בסך הכל משחק

"מי זה שם?"
"לא קר לו?"
"זה לא וויזלי?"
"אלוהים,זה וויזלי!"
"זה רק נדמה לי או שהוא-"
"הוא בתחתונים!"
"למה הוא עושה את זה?"
"הארי, תגיד לו משהו." לחשה הרמיוני.
"למה?" שאל הארי.
"כי הוא מביך את עצמו." השיבה הרמיוני.
"אז מה? אני רוצה קצת לצחוק." אמר הארי בחיוך.
"היי רון!" הוא צעק מבעד להמון התלמידים "בוא שנייה."
למרבה הפלא, רון החל שוחה החוצה ויצא מהמים, נוטף, לבוש בתחתונים בלבד.
שאגות צחוק נשמעו מכל עבר.
"מה קורה הארי?" שאל בחיוך וקרץ למישהו לא ידוע בהמון.
הרמיוני מיהרה לעטוף את רון בגלימתה וללכת איתו לכיוון הטירה בעודה צועקת שההצגה נגמרה.


'הוא באמת עושה את זה.' חשבה אמנדה מחלון חממת הצמחים של פרופסור ספראוט וצחקה למראה רון במי האגם השחורים.
"היי רון!" היא שמעה לפתע את צעקתו של הארי למרות שאגות הצחוק של התלמידים "בוא שנייה." הוא קרא לו.
רון יצא מהמים, "מה קורה הארי?" שאל בחיוך את הארי וקרץ לה.
חלק באמנדה רצה לרוץ אליו ולכסות אותו אך החלק השני, הגדול והחזק יותר, דיכא אותו במהירות.
הרמיוני הייתה זו שלקחה את העניינים לידיים ורצה לעטוף את רון בגלימתה ולקחת אותו לטירה בעוד היא צועקת על התלמידים הצוחקים.
היא ראתה את ג'יני מחייכת ממקומה בקצה החממה למראה אחיה ואמנדה קרצה לה.
ג'יני הבינה וחיוכה התרחב, 'הכל בסדר בינינו. נכון?' שאלה ושפתיה נעו בלי קול.
'ברור.' השיבה אמנדה בלי קול ורק לונה המשיכה לחפש יטושתושים בלתי נראים באויר החממה בלי ששמה לב למעשיו של רון וויזלי.


"היי אמנדה!" נשמע קול מאחורי השלוש.
אמנדה הסתובבה, רון עמד שם, עוד מעט רטוב אך לפחות לבוש.
"רון..."החלה לומר, ג'יני מלמלה משהו על שיעורים בהתגוננות והיא ולונה המשיכו לטירה.
"לא חשבת שאני באמת אעשה את זה אה?" שאל רון בחיוך.
"האמת, נכון." השיבה אמנדה במבוכה.
"טוב, לפחות את זה הייתי חייב לך." אמר רון.
אמנדה הביטה בו, איך מעולם לא הבחינה שאפו, באופן בלתי טבעי אינו בעל נטייה למטה או למעלה? איך לא הבחינה אפילו שהוא גבוה ממנה בכמעט ראש? או שיש לו גומות חן עמוקות במיוחד כשהוא צוחק ונשארים שני קמטי צחוק כמעט בלתי מורגשים כשהוא רציני? היא לא הבינה, איך לא הבחינה בו?
"טוב," קטע רון את השתיקה שמבחינתה יכלה להימשך נצח "יש לי עונש עם סנייפ עכשיו."
אמנדה חייכה במבוכה ורון הלך משם.


"היי ,אמנדה!" קרא רון אחרי אמנדה שהייתה עם לונה ואחותו.
אמנדה הסתובבה ומבטה הקרין את הפתעתה ומבוכתה.
"רון,"החלה אמנדה לומר והוא סימן לג'יני.
היא ולונה השאירו אותם לבדם ומיהרו לטירה.
"לא חשבת שאני באמת אעשה את זה ,מה?" קטע אותה רון ושאל בחיוך הרחב ביותר שיכל לגייס.
"האמת, נכון." השיבה אמנדה וניתן היה לרגיש את המבוכה בקולה.
"טוב, לפחות את זה הייתי חייב לך." אמר רון בצניעות
אמנדה השפילה את מבטה במבוכה.
הוא הביט בה, בשיער הפחם שלה שהיה פזור על כתפיה ברישול שנראה כמו מלאכת אומן. כיצד לא הבחין שלחייה בעלות נטייה להיראות כשני תפוחים אדומים כשהיא מחייכת? איך לא ראה שהיא נוטה לשחק באצבעותיה במבוכה? האם היה כל כך עסוק בלריב שלא ראה דבר מבעד לשחצנות והגאווה שהפגינה?
"טוב," אמר לפתע רון כשהבחין שהם פשוט עומדים בשתיקה ובוהים זה בזו "יש לי עונש עם סנייפ עכשיו."
אמנדה חייכה, האם הייתה אכזבה בחיוכה? רון מיהר לברוח משם.


לקחו פחות מיומיים אחרי תקרית האגם כדי שאמנדה תקלוט במה הסתבכה. זו הייתה ארוחת הערב, רק אמנדה ולונה היו שם מפני שהארי וג'יני ניצלו את הלילה לטיול אהבים והרמיוני החליטה שרון לא יאכל עד שידע בעל פה את כל שימושי פטריית הביצות. לונה תכננה להביא להם קצת אוכל היות וידעה כי רון ידע כל זאת רק בשנה הבאה, אולי.


"רק שתדעי שיצאת ממש מניאקית." אמר לה קול ארסי שאמנדה זיהתה כקולה של לבנדר.
אמנדה הסתובבה בעצלתיים והביטה בה בחוסר עניין.
"לגרום לרון לעשות מעצמו צחוק רק כדי לנפח לעצמך את האגו." הוסיפה פווארטי.
"אולי עכשיו הוא יותר מדי מושפע מהכישופים שלך מכדי להבין," אמרה לבנדר " שאת סתם צוציקית שמסובבת אותו על הזרת ומאוהבת קשות בחבר שלו."
"אוו.. ראינו אותך עם שיימוס." אמרה פדמה שצצה מאי שם מאחוריהן "זונה."
"מה האבא הסקיב שלך יגיד על זה?" שאלה פווארטי ברוע.
לאמנדה זה היה יותר מדי.
"רק שתדעי, לאבא שלי יש שם. קוראים לו פול. ובמיוחד בקירבת צרי אופקים שכמותכן-אני גאה להיות הבת שלו."
"תמשיכי לשכנע את עצמך..." אמרה פדמה ברשעות והשאר צחקו.
"בשונה ממה שאני יכולה להגיד עליכן," אמרה אמנדה בכעס ונעמדה מולן בעוד עינייה של לונה מתרוצצות בינה לבין קבוצת הבנות.
תלמידים החלו להתאסף סביבן "אבא שלי הוא אחד האנשים המדהימים שחיו אי-פעם על פני כדור הארץ! ולהיות סקיב זו לא בושה! אבא שלי קיבל מתנה, הוא חי בעולם הקוסמים ובשונה ממשפחותיכן 'רבות המעלה' הוא מסוגל לתקשר עם מוגלגים! לא כמותכן שהתקשור הכי טוב שלהן הוא בובת דובי שקיבלו בגיל שלוש!"
"כלבה..." סיננה לבנדר "אינקרצרו-"
"אקספליארמוּס!" צעקה אמנדה ושרביטה של לבנדר נחת בידה.
"את חושבת שאת טובה אהה..." אמרה פווארטי ברוע "שת ‏-"

"פּ‏טריפיקוּס טוטאלוּס!" הידהד קולה של לונה באולם ושרביטה של פווארטי נפל מידה בעוד גפייה של זו ננעלו.
"אהה... איזה יופי שהחברה שלך עומדת לצידך..." סיננה פדמה.
"לפחות אתן כבר לא ביתרון מספרי." השיבה לונה ואמנדה הופתעה מנחישותה.
"אמנדה?" נשמע לפתע קול מבולבל.

לקח לרון כמה דקות לקלוט את הסיטואציה. מעגל תלמידים שבמרכזו אמנדה ולונה מול פדמה, פווארטי המשותקת, ולבנדר שפורקה מנשקה.
"אמנדה, מה קורה פה?" שאל רון והתקרב אליה, מושיט את ידו לקראתה.
"כלום." אמרה אמנדה.
"אם כך," אמר רון וכרך את ידו סביב כתפיה בהפגנתיות "בא לך להסתובב קצת?"
אמנדה הביטה לצידה אך לונה כבר חולצה מהמעגל על ידי הרמיוני. היא שלחה ללבנדר חיוך מתגרה, נטלה את תיקה ורון פילס להם דרך בין התלמידים, מחוץ לאולם הגדול.


"אני ממש מצטער... לא חשבתי בחיים שלבנדר-"
"זה בסדר." אמרה אמנדה בשקט "הן לא אמרו משהו שלא נכון."
"את רוצה לדבר על זה?" שאל רון והייתה לה הרגשה שבאמת אכפת לו.
"לא ממש." מלמלה והם המשיכו ללכת בשביל, בשתיקה.
אוויר הלילה עמד והירח שנראה כמו גבינת גודה אכולה למחצה האיר באור חיוור.
אבני השביל הלבנות בהקו על רקע הדשא הכהה ולא נשמע שום רחש פרט לנעליהם עליהן.
"אז מה אם הוא סקיב?" מלמלה אמנדה לפתע.
"הוא לא שונה מאף אחד." השלים רון את המשפט.
"הוא אפילו הרבה יותר טוב מהם." המשיכה אמנדה.
שררה שתיקה קצרה.
"הוא לא תמיד היה כזה." אמרה אמנדה.
"איך?" שאל רון בבלבול.
"סקיב."
"מה קרה?" התעניין רון.
"הוא היה קוסם, מאוד מוצלח. אבל הוא החל לאבד את הקסם שלו כשאמא שלי נפטרה."
"בת כמה היית?"
"חמש בערך."
רון הנהן.
"היא מתה בלידה של מארק. היו פשוט המון סיבוכים."
רון הביט בה, כאילו חש שהיא רק מחפשת את המילים כדי להמשיך.
"היית מאמין? מורה, אחת הטובות שהיו בהוגוורטס,סיבוכי לידה ניצחו אותה.
ואבא שלי, הילאי בעל שם ועתיד מבטיח, הוא פשוט נשבר לרסיסים."
דמעה הופיעה בעינה ואמנדה מיהרה למחותה, רון השפיל את מבטו כדי שתרגיש בנוח להמשיך, זה בהחלט עזר.
"היה לו חשוב לתפקד כאבא, למרות שאיבד את קסמיו. כשקיבלתי את הינשוף מהוגוורטס, הוא כל כך התרגש. הוא כל כך רצה שאבחר לגריפינדור, כמו הוא ואמא שלי... הוא השתדל שלא להראות לי אבל... הרגשתי שהוא נורא מאוכזב שאני ברייבנקלו."
הם הגיעו לקצה השביל שהוביל לספסל יחסית חדש. רון התיישב בשקט ואמנדה התיישבה לצידו.
"למרות שאבא שלי באמת ניסה... בסופו של דבר, אני זו שבאמת גידלה את מארק. הכנתי לו אוכל ותפרתי לו בגדים... הוא לא האח שלי, מארק.. במובן מסויים הוא הבן שלי."
"אני מצטער." אמר רון בשקט.
"על מה?"
"שאני לא יכול להגיד שאני מבין אותך. עדיף שלא אשקר, אין לי מושג איך זה להיות במצב שלך."
אמנדה חייכה חיוך רפה.
"יש משהו שיכול לעזור לך?" שאל רון באכפתיות.
אמנדה לא השיבה אלא פשוט נצמדה אליו וקברה את פניה בחולצתו, דמעותיה נספגות בבד.

הפרק הקודם		הפרק הבא