אחר... אולי משהו שהיה שייך להורים שלי."

"חשבתי על זה," הודה רמוס. "אבל אז טונקס העלתה את הרעיון של המיתרים, והבנתי שזו תהיה מתנה טובה הרבה יותר. יש לי כמה חפצים שהיו של ג'יימס, אבל זה לא משנה- אתה בן שש עשרה, כמעט קוסם בוגר, אתה לא צריך להמשיך לחיות בצל הזיכרון של ההורים שלך..."

הארי חייך אליו חיוך קטן של מן אהדה עצובה. "כן... כן, אני מסכים איתך." הוא השפיל את עניו והודה, "אני... אני תמיד הרגשתי שסיריוס רצה שאני אהיה אבא שלי."

"לא, הארי," אמר רמוס במהירות מגוננת שהפתיעה אפילו אותו, והארי הרים את עניו בהפתעה. "זה לא היה ככה. יכול להיות שלפעמים הוא היה מתבלבל- אני לא צריך לספר לך מה הוא עבר, וזה משפיע על האדם... יכול להיות שלפעמים הוא חשב שאתה ג'יימס. הוא היה חולם עליו הרבה. אבל אני יכול להבטיח לך, הארי, שהוא מעולם- מעולם- לא רצה שתהיה אבא שלך. הוא אהב אותך בשביל מי שאתה." רמוס חייך, "כמו כולנו."

הארי חייך במבוכה והשפיל את מבטו. רמוס שלח אליו את ידו, אבל לא ללחיצה, אלא כמן בקשת אישור. הארי נגע בידו בהסכמה ביישנית ורמוס חיבק אותו חיבוק קצר בזרוע אחת. עמוק בליבו, הוא חש תחושת ניצחון מסוימת, מן סיפוק, על צעד נוסף ביחסים בינו ובין הארי.

במורד המדרגות נשמע צחקוק וחבטה וקול של משהו שנשבר. כמה קריאות, "טונקס!" הסגירו את הגורם לכך.

רמוס התרחק מהארי. "כדאי שאני אקח אותה הביתה. היא עוד עלולה להיפגע."

הארי הנהן. הוא נראה כרוצה להגיד לרמוס משהו אבל לא יודע איך.

רמוס אמר, "אתה יודע שאם תרצה לחזור לפני שבוע הבא..." הוא חיכה שהארי יקטע אותו, אך הוא לא עשה זאת. "אתה מוזמן."

"תודה," אמר הארי שוב, ולא הביט בו כשהם נפרדו.

רמוס נאלץ להרים את טונקס מהרצפה כדי לקחת אותה הביתה, ומולי הביטה בו בעין צרה כשהוא חצי משך, חצי גרר אותה אחריו אל הדלת, בעוד היא מתרפקת על כתפיו בחיוך דבילי כל אותה העת. הוא נפרד מכולם באופן חפוז וחש הקלה כשהדלת נסגרה מאחוריו ועצרה את הפגיונות שנעצה בו מולי במבטה.

אוויר הלילה הקיצי היה מתוק וצלול ונראה היה שהוא משכר את טונקס עוד יותר. היא התנדנדה מצד לצד כשצעדו מחוץ לגינה של משפחת וויזלי, ורמוס התקשה לגרום לה לעמוד במקום אחד כשהתעתק איתה.

הם הופיעו בלונדון הקרירה בסמטה חשוכה בדיוק בתוך עננת גז שנפלטה מאגזוז של משאית גדולה. רמוס השתעל.

שיכורים לא היו דבר יוצא דופן בלונדון, ורמוס שמח לגלות שלא כל העוברים והשבים ברחוב בוהים בהם כשטונקס פתחה בשיחות משונות עם זרים מוחלטים או נגררה להתקפי צחוק קולניים במיוחד. אנשים הציצו בהם בגועל או בהתרסה כשחלפו על פניהם, בוודאי חושבים אותם לזוג קבצנים חסרי בית (עם חוש האופנה של טונקס ומצב הבגדים של רמוס, זה לא היה קשה).

אך לבסוף רמוס הצליח להכניס את טונקס לאוטובוס המתאים בלי יותר מידי תקלות, ואפילו למצוא להם מקומות ישיבה. מטלטלת ברכב הנוסע, ראשה שעון על הזגוגית החשוכה והקרירה, היא נרגעה לאיטה. שלב ההתלהבות המפוקפק עבר, והגיע שלב קהות החושים. רמוס אחז בשרביטו בכיסו וחשב שאסור היה לה להשתכר ככה- היא הרי הייתה הילאית, היא ידעה כמה חשוב לשמור על ערנות.

השעה הייתה כמעט חצות כשירדו בתחנה שלהם. גם עכשיו רמוס תמך בטונקס, אבל לא בגלל שהתנדנדה מצד לצד בשעשוע, אלא כי רגליה הפכו לחלושות. בשלב מסוים היא דחפה את עצמה ממנו בפתאומיות והקיאה בפינת הרחוב.

הם נכנסו לדירה, ורמוס תמך בטונקס עד חדר השינה, שם היא התמוטטה על המיטה שלו באנחה כבדה.

"רמוס, נדמה לי ששתיתי יותר מידי." היא דיברה אליו בצלילות בפעם הראשונה מאז ביתם של הוויזלים.

רמוס חייך במרירות משועשעת והתיישב על קצה המיטה בקרבתה. "מה את אומרת?"

היא כבשה את פניה החיוורות בידיה. "הולך להיות לי כזה כאב ראש מחר בבוקר."

"טכנית, זה יהיה היום בבוקר."

"אוף, שתוק, לופין." היא ניסתה לחבוט בו, אך פספסה.

הוא צחקק צחוק מהוסה ופנה להסיר את נעלי העקב שלה. הוא עשה זאת באיטיות ובעדינות, נזהר לא לקרוע את הרצועות העדינות. היא צפתה בו בסבלנות עד שסיים ולא אמרה דבר. לאחר מכן הוא כיסה אותה בשמיכה הישנה שלו, אבל המשיך לשבת שם, כי משום מה, מאד לא רצה להיות לבד באותו הרגע.

הם שתקו במשך זמן מה, ואז טונקס אמרה בקול מנומנם בדיוק את המילים שעברו בראשו של רמוס, "מוזר לי שהוא לא פה."

"כן, גם לי," אמר רמוס בחיוך קטן כשנזכר באירועי הערב. "נתתי לו את המתנה שלנו. נראה לי שהוא מאד אהב אותה."

"כן? זה נהדר."

הם שוב שקעו בשתיקה. עברו עוד כמה דקות עד שעזר את האומץ להגיד את מה שרצה, למרות שנדמה היה לו שהיא כבר נרדמה. הוא נשם עמוק. "טונקס?"

"ממ?"

"אני חושב... אני חושב שמולי הייתה מעדיפה אותך כארוסתו של ביל, לא את פלר ההיא."

"נראה לך?" שאלה טונקס, מהורהרת, "כן, זה יכול להיות. זה יכול להסביר למה היא הייתה כל כך מרושעת כלפיך הערב."

"גם את שמת לב לזה? כבר חששתי שאני מדמיין את זה."

"לא."

"אבל אנחנו לא באמת נשואים-"

"אוף!" טונקס התיישבה בפתאומיות והפתיעה אותו. היא הביטה היישר בעניו, למרות שענייה היו לא- ממוקדות והיא הייתה מעט מסוחררת. שיערה היה סתור וצווארון חולצתה חרג ממקומו לחלוטין. המילים שיצאו מפיה הוא קהות, כאילו טונקס מתקשה לשלוט בלשונה, "תפסיק כבר להגיד את זה כל הזמן, כאילו אתה גאה בזה!"

בתחילה רמוס חש הבנה עמוקה מחלחלת בו, אבל לאחר רגע רק עוד יותר בלבול, כי משהו בו לא רצה להאמין במה שגילה באותו הרגע. "אני לא גאה בזה," הוא אמר באיטיות, "אבל זו האמת."

טונקס נראתה נעלבת כמו ילדה קטנה. "זה לא אומר שאתה חייב להגיד את זה כל הזמן. זה באמת נורא כל כך להיות נשוי לי?"

רמוס הביט בה בעדינות. "זה לא נורא בכלל. טונקס, אני נהנה להיות נשוי לך. אבל אסור שאנשים ישכחו שזו רק העמדת פנים." ובעיקר, אסור שהוא יישכח שזו העמדת פנים.

הוא חיכך בגרונו. "את יודעת שאת עדיין יכולה לצאת עם מי שאת רוצה. אני לא אמנע ממך-"

"אוף!" היא קראה בפעם השלישית באותו הלילה וצנחה בחזרה אל הכר, מכסה את ראשה בשמיכה במן תסכול.

"טונקס-"

"פשוט שכח מזה, טוב?" קולה עלה עמום מתחת למצעים, פגוע.

רמוס ישב שם עוד זמן קצר, אך עד מהרה הבין שהיא לא מתכוונת להמשיך לדבר איתו. הוא נאנח ועזב אותה לנפשה, כי מצד שני, חש שגם הוא לא מסוגל להתמודד איתה אחרי ערב טעון כל כך.

הוא ערך את כל הסידורים הנחוצים והלך לישון במיטתו של הארי. אוסקר כבר היה שם, מגולגל לכדור על המצעים הלא- מסודרים, ורמוס הרים אותו בעדינות והניח אותו על רגליו כשנשכב במיטה הצרה. אז הוא שכב בחושך ובהה בתקרה. במרחק ילל אמבולנס מוגלגי נמהר, ועל השידה שלצד המיטה של הארי לא היו תמונות, רק מסגרת אחת ריקה ששכבה פרקדן, ומודל קטן של אש- המחץ שריחף סנטימטרים ספורים מעל משטח העץ. רמוס עצם את עניו ותהה האם הארי כבר קרא את הברכה שלו...

הארי היקר,

מזל טוב. יש הרבה דברים שאני רוצה להגיד לך ולאחל לך. אני אתחיל עם מה שאני רוצה להגיד לך, כי נראה שבכל פעם שאני מנסה לעשות זאת במציאות, משהו מפריע לי. בדרך כלל זה אני.

הדבר הראשון והעיקרי הוא שאני מצטער על מה שקרה בקינגס קרוס בסוף השנה, ועל ארבע עשרה השנים שחיית עם הדרסלים. אם הייתי יודע, הארי, הייתי עושה הכל כדי להוציא אותך משם. כנראה שלא הייתי משנה דבר בכל מקרה, אבל הייתי מנסה, והייתי דואג שתדע שאני מנסה, כדי שתדע שאתה לא לבד. ולמרות שזה לא שווה הרבה עכשיו, אני עדיין רוצה שתדע שלא שכחתי אותך במשך כל השנים האלו. דאגתי לך, עד כמה שזה נשמע עלוב, ובאמת האמנתי שטוב לך שם. או שככה קיוויתי.

השורה התחתונה היא שאני מצטער, למרות שאני לא יכול לעשות כלום כדי לשנות את זה עכשיו.

הדבר השני הוא שאולי היית לבד פעם, אבל עכשיו אתה כבר לא. יש כאן אנשים שאוהבים אותך, למרות שאני יודע שאתה נוטה לא להאמין בזה, וכולנו נעזור לך להתמודד עם הנבואה, וכולנו ביחד נצליח לעבור את המלחמה, אם נדבק זה בזה. כולנו מפחדים, אבל העניין הוא שבסוף יהיה בסדר. בסוף זה יירגע, וגם הפצעים יגלידו.

אתה יודע, לא פעם אחת מאז שעברת אלי הרגשתי שאני עובד עצות לגביך, ומצאתי את עצמי שואל את עצמי מה סיריוס היה עושה במקומי. אבל אז נזכרתי איך סיריוס גם הרהר בשאלה דומה; הוא אף פעם לא ידע איך לגשת אליך, מה לעשות כשהיית מדוכא או כועס. גם הוא לא ידע מה לעשות איתך. לפעמים הוא היה שואל את דעתי, ותמיד הייתי שומע אותו שואל את עצמו מה ג'יימס היה עושה במקומו- אבל בעצם אני בספק אם ג'יימס היה עושה עבודה טובה יותר מאיתנו. הוא אף פעם לא היה ידוע בסבלנותו, ואני אף פעם לא מצליח לדמיין אותו יוצא מנטאלית מגיל ההתבגרות בעצמו.

הארי, אני לא יודע אם הוא אמר לך את זה אי פעם, אבל סיריוס אהב אותך מאד. היית הדבר היקר לו ביותר, גם אם הוא לא הראה את זה כלפי חוץ. הוא לא היה כזה- הוא לא נפתח בקלות, במיוחד אחרי אזקבן. אבל אני יודע כמה היית חשוב לו, וביום ההולדת השש- עשרה שלך, אני רוצה שתדע שהוא אהב אותך כמו בן.

גם אני אוהב אותך כמו בן, למרות שפנים אל פנים אני אף פעם לא מצליח להגיד את זה.

אני מאחל לך פשוט כל דבר שתרצה להשיג, כי אתה יודע שאם אתה באמת רוצה, אתה יכול. אבל מלבד זאת, שתהיה מאושר. אני רוצה לראות אותך מחייך.

יום הולדת שמח, ילד,

                                      רמוס (וטונקס).

הפרק הקודם		הפרק הבא