מתוסבך

ערן התיישב מול השולחן וספר מטמתיקה וניסה לעשות שיעורי-בית. הוא תקע את העיפרון בין השיניים וקילל בלחש. מאיפה הוא אמור לדעת את השטויות האלה?! הוא נזכר איך בשיעור, בזמן שהוא בחש בשערו, ליאור פתרה במרץ בספר שלה ורצתה לעזור לו. הוא רק תקע בה מבט ולא ענה. 

חבל שהיא לא עזרה לו. אולי ככה הוא היה יודע לעשות את השיעורי-בית המחורבנים האלה. ערן המתוסכל השליך את העיפרון לקצה השני של החדר, וסגר את הספר. בשיעורי-בית האחרים היה לו יותר קל. הוא נרגע מעט. אולי הוא יצליח סוף סוף להיות תלמיד נורמלי. אולי.

שתי דקות אחרי שערן הניח את הילקוט שלו על הכיסא, ליאור התיישבה לידו וחייכה. הוא הסיט ממנה את עיניו בעצבנות. היא לא ניסתה לדבר איתו. כמה בנות באו ומשכו אותה לתוך חבורה גדולה שמורכבת מנערים ונערות. הם דיברו וצחקו, וערן ניסה שלא להרגיש קנאה באלה שיש להם חברים ושהם נהנים איתם. 

בשיעור הוא ניסה להקשיב כמה שהוא יכול. ליאור לידו קשקשה על דף. 

בהפסקה, עומר הכריז על משחק כדורגל גם לבנים וגם לבנות במגרש. כמובן ערן התעלם. אך ליאור תפסה בזועו. 

"בוא, תשחק איתנו," היא אמרה לו. 

"תחלמי, מה אני קשור," הוא מלמל. 

"אוי, תפסיק להיות כזה סגור ומתוסכל ובוא כבר! יהיה לך כיף, אני מבטיחה."

ערן צחק. "את חושבת שאני סומך עלייך?"

אבל לאחר שתי דקות הוא מצא את עצמו רץ ומזיע במגרש. חוטף כדור ובועט. צועק וצוחק. הוא לא הבין איך התחולל בו השינוי הזה. איך לפתע הוא בני נערים בני גילו ונערות שבקושי יודעות לשחק וכל הנערים צוחקים עליהם... טוב, חוץ מליאור - והוא... נהנה. מעביר צחוקים עם עומר וירדן ומתגרה בליאור ומחייך בלי סוף. ליאור דווקא הייתה שחקנית מעולה. היא רצה ובעטה והזיעה והייתה אדומה. ערן שם לב שעל צווארה יש שרשרת שלא כל כך מתאימה ל"נקבות": חוט שחור מפלסטיק, עם תיליון גדול בצורת קלף-אס. מוזר. הוא התעלם מזה בנתיים.

בסוף המשחק, הקבוצה שלו ושל ליאור ניצחה. ירדן ועומר טפחו על שכמו, אנשים סבבו אותו ופטפטו. הוא הרגיש סוף סוף תלמיד י' רגיל. שמחשק בהפסקות. שיש לו חברים. 

ליאור ניגשה אליו, צוחקת ומזיעה, וחיבקה אותו חיבוק קצר. כשהיא חיבקה אותו, הוא הרגיש חמימות. אחר כך היא חיבקה גם את ירדן ועומר ושאר הנערים. ערן הביט בה בחיוך. 

"אתה לא מתכוון להודות לי?" היא שליבה את זרועותיה על חזה. "תראה איך אתה שמח!"

"סתמי ת'פה." הוא חייך אליה ואז מירפק אותה ברוח ידידותית. 

ערן שכב על מיטתו והביט אל הכוכבים שהשתקפו מבעד לחלון. הוא ילך מחר לבית-הספר. הוא ילך. אולי הוא שוב יהנה. וגם אם לא... יש ימים טובים וטובים פחות. יש עליות ומורדות. לא משנה מה, זה עדיף מלשכב בבית כמו בטלן. 

כשכמעט עצם את עיניו, הטלפון שלו רטט. 

הוא הביט בכעס בצג וקפא. הודעה מאמא שלו. 

באצבע רועדת הוא פתח אותה, וכשקרא אותה התמלא כל כך הרבה רגשות עד  שלא יכל להכילן. 

'ערן. 

אני נורא מצטערת על שנטשתי אותך. לא רציתי. 

רציתי שתבוא איתי, אבל אביך רצה שתשאר איתו, ובית-המשפט אישר את זה. 

וברחתי מהארץ כדי לברוח מאביך. לא ממך. 

אגב, יש לך שני אחים: בן ובת, ערן. ואתה צריך לפגוש אותם, אחרי שכבר אתה יודע על קיומי. אני והם באים לארץ בעוד חודש. אני לא יכולה לומר הכל בהודעה. אני אגיד הכל כשנבוא. ואנחנו נבוא, ערן. כי אני אמא שלך, ואני אוהבת אותך.'

הפרק הקודם		הפרק הבא