חצות ביער הזאבים

*אחרי המתנה ארוכה, הצלחתי להפיק את פרק 4. שימו לב שדירוג הפאנפיק עלה ל-R. ויש גם לסלוח לי על טעויות הקלדה אם יש כאלה, מיהרתי לפרסם את הפרק לפני שאני יוצאת ולא היה לי זמן לעבור עליו ^^"

קריאה מהנה D:

פרק ד'

ציידים

שירלי התעוררה לאיטה אל אפלה מוחלטת. לקח לה רגע להיזכר איפה היא נמצאת ולמה, אך ברגע שההבנה הכתה בה היא מיהרה להתרומם מתוך הערפל שבראשה.

שאגה חייתית גרמה לענייה להיפער בבהלה, ולמראה שיניים חדות בולטות בחשכה ועניים פראיות מבריקות היא נסוגה לאחור והבינה שהיא בכלל לא שוכבת, אלא יושבת שעונה על גזע עץ, כשראשה נחבט בו.

"שיקרת לי, נכון, כיבשה קטנה?" נהם גרייבק בשנאה. הוא היה שרוע על האדמה במרחק מה ממנה, כבול בשלשלאות שזהרו בחושך באור מוזר כאילו היו ממוגנטות. שירלי הבינה שאלה שלשלאות קסם וחשה הקלה. "את לא מכירה שום אשת זאב, נכון?"

שירלי הייתה יותר מידי מפוחדת ומבולבלת מהמצב בשביל להגיד שהיא מכירה אשת זאב, אבל פשוט לא התכוונה להוביל אותו אליה. היא נעה מעט במקומה, והבינה שגם היא כבולה, לא יכולה להתרחק מהעץ. לא שהיא רצתה להתרחק לכיוון של גרייבק.

"את תשלמי על זה," הבטיח גרייבק, "אוכלי המוות הם לא חברים שלך יותר משהם חברים שלי..."

זה היה איום של חיה הלכודה בכלוב, אך בעודה קשורה לעץ בחשכה באמצע הלילה, שירלי לא יכולה הייתה שלא לקחת אותו ברצינות.

היא ישבה בחשכה זמן ארוך, מחכה לסימן כל שהוא שיעיד לה על מיקומה או מצבה. גרייבק נותר לשכב על האדמה, מידי פעם נוהם ומתפתל במה ששירלי קיוותה שהייתה שינה רצופת חלומות ולא ניסיון להשתחרר.

עם אור השחר הראשון שהפך את השמיים השחורים לאפורים כהים מאד, שירלי הבינה שהיא נמצאת במחנה נם באמצע היער, ושהיא רעבה מאד.

בקצה המחנה היא הייתה מסוגלת להבחין במן עגלה- יותר כמו כלוב על גלגלים, היא הבינה כשהאור התגבר. בתוך הכלוב היו אנשים, כולם ישנים, אך שירלי הייתה רחוקה מכדי לעמוד על טיבם.

היא פלטה אנחה מיואשת של עייפות וחפרה בנעליה באדמה הלחה בעצבנות. חוסר הוודאות מילא אותה בחוסר נחת בלתי ניתן לשליטה. הלוואי שהייתה יכולה להיות בטוחה שהכל יהיה בסדר- הלוואי שהארי היה שם. אם הוא היה, היא הייתה יכולה להיות בטוח שיציל אותה. לא משנה מה. היא יכולה הייתה לבטוח בו.

קרני השמש הראשונות סנוורו מעבר לצמרות העצים כשהמחנה התחיל להתעורר. טל הבוקר קפא והפך לשכבת כפור נוצצות על האדמה והעלים. שירלי רעדה והייתה על סף דמעות בעוד אנשים חולפים על פנייה. חלקם התעלמו ממנה ומגרייבק. אחרים שלחו בהם מבטים של לעג או שנאה- כמה אנשים צעירים החלו בועטים בגרייבק ומתגרים בו כאילו היה גור כלבים פצוע, שיכול לנבוח ולנהום באיום אך לא יכול לתקוף.

ליבה של שירלי התמלא מרירות וייאוש, והיא קיוותה נואשות שבנוסף לקור ולרעב לא יציקו גם לה, או יעשו דברים גרועים יותר.

עד מהרה המחנה היה ער ופעיל. אנשים בגלימות שחורות התהלכו כה וכה, אך שירלי שמה לב, מבעד לערפל האומללות שלה, שהם לא הרוב במחנה; רוב האנשים היו בעיקר נערים ונשים מוזנחים ומפוחדים למראה שהיו עסוקים בבישול וניקיון. את שאר האוכלוסייה ייצגו אסירים שהיו כלואים בתוך כלובים על גלגלים, או כמו שירלי, קשורים לעצים או אוהלים אקראיים.

"כמו חיות," סינן גרייבק, עניו הצהובות נעוצות בשירלי בריכוז בזמן שהיא הביטה באסיר משוגע למחצה צועק מילות הבל אל העוברים והשבים מאחת הקורות של אוהל מפואר. שירלי הביטה בשותפה לכלא בזהירות. "כולאים את כולם כמו חיות... הם חושבים שהם ציידים גדולים. ציידים טובים יותר ממני. הם עוד יזחלו על ארבע וינשקו את כפות רגלי ויתחננו להחזיר אותי לעמדת הצייד שלי. ואז אני אנקום את נקמתי." הוא חייך אל שירלי את אחד מחיוכיו הזאביים, המטרידים, שגרמו לה לחוש צמרמורת. "ואת, קטנתי... את תחלקי את הניצחון שלי על לוציוס מאלפוי הארור ואת קידומי לאוכל מוות על ידי אדון האופל בעצמו." אדם הזאב ליקק את שפתיו, בוחן את שירלי בריכוז. היא קירבה את ברכיה אל חזה בניסיון להתרחק ממנו כמה שיותר.

"אם- אם..." היא התחילה לגמגם, עוזרת אומץ. "אם א-אדון האופל חשוב לך כל כך... למה הוא נותן שיקשרו אותך ככה... כמו- כמו חיה?"

שירלי צווחה כשגרייבק ניסה לזנק לכיוונה בנהמה, אך השלשלאות הותירו אותו צמוד לאדמה. "אין לך הזכות לומר את שמו של אדון האופל, כלבה! את עוד תשלמי על השקר המסריח שלך!"

שירלי השתדלה מאד שלא להביט בפניו הזועמות של גרייבק, וניסתה להרגיע את עצמה בטענה שהוא לא יכול לפגוע בה. הוא כבול... אבל מה אם ישוחרר?

אימה קפואה החליקה במורד גרונה והקפיאה את כל איבריה. מוחה ההמום ניסה להתחמם בפעילות מואצת של מציאת פיתרון למצב הבלתי- ניתן- לתפיסה אליו תגיע אם יינתן לגרייבק לעשות בה כרצונו.   

תנועה גדולה מעבר לכתפה משכה את תשומת ליבה של שירלי, ודעתה שמחה להיות מוסחת על ידי טור האנשים שהובלו, כבולים בשלשלאות קסומות, אל תוך המחנה.

היו שם כחצי תריסר אנשים- רובם ככולם מרופטים ופראיים למראה. הם נראו כשם שהם חיים ביער, וברור היה שהם קוסמים; הם היו לבושים בגלימות מרופטות שהותאמו לחיי החוץ. הגברים גידלו זקנים והנשים נראו פראיות וקשות.

"מצאנו את אלה נודדים ביערות," אמר אחד מאוכלי המוות שהביא את האסירים לאוכל מוות במעמד גבוה ממנו. "הם אמרו את שמו של אדון האופל. בוודאי מורדים."

האחראי הנהן ובחן את האסירים מכף רגל ועד ראש בבוז. אחת הנשים ירקה בפניו. הוא סטר לה בעוצמה בכפפת העור שלו.

"בטח בוצדמים מטונפים," הוא אמר בשנאה. "חבל שאדון מאלפוי מבדיוק עזב- הוא היה נהנה מהשעשוע הזה..."

כמה אוכלי מוות אחרים בשחור בחנו את האסירים כאילו היו שלל. ענייה של שירלי טיילו לאורך הקבוצה ברחמים, ונתקלו בדמות יוצאת דופן. מגפי עור כבדות, שיער שחור מטונף, פנים חיוורות ושמנמנות, מעיל עור שחור...

קסנדרה.

אוכל המוות נעצר מולה, בוחן אותה. "ומה זה?"

"היא נראית כמו מוגלגית, אדוני."

שירלי נשכה את שפתה התחתונה, עוקבת אחרי המחזה בחרדה. היא הופתעה כשחשה מישהו נוגע בכתפה.

אוכל מוות צעיר במסכה כרע לצידה. היא נבהלה לראות אותו נמצא קרוב כל כך אליה וניסתה להתרחק, אך כבליה לא אפשרו לה זאת.

עניים חומות נצצו בביטחון מעורב בפחד מתוך המסכה הכסופה, וחיוך קליל אך עצבני התנגן מאחורי הסורגים האפורים. ענייה של שירלי נפערו.

"ד-"

דין השתיק אותה על ידי כך שדחף פיסת לחם יבשה מאד לתוך פיה. הוא הותיר עוד קצת לחם על האדמה לצידה ביחד עם ספל פח מלא מים. לאחר מכן התרומם והתרחק. שירלי צפתה אחריו בשתיקה, המומה.

"הי!" צעק גרייבק אחריו בזעם. "מה איתי, חתיכת פרעוש?!"

"תשימו את המוגלגית ביחד עם המוגלגית השנייה," ציווה מישהו ושירלי הפנתה את מבטה אל קבוצת האסירים הטריים. "ניתן למאלפוי לטפל בהם כשיחזור. התפקיד שלי לא כולל התעסקות עם הזוהמה הזו..."

אוכל מוות גבוה ניתק את קסנדרה המבולבלת משהו משאר האסירים ודחף אותה לכיוון המקום בו שירלי הייתה קשורה. פנייה ובגדיה של קסנדרה היו מטונפים ושיערה היה סבוך וכיסה את ענייה, כך ששירלי לא ראתה את פנייה כשהובילה אליה. לראשונה היא רואה אותה מאז שגילתה את הסוד שלה- והיא אפילו לא יכולה ליצור איתה קשר עין.

קסנדרה לא נאבקה כשאוכל המוות דחף אותה כנגד העץ, רק צנחה למצב ישיבה. הוא כיוון אליה את שרביטו וכבלים זוהרים בזוהר מגנטי עמום קשרו אותה לאותו העץ אליו הייתה קשורה שירלי, כך שהיא בקושי יכולה הייתה לראות אותה מעבר לגזע.

אוכל המוות ניסה להתעלל בה קצת, אך כשבתגובה לעלבונותיו ודחיפותיו קיבל רק שתיקה אדישה, התייאש ועזב.

"קסנדרה," לחשה שירלי לכיוון חברתה. גרייבק הרים את עניו בעניין וצפה בה. קסנדרה לא הגיבה. "קסנדרה," לחשה שירלי שוב באופן נואש כמעט. "קסנדרה, זאת אני, שירלי."

לאחר כמה ניסיונות קסנדרה נעה מעט ואז הפנתה את ראשה לכיוון בו הייתה שירלי.

"מה?..." קולה היה צרוד וחלש, ושיערה עדיין כיסה את ענייה.

"זאת אני, שירלי," אמר שירלי בעדינות. "את... את זוכרת?"

"כמובן שאני זוכרת," אמרה קסנדרה במן עצבנות קלה שהבטיחה לשירלי שהיא עדיין עצמה. "מה את עושה כאן?... מה אני עושה כאן?"

"אוכלי המוות לכדו אותך-"

"אוכלי המה?"

"אוכלי מוות. אלה קוסמים אפלים-"

"אל תתחילי שוב עם השטויות שלך, מונקהאוס," אמרה קסנדרה בעייפות. "אני חושבת שאנחנו נמצאות בחרא עמוק מספיק גם בלי שתתחילי להמציא סיפורים..."

שירלי חשה שילוב של כעס והבנה. "את לא צריכה לשקר לי יותר, קסנדרה," היא אמרה בהבנה, מותחת את צווארה על מנת להביט בחברתה מעבר לעץ, זו לא עשתה אף ניסיון להגיע אליה בחזרה. "אני יודעת שאת אשת זאב."

"מה?" האדישות העמומה של קסנדרה התנפצה באחת, וכשהפנתה את ראשה אל שירלי, שיערה הוסט מפנייה. פנייה היו לבנות לחלוטין וענייה שקועות בתוך בריכות כהות חולניות. שפתיה היו חיוורות גם הן, ופנייה שקועות וזקנות מתמיד. "איך את קראת לי?"

"אשת זאב," אמרה שירלי, ופתאום, למרות שהייתה בטוחה בעובדה זו במשך היממה האחרונה, חשה פקפוק. "כל הרמזים העידו על כך- ההיעלמויות המוזרות שלך בירח המלא, ההיעדרויות מבית הספר, ערכת העזרה הראשונה..."

קסנדרה עצמה את ענייה כאילו המאמץ שנדרש ממנה על מנת להשאיר אותן פקוחות היה גדול מידי בשבילה. "את חושבת שאני אשת זאב? לחלוטין ברצינות?"

"ברצינות," אמרה שירלי, למרות שהתחילה לפקפק.

"אני נשבעת לך, מונקהאוס, שאת היחידה שהייתה יכולה לחשוב על תירוץ מטומטם כל כך," אמרה קסנדרה, לא בלעג או בחוסר סבלנות, רק קצת בעצב. "לא, שירלי, אני לא אשת זאב מזורגגת. אני לוקחת סמים."

"סמים?" הווידוי הפתיעה את שירלי יותר מהמחשבה שחברתה אשת זאב. "מה-? כלומר, למה?"

"כי החיים בזבל, מונקהאוס." קסנדרה לא הביטה בה יותר.

"אבל-"

"אל תנסי לדבר איתי על זה, טוב? תעזבי אותי."

שירלי עשתה כדבריה, כי לא רצתה להכעיס אותה. היא חזרה לבהות קדימה, חשה בלבול וצער. המחשבה שקסנדרה סובלת בגלל קללה אכזרית שהוטלה עליה הייתה מעציבה ומרתקת, ושירלי ידעה שהיא לא מסוגלת לעזור לה. אך המחשבה שהיא פוגעת בעצמה מרצונה בצורה כל כך מוגלגית הפריעה לשירלי עוד יותר.

זה היה כל כך ברור- כל כך הגיוני... סמים קשים- זו הייתה הסיבה לכל הפרעות ההתנהגות וההיעדרויות של הנערה. כמה טיפשה הייתה שירלי, לתרץ זאת מייד בקסם?

היום הזדחל באיטיות מכאיבה. אלפי מחשבות טרדו את שירלי, והיא רצתה לשאול את קסנדרה שאלות רבות כל כך, אך לא העזה. היא רצתה לדבר איתה, לגרום לה להרגיש טוב יותר. לעודד אותה. אך היא לא הצליחה אפילו לחשוב מחשבה אופטימית אחת. וכל אותה העת, גרייבק צפה בה במבט רעב, ידעני, כאילו הוא ניזון מפחדיה.

לבסוף החשכה ירדה. עניו של גרייבק נצצו בחשכה בעוד המדורות והאורות המכושפים שסביב המחנה גוועים, ושירלי הביטה בהן כמהופנטת. לבסוף גם אורן כבה, וגרייבק נחר.

שירלי לא הצליחה לישון, קפואה ורעבה ומוכרחה להתפנות. היא ניסתה לחשוב כיצד לפנות את קסנדרה, אך כשלחשה את שמה, לא נשמעה תגובה.

היא כמעט צרחה כשמישהו נגע בה. דין הניח יד תקפה על פיה וסימן לה להיות בשקט בזמן שנגע בשרביטו בכבליה ושחרר אותה. אז הוא סייע לה לקום, כי רגליה היו חלשות ורדומות מהמאסר הממושך. היא הבחינה כיצד מבטו נודד אל גרייבק בכל רגע, לוודא שהוא לא מתעורר. גם שירלי חשה פחד מהדהד בתוכה, גדול בבריחתה אף יותר משהיה בזמן מאסרה.

דין התכוון להתרחק, אך שירלי עצרה אותו וסימנה לו בשתיקה על קסנדרה.

"היא חברה שלי," היא סימנה לו בפיה באפלה ללא קול. היא לא ידעה האם ראה זאת, אך נראה שהוא הבין את הרמז, כי הוא סימן לה להישאר במקומה והתקרב אל קסנדרה, מעיר אותה כשהוא מניח יד על פיה.

היא לא ניסתה להיאבק והוא שיחרר גם אותה. היא התקשתה לקום הרבה יותר משירלי, והוא נאלץ לתמוך בה בהליכתה.

השלושה מיהרו להתרחק מהמקום. דין סימן לשירלי ללכת בגב שפוף ולהיצמד אל העצים והשיחים אך לא לרשרש בעליהם. שירלי חשה את פחדה ממומר לאדרנלין, אך בתוכה עוד ידעה אימה, כי ידעה שזו לא רק משחק מרגש של ילדים, זו הייתה המציאות. עניין של חיים ומוות.

הם כבר הגיעו לקצה המחנה, וקסנדרה יכולה הייתה ללכת בעצמה באיטיות. שירלי עוד תמכה בה, את קסנדרה לא אמרה לא דבר, והתעקשה שלא להביט בה.

הם נכנסו לצל היער, דין מוביל במדי אוכל המוות הגנובים שלו. עוד מעט יהיו חופשיים-

קשקוש שלשלאות נשמע ושירלי הבחינה בכלוב בחשכה. עניים עייפות אך סקרניות של אסירים מטונפים צפו בהם חולפים מתוך צפיפות כלאם.

"בבקשה..." עלתה לחישה נואשת מבין הסורגים. "עזרו לנו, בבקשה..."

"אני מצטער," לחש דין בצער אמיתי. "לא נוכל לשחרר את כולכם בלי להעיר את אכולי המוות-"

"אתה מוכרח, בני- אנחנו מתחננים- יש כאן ילדים-"

"אני-"

"בבקשה!" מישהי בכתה, והקול הדהד בין העצים, מחזיר את הפחד אל ליבה של שירלי. היה בו מן הטירוף. "הילדים שלי- הם ירצחו אותם- קחו אותם איתכם- קחו אותם-!"

"מה קורה שם?" עלתה צעקה מתוך המחנה ואור נדלק.

"באו!" לחש דין בבהילות, ובאור שנמתח לכיוונם מתוך המחנה, שירלי ראתה שהוא חיוור מתמיד.

קללה הבזקה בחשכה ופגעה בגזע עץ לצידם. "הם בורחים!" צעק מישהו. שירלי ידעה בבהלתה האם זה היה אוכל מוות או אסיר.

היא התחילה לרוץ, מסייעת לקסנדרה שבקושי הצליחה להניע את רגליה אך הייתה נחושה לעשות את זאת. דין שלח כמה קללות אל תוך המחנה ורץ אחריהן, מחפה עליהם. עד מהרה החשכה המרגיעה של היער הפראי עטפה אותם.

___

"אלה היו שתי המוגלגיות שברחו," דיווח אוכל המוות הצעיר לרודלפוס לסטריינג', שהוער משנתו וכעס במיוחד על הבריחה.

הוא תקע בגרייבק, ששכב על האדמה, כבול אך זחוח, מבט של זעם. "ואתה תומר לי שלא ראית ולא שמעת כלום."

"בדיוק, אדוני," אמר גרייבק בלעג. "אבל אם תשחרר אותי, תחזיר לידך את האסירים שלך במהרה. וכמובן, תגמול לי על הסיוע הרב שלי..."

רודלפוס הרהר בכך. הוא לא היה מעוניין לקדם את גרייבק.

"אדוני," אמר אוכל המוות הצעיר. "קוסם עזר להן להימלט. שתי מוגלגיות לא היו יכולות להשתחרר בלי עזרת קסם. אולי כדאי ש-"

"נלכוד את האדם שסייע להם, כן," אמר רודלפוס. "מלבד זאת- אסור לתת לאף אדם אשר יודע את מיקומנו לצאת מכאן בחיים. שחרר את אדם הזאב."

גרייבק קם על רגליו במהירות ברגע שיכול היה והתמתח, חושף שיניים בשביעות רצון.

"למה אתה מחכה?" אמר רודלפוס, שחש עצבנות לנוכח המחשבה שאוכל מוות במקום גבוה יותר בסולם, או אפילו אדון האופל בעצמו, יגלו על הבריחה המביכה הזו. "אני רוצה את הראשים שלהם על מגש."

 גרייבק פלט צחוק צרוד, אכזרי. "כך יהיה," אמר, "אבל ישנו תנאי- המוגלגית הממושקפת תהיה שלי."

"עשה בה מה שאתה רוצה," אמר רודלפוס בעצבנות. "צא כבר!"

גרייבק קד בלעגנות וזינק אל תוך החשכה כמו חיית פרא אשר עלתה על הריח של קורבנה, רץ אל תוך האפלה, רעב.

הפרק הקודם