בלאגן על מימדי בהוגוורטס *גמור*

הפרק הזה ממשיך מסוף הפרק האחרון של בלאגן על מימדי במקום אחר, ולא מהפרק הקודם. אם מישהו יתבלבל מזה, עימי הסליחה. . כן, עימי הסליחה, לא עימו הסליחה, למה שאני אצטרך לכתוב את זה פעמיים? זו חוצפה לדרוש את זה! (אלא אם כן אתם יותר גדולים מאיתנו.) מה ראתה מגלה להם את סוד החוצפה? תתבייש! (אבל זה נכון, זו לא תהיה חוצפה! אתה לא יכול לרמות אותם!) צודק, זו לא תהיה חוצפה, זו תהיה פוצחה! או הפצוח! כן, הפצוח. זו התשובה הנכונה. (אתה עדיין אוחז במחשבות הריק שחשבת בכיתה ד'?) למה לא? (אמ... בואו נחשוב... אולי כי אלה מחשבות ריק?) נו, אז זו סיבה מצויינת לאחוז בהן! (איך אנחנו באותו גוף, רק תסביר לי?)

וסתם בגלל שבא לי, קובץ של 10 בדיחות (לא חובה לקרוא):

1)"אברהם!" אומרת אמא. "לך לישון!"

"אני חייב?" שואל אברהם.'"אין לי כוח לישון"

"אין לך כוח?" שואלת אמא. "סימן שאתה עייף!"

2)איש אחד נכנס לחנות ציד ושואל "יש לכם בגדי הסוואה?" "כן," עונה לו המוכר. "אבל אנחנו לא מוצאים אותם'"

3)אם אומרים לך שאתה מוכשר הסיכויים הסטטיסטיים הם כאלה: 1% שאתה באמת מוכשר, 99% שעשית נזק כלשהו.

4)מתמטיקה יקרה, אנא התבגרי ולמדי לפתור בעצמך את הבעיות שלך!

5)מי שהורס לך את החלומות הגדולים זה השעון המעורר...

6)אף פעם לא טעיתי, ואם טעיתי זה היה בטעות.

7)החדשות תמיד נפתחות במילים "ערב טוב", ואז מתחילים להסביר לך למה זה ערב רע.

8)מכירים את זה שאתה נופל ושובר את היד וכולך מלא דם, ועדיין מי שלידך אשכרה שואל אותך אם אתה בסדר? (אני מכיר את זה טוב, אני אומר בכאלה מקרים שלא. לא הכל בסדר.)

9)מה זה חפיסת שוקולד? זום של פרות.

10)מה ההבדל בין רצפה לתקרה? שאפשר להגיד "שב על הרצפה ותקרא", אבל אי אפשר להגיד "שב על התקרה ורצפא"...

מצטער שלא יצא משהו, פשוט הוצאתי מה שחשבתי עליו, והייתי חייב לפרוק...

נקודת מבט של ג'ינקס

"מה, בית הספר שלכם נמצא בבת ים?" שאלתי. "היינו פה, וראינו אתכם עושים את הקסמים שאתם קוראים להם ניסים, ועדיין לא שמנו לב אליו! הוא קטנצ'יק או משהו?"

"לא, הוא לא קטנצ'יק." אמר שלמה ההוא. נראה לי שזה היה שלמה, ההוא עם המחשבות התכלכלות כמו הבגדים שלו. או שאולי המחשבות שלו מסתירות לי את הבגדים? לא יודע. "הוא חסר גודל לחלוטין, אבל ענק ברמות על! ולא, הוא לא נמצא בבת ים, פשוט כשעוברים לבת ים זה יוצא ליד בית כנסת."

"אז יופי! אנחנו ליד בית כנסת, כנראה!" אמר פרסי. "מה זה עוזר לנו? בית כנסת זה השם של בית הספר שלכם? אבל הוא לא בבת ים והוא חסר גודל! אז מה זה עוזר לנו להיות ליד בית כנסת בכלל? לא הבנתי כלום."

"לא, פשוט הדרך להגיע אל בית הספר היא דרך בית כנסת." אמר צביאל, זה שכל הזמן הרגשות הסגולות שלו רצות במהירות. "זה מאד שימושי, כי יש בתי כנסת בכל מקום בכל העולם, ואז זה מאד נגיש."

"אבל אם זה נגיש זה בעייתי!" אמר רון. "הרי כל מוגל יוכל להיכנס לשם, אם הבנתי נכון. הרבה יותר חכם שהפתח יהיה בתוך קיר מוצק למראה! דרך אגב, אני רון."

"הו, לא," אמר שביט, שלו יש רגשות לוחמניים ירקרקים. "בואו ותראו. אחרי שנעבור לא תחשוב כזה דבר." והוא הלך אל הדלת. הוא פתח את הדלת, וראינו שם מבנה מאד מפואר, עם הרבה נברשות ודברים יקרים כאלה. הוא סגר חזרה את הדלת, ואמר "ויהי בישורון מלך בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל". הוא פתח שוב את הדלת, ולפנינו נתגלה שטח ענק מלא דשא ללא סוף.

"רואים?" שאל דוד, שהרגשות שלו יותר רגועות, והם ממש צבעוניים. כמו החולצה שלו. "אף אחד לא יחשוב להגיד את הדבר הזה לפני כניסה לבית כנסת, וככה הכניסה גם נגישה וגם ממש לא נגישה. גאוני, לא?"

"כן, גאוני, יופי," אמרתי. "אבל איפה בית הספר הזה? יש לו מדשאות ממש ענקיות! איך אנחנו אמורים לחצות את כל השטח הזה? יש סוף לדשא הזה?"

"לא, לא אמורים לחצות את הכל," אמר תום, ההוא עם קמיע האש. יש לו מחשבות זהות לאש שלו. "יש פה חור, וקופצים לתוכו! זה ממש כיף." הוא רץ קדימה, וקפץ לתוך חור שהוסתר על ידי הדשא, תוך קריאת "יוהוווווו!" חזקה להחריד. כשאני אומר את זה אני מתכוון שהיא חזקה דיה כדי להחריד את דרור, היצור המוזר שהלך איתם.

"אז קופצים?" שאל איידן בחשש. "זה לא מסוכן, נכון? כולכם עשיתם את זה ואתם לא נפגעתם?"

"כן, כולנו עשינו את זה," אמרה הבת היחידה שאצלם בחבורה. הרגשות שלה היו קצת מוסתרים, כאילו היא מנסה להסתיר את המחשבות אבל בגלל שאני רואה רגשות אני בכל זאת רואה לה את הרגשות. "זה די כיף. דרך אגב, קוראים לי סופי." והיא קפצה פנימה.

"כן, אל דאגה," אמר אחד מהם, שהיה עם מחשבות די מסנוורות, בעיקר בצבעי כחול ואדום. "אני לא חושב שיש סיבה לפחד, זה רק 30 מטר גובה! אה, אני ג'ק." ובנימה זאת הוא קפץ פנימה.

"תירגעו, הוא סתם מלחיץ," אמר אחד מהם, שהרגשות שלו העידו שהוא על סף צחוק. "לא קרה לי כלום כשקפצתי! אה, אולי זה כי יש ל מנועי סילון בנעליים. אני ג'ושוע, בדרך אגב ובלי שום קשר." ובנימה עוד יותר מלחיצה זו הוא קפץ לאוויר, ריחף קצת עם מנועי הסילון, ונפל כלפי מטה.

"הוא אמר את זה בצחוק!" אמרתי. "ראיתי את זה ברגשות שלו. אין שום סכנה בזה!" רצתי באומץ אל החור וקפצתי לתוכו. נפלתי על משהו רך מאד, עברתי דרכו, נעצרתי באמצע האוויר שאחרי זה, ועליתי חזרה למעלה. ראיתי מייד אחריי את שאר החברים החדשים שלי, אבל הקטע הכי מצחיק היה כשרון והארי התנגשו כשרון שוגר חזרה למעלה והארי קפץ בדיוק למטה.

"הי, למה הם עפים הצידה ולא למעלה?" שאל רון, משפשף את ראשו הדואב. "ולמה כל אחד מהם עף לכיוון אחר?"

"זה על פי המחנות והשבטים שלהם." אמר תום בידענות. "אתה יכול עכשיו להבין בדיוק מה קורה ומה המחנות והשבטים. טוב, אני יורד." והוא ירד בעזרת סולם שהיה בצד, כאילו מישהו היה מוכן לזה שהם יגיעו מראש וסידר את זה. היה גם כלי חרס עם מים, ואזוב, ומין משהו מוזר וגדול.

"תביאו את כל המרכיבים!" אמר שלמה אחרי שכולנו ירדנו. "אברהם ידע שנגיע כי הוא חצי נביא, והכין בשבילנו הכל!" הוא לקח את כל המרכיבים, שכללו גם חפצים מכל עשרת המימדים שמהם הגענו, והכניס למשהו הגדול והמוזר, ואז לחץ על כפתור בצד. תוך חמש שניות כל המרכיבים היו טחונים ומעורבבים אחד שני טוב מאד.

"תעמדו כולכם אחד ליד השני." נשמע קול זקן וחכם, שהזכיר מאד את הקול של דמבוס (המכונה דמבלדור). הסתובבתי וראיתי איש זקן עם זקן ארוך כמו לדמבוס.

"אברהם!" אמר שלמה, ונעמד לידנו. "איך ידעת שנגיע לכאן בדיוק עכשיו? טוב, את התשובה אני כבר יודע... אז אתה תזה עליהם כדי שהם יוכלו לחזור למימדים שלהם?"

"לא." אמר הכפיל של דמבוס, ששמו אברהם. "אני אזה על כולכם, כדי שכולכם תוכלו לעבור בכל עשרת המימדים באופן חופשי. גם אלה שהגיעו מהמימד הזה." הוא שפך את התבליל או איך שלא קוראים לזה לתוך הכלי עם המים, טבל את האזוב והשפריץ עלינו. חשבתי שנרגיש פתאום עם כוח חדש, חזקים יותר, משהו, אבל כל מה שהרגשתי זה שהדבר הזה מגעיל. אה, וגם ראיתי את החור ההוא, טמבל, מופיע מולנו, ונעלם בצרחות.

"איכס, למה זה חייב להיות כל כך מגעיל?" שאל איידן. "טוב, אני אבדוק אם זה עובד." הוא עצם את העיניים ונעלם, ואחרי פחות משניה חזר דרך חור על מימדי עם ליאו.

"אתה רוצה שנזה גם על חבר שלך, הלא כן?" שאל אברהם. "אני מציע שכולכם תעברו למימד שלכם, ואתם תגיעו בדיוק לרגע שאחרי שחבריכם נעלמו דרך החורים. אתם תחזירו את החברים שלכם, ותהיו מרוצים!"

"רעיון טוב." אמר פרסי ונעלם. אחרי כמה שניות הוא חזר עם אנבת' וליאו בידיים, מתנשף. "הם כבדים, אם יש אצלכם יותר ממישהו אחד תבקשו עזרה."

אריק נעלם וחזר עם ילדה בגודלו, והיה נראה שהיא די קלה לו. "איך היא כל כך קלה לך?" שאלתי אותו.

"אני יותר חזק ממה שאני נראה," אמר אריק. "הגודל המקורי של הגוף שלי גדול יותר, ולכן למרות שעברתי שינוי צורה אני חזק."

"מישהו יכול לבוא לעזור לי?" שאלה סופי. "יש לי לסחוב גם את פיץ וגם את דקס, ואני לא חזקה כמו אריק שסחב את בתאני בלי להתאמץ."

"אני אעזור לך!" אמרתי. "אבל תגידי לי מי זה פיץ ומי זה דקס, כמו שאמרת שלה- " הצבעתי על הילדה שבידיים של אריק. "קוראים בתאני."

שנינו נעלמנו אל המימד שלה, וראיתי בדיוק שני חורים שחורים ולידם שני ילדים. הרמתי את הגדול וקפצתי אל החור.

"זה פיץ," אמרה סופי לכל החבורה שלנו והצביעה על זה שהיה בידיים שלי. "וזה דקס," היא אמרה והחוותה אל זה שהיה בידיים שלה.

"אני צריך הכי הרבה עזרה." אמר תום. "יש לי שישה לסחוב. מי בא לעזור לי?" כולנו הרמנו ידיים, ונעלמנו אל המימד שלו.

"מה?" שאלה זו שהייתה בדיוק מול תום. "איך הגעת?" אבל אנחנו התעלמנו מזה, וכולנו קפצנו אל תוך החורים השחורים שהיו מאחוריהם.

"אני רואה שהבאתם את כולם." אמר אברהם. "אני אשמח את תזו גם עליי אבל אתם לא חייבים..."

"בטח!" אמר שלמה. אברהם נעמד ליד כל אלה שלא היו בפעם הראשונה, ושלמה הזה עליהם. אחר כך סיפרנו כל קבוצה לקבוצה השניה את מה שקרה אצלה, ועשינו היכרות מלאה

"טוב, תודה על העזרה!" אמרתי. "עכשיו כולנו יכולים ללכת אל המימדים שלנו ולנוח. להתראות!"

"להתראות!" אמרו כולם, כל אחד בתורו. "נתראה בקרוב, פעם הבאה אצלנו!" אמר פרסי, ומיהר להיעלם לפני שמישהו יחלוק עליו.

התרכזתי קצת, וחזרתי אל המימד שלי ואל המקום שבו הייתי. פתאום ראיתי שבכיס שלי יש את אחד השרביטים האלה שלהם. בחיוך קצת קונדסי הוצאתי אותו ואמרתי "אקספקטו פטרונום!" ומתוך השרביט יצא עץ משתולל נייד. התעתקתי אל הבית של סיימון בקול פקיקה, יודע שאני עכשיו בטוח הקוסם הכי חזק במימד. 

אז זה סוף הסיפור, שבעצם אומר שהם ימשיכו לשמור על קשר ויהיה ממש מעניין. אמרתי שיהיה המשך? טוב, אני אחשוב על משהו. אמרתי שיש לי כבר רעיון? אה, נכון. אז להתראות בפאנפיק הבא של הסדרה הזו!

לכו לקרוא את הפיקצר "אחרי הבלאגן העל מימדי", שמספר על מה שקרה מיד אחר כך! אישרו לי אותו כבר!

הפרק הקודם