הסיפור המוזר של טדי לופין

 אני לא חוזרת לכתוב את הסיפור, אבל פתאום גילית שהיה פרק שלא פרסמתי O:

פרק 6: הילד שנשאר בחיים

במהרה טדי הבין שהוא נדון להישאר בבית של הארי לפחות עד סוף הקיץ, והוא לא היה בטוח שהרעיון מוצא חן עניו.

הארי עצמו בילה שעות רבות בעבודה בניסיון ללכוד את אנשי הזאב שפרצו לבית של טדי ולמצוא את אימא שלו, וג'יני, שעבדה מהבית ככתבת ספורט, הסתגרה במהלך היום בחדר העבודה שלה כדי לסיים סיקור חשוב לקראת גביע העולם בקווידיץ'. ביניהם, טדי מצא את עצמו מבלה את רוב זמנו עם הילדים שלהם.

בימים הראשונים הם היו מרגיזים מאד, אבל עד סוף השבוע הראשון טדי חשב שאולי הוא דווקא יכול להתרגל אליהם, אפילו לחבב אותם. בשבוע השני הוא הבין שהוא שגה באשליות עמוקות, ושאין סיכוי שהוא יצליח לבלות עוד רגע אחד בחדר עם שלושתם בלי לצאת מדעתו.

אלבוס וג'יימס היו נסבלים, כל אחד בפני עצמו, אבל הם לא יכלו לשהות באותו החדר בלי לריב על כל דבר מטופש שהם הצליחו להעלות בדעתם. ג'יימס אהב להקניט את אלבוס, והוא בתמורה נהנה לגנוב את השרביט של אחיו ולנסות עליו קללות שלמד מספרים (שבאופן מפתיע כמעט תמיד עבדו).

אבל אפילו אלבוס וג'יימס יחד לא הצליחו להתקרב לרמת הרשע של אחותם. בסביבת ההורים שלהם היא הייתה מלאך תמים ומושלם, אבל ברגע שהם יצאו מטווח ראייה היא גילתה את פניה של שדונית תעלולים חסרת רחמים.

טדי גילה את זה בדרך הקשה כמעט שבועיים אחרי שהוא הגיע לביתו של הארי. הוא ישב בסלון אחר צהריים אחד והשתעמם לו לתומו מספר זה או אחר (לא הייתה טלוויזיה בבית), כשג'יני נכנסה לחדר בצעד נמהר.

"אני חייבת לרוץ," היא אמרה, עוטה את גלימתה ומנסה לסדר את שיערה באותו הזמן. "הקפטן של הטורנדואים הודיע בפתאומיות שהוא פורש. הארי כנראה שוב מתעכב בעבודה. אתה יכול להשגיח על הילדים עד שהוא יחזור? הוא בטח כבר בדרך."

"אה – "

"תודה, אתה מציל אותי!" ג'יני קראה ופרעה את שיערו הכחול בחיבה. "תתנהגו יפה!" היא התרתה בילדיה, שהופיעו בפתח החדר. "אל תעשו לטדי צרות! ושלא תעזו להתקרב לארון המטאטאים!"

במילים אלה היא יצאה מהבית והתעתקה בצליל פקיקה.

הילדים הסתכלו על טדי. טדי הסתכל על הילדים. ג'יימס נראה מרוצה.

"אל תחשוב על זה אפילו," טדי אמר לו.

"לא לחשוב על מה?"

"אני לא יודע, אבל שלא תעז."

טדי קם וסקר את השלושה במבט המאיים ביותר שהוא הצליח להפיק. לפי המבטים המשועשעים שלהם, כנראה שהוא לא הצליח בכך במיוחד.

"תראו, אתם יכולים לעשות מה שאתם רוצים. כל עוד – " הוא הדגיש בקול כשהם נראו מרוצים מידי. "לא תסבכו אותי בצרות עם ההורים שלכם."

בדקות הראשונות נראה שהכל מתנהל כשורה. לאחר וויכוח ארוך אלבוס וג'יימס החליטו שמאחר והוריהם אסרו עליהם לשחק קווידיץ' ללא השגחתם, הם יתאמנו בקליעת הקוואפל אל בין שני עצי תפוח שעמדו בחצר כשרגליהם על הקרקע. לטענתם, לילי לא הייתה רשאית להשתתף, כי אז מספר השחקים יהיה אי זוגי.

"בסדר!" היא אמרה בכעס ילדותי כשהם סירבו לצרף אותה. "אני וטדי נקים קבוצה משלנו, ואנחנו ננצח אתכם!"

"אה, לא," טדי אמר מהמקום בו הוא ניסה לתפוס תנומת אחר צהריים בצל הגדר. "אני לא במצב רוח לשחק מסירות."

"אבל – "

"לא. לכי לשחק בבובות, או משהו."

הוא לא היה צריך לומר את זה.

אלבוס וג'יימס פצחו במשחקם ברעש רב, בעוד לילי, שגם אחרי הצקות ונדנודים לא הצליחה לשכנע את אחיה שירשו לה להצטרף, נעלמה. טדי, שהתחיל לשקוע בתנומה מרגיעה למרות צעקותיהם של אלבוס וג'יימס, עוד לא חשד שמשהו נורא עומד להתרחש.

"תראה מה עשית!"

טדי התעורר למשמע צעקתו הפתאומית של ג'יימס.

"זאת לא אשמתי!" אלבוס השיב. "הרוח פשוט העיפה אותו לשם!"

"רוח לא יכולה להעיף את הקוואפל, אחרת איך היו משחקים איתו קווידיץ'?" ג'יימס השיב בחוכמה רבה. "לא משנה, אני אלך להביא אותו."

"מה אתה חושב שאתה עושה?" טדי התערב כשג'יימס חזר לאחר כמה רגעים כשהוא אוחז באחד ממטאטאי המירוץ שעמדו במשרד של ג'יני.

"אלבוס זרק את הקוואפל לגג," ג'יימס אמר בתמימות, מצביע אל כתם אדום שנראה על גג הבית.

"לא זרקתי אותו לשם, הרוח העיפה אותו!" אלבוס התעקש.

"אתה לא עולה על המטאטא הזה," טדי אמר. מטאטא המרוץ הממורק כמעט רטט בידו של ג'יימס מרוב התרגשות לטוס, וטדי ידע שזה יגמר באסון, ושאיך שהוא, זה יהיה באשמתו.

"אז לך אתה להחזיר אותו," ג'יימס דרש, מושיט לטדי את המטאטא.

לכל הדעות, טדי היה צריך לסרב. זאת לא הייתה הבעיה שלו שהם איבדו את הכדור שלהם, חוץ מזה שהוא לא היה הטייס הכי מוכשר בדורו. אבל האמת הייתה שלמרות שהילדים של הארי היו מרגיזים לפעמים, הוא לא יכול היה להכחיש שיש לו חולשה אליהם.

טדי מאז ומתמיד היה ילד שונה. גם לפני אילברמוני, הוא אף פעם לא ממש הסתדר עם ילדים בגילו; בגיל צעיר הוא התקשה לשלוט ביכולות שינוי הצורה שלו, וזה נטה להבהיל את הילדים איתם הוא שיחק. זאת הייתה הסיבה שהוא מאז ומתמיד השתוקק שיהיו לו אח או אחות, מישהו בגילו שהוא יוכל לחלוק איתו את הקושי הזה. אבל אימא שלו אף פעם לא הראתה עניין להינשא מחדש, ובמהרה הוא הבין שהוא נידון להיות בן יחיד.

אבל עכשיו, ג'יימס, אלבוס ולילי היו קצת כמו האחים הקטנים שלו. זו הייתה הסיבה שהוא התעלם מההיגיון הבריא שלו, לקח את המטאטא מידו של ג'יימס, והלך להחזיר לבנים את הקוואפל שלהם.

הוא עלה על המטאטא והתרומם באוויר, בתחילה בחוסר ביטחון, ואז ביתר תקפות. המטאטא כאילו חש שהוא חסר ניסיון בתחום, ובניגוד למטאטאי בית הספר באילברמוני, לא ניסה להתעלל בו ולזרוק אותו מעליו, אלא הקפיד להתרומם ביציבות ולהשרות בו ביטחון.

תוך רגעים ספורים הוא הגיע לגג הבית. הוא ירד בזהירות אל הרעפים הכהים, מניח את המטאטא בצד כדי לפנות את ידיו ולא ליפול אל מותו. הוא רכן, תפס את הקוואפל הסורר, וזרק אותו בחזרה לאדמה.

"תודה!" ג'יימס קרא בשמחה.

מרגיש די טוב עם עצמו, טדי פנה בחזרה לעבר המטאטא. אבל לא היה מטאטא.

הוא הסתכל סביבו, אבל המטאטא לא היה שם. אולי הוא התגלגל ונפל מהגג?

"הי," הוא קרא לעבר הבנים, שחזרו לשחק. "ראיתם את המטאטא?"

אלבוס וג'יימס החליפו מבטים תוהים.

"הוא היה פה לפני רגע, ועכשיו הוא נעלם," טדי אמר, מתחיל להרגיש עצבני.

"אמ..." אלבוס פלט בחשש, מושך בשרוולו של אחיו הבכור כדי להסב את תשומת ליבו אל לילי. היא עמדה בקרבת מקום, אוחזת במטאטא שלפני רגע נח לרגליו של טדי על הגג.

"איך – " טדי התחיל לשאול, אבל הבין שזה לא משנה. השמש הייתה חמה על הגג, והוא השתוקק להניח את רגליו בחזרה על האדמה. "לילי, תחזירי את המטאטא!"

לילי חרצה לו לשון והסתלקה יחד עם המטאטא. טדי בהה בה מפזזת הרחק משם, לא מאמין שזה קורה לו.

הוא נאלץ לחכות על הגג ולהתבשל בבושתו עד שהארי חזר הביתה. הוא בהחלט היה רגיל להשפלות, אבל להיות מובס על ידי ילדה בת תשע היה משהו שונה לחלוטין. שמש אחר הצהריים צרבה את עורו, כמו כדי להזכיר לו שהתבוסה הזו לא תימחה בקלות.

אחרי זמן שהרגיש כמו שעות קול פקיקה הכריז על חזרתו של הארי הביתה. טדי כמעט החליק מהגג בניסיון לקרוא לו לפני שהוא יספיק להיכנס הביתה. הארי נכנס לחצר במדי ההילאים שלו בדיוק כשהשמש התחילה לשקוע, וסוכך על עניו העטויות משקפיים כדי להסתכל בטדי.

"מה אתה עושה שם למעלה?" הוא קרא לעברו. משום מה הוא לא נראה מופתע למצוא את בן סנדקותו יושב על הגג, אולי כי ידע למה ילדיו – ובמיוחד לילי – מסוגלים.

"משתזף," טדי השיב בחמיצות. "מה נראה לך? נתקעתי פה."

"אתה יכול להתעתק משם, אני לא חושב שהרונות עובדים על הגג."

"אני לא יודע להתעתק," טדי החזיר בעצבנות.

"אמרת לי שעברת את המבחן," הארי המשיך.

"שיקרתי!" טדי הרים את קולו, בושתו גוברת עליו. "אתה מוכן להוריד אותי כבר?"

מבלי להתרגש, הארי לקח שני מטאטאי מירוץ מהצריף שבחצר וריחף במיומנות אל הגג כדי לחלץ את טדי.

"אני רוצה לדעת איך הגעת לפה?" הארי שאל אותו בעודו מתאמץ לטפס על המטאטא בעזרת איבריו הנוקשים מכריעה. הוא הצליח להתנתק מהגג, עם מעט עזרה מהארי, ועבר לריחוף חסר ביטחון מעל החצר.

"לא," הוא השיב, אוחז במטאטא בכוח בשתי ידיו. רוח קרירה של ערב התחילה לנשוב מעל המרחבים שסביב ביתו של הארי, והצינה הייתה מבורכת. פתאום הוא הרגיש קצת רע על ההתפרצות שלו. "לא, אתה לא רוצה לדעת. בוא לא נדבר על זה יותר לעולם."

"בסדר," הארי השיב. לפי המבט בעניו, טדי הבין שיש לו מושג די טוב כיצד לילי הערימה עליו. "אז במקום תספר לי למה שיקרת בקשר להתעתקות."

טדי ניסה נואשות לחשוב על תירוץ כל שהוא, אבל הוא לא הצליח. המרחבים הזרים שהתפרשו סביבו גרמו לו להרגיש תלוש, חסר יכולת הגנה. הוא היה צריך לספר להארי את האמת.

"סילקו אותי מאילברמוני. זו הסיבה שהייתי בבית באותו היום, לפני שהלימודים נגמרו."

הארי לא אמר דבר. הם ריחפו זה לצד זה בשתיקה, וטדי חשש להסתכל עליו משום מה.

"מה קרה?" הארי שאל לבסוף. היו רחמים בקולו, וטדי לא היה מסוגל לסבול את זה.

"אני לא רוצה לדבר על זה," הוא השיב בקצרה. דקירת אשמה פלחה את חזהו. "אני רק... אני כל הזמן חושב, אם רק לא הייתי גורם לזה שהם יעיפו אותי, אולי סבתא שלי – "

"לא היית יכול לדעת שזה מה שיקרה," הארי אמר לו בביטחון.

"אני יודע. אני פשוט מרגיש..." קולו של טדי גווע. הדאגה לשלומן של סבתו ואימו והחרטה על מה שקרה שינו צורה בתוכו בשבועות האחרונים, הופכים ליצורים מפלצתיים שנגסו בקרביו בכל שעה. אבל הוא לא ידע איך להסביר את זה להארי.

להקלתו, הארי בחר את הרגע כדי לשנות נושא. "אני בטוח שימצאו לך מקום בהוגוורטס, אם תרצה. אני אולי משוחד, אבל לדעתי זה בית הספר הכי טוב בעולם. אתה תאהב את המקום."

טדי התכוון לענות שהוא יחשוב על זה (הוא עוד לא שכח כמה אימו שנאה את האפשרות שהוא ילמד שם, אפילו אם הוא לא הבין למה), כשמשב רוח בידר את השיערות הכהות מעל מצחו של הארי. באור הערב העמוק, טדי הבחין לראשונה בצלקת מוזרה על מצחו של סנדקו.

ההבנה הכתה בו כמו מרביצן. הצלקת הייתה דקיקה ומשוננת, בצורת ברק. טדי שמע סיפורים על צלקת כזו, שהייתה סימן ההיכר של אחד הקוסמים המפורסמים ביותר בדורו. זה היה הסמל של גיבור המלחמה השנייה, האיש שהביס את הקוסם האפל ביותר במאה השנים האחרונות – הילד שנשאר בחיים. רק שהוא כבר לא היה ילד.

"אתה... אתה הארי פוטר," טדי פלט בטמטום. "כל הזמן הזה... איך לא סיפרת לי?"

"לא שאלת," הייתה תשובתו של הארי, שנראה כמו אדם שהבין שהרמייה שלו הגיעה לקיצה.

"דווקא כן שאלתי. אחרי שהתפרצת לבית שלי והחזקת אותי באיומי שרביט, זוכר?"

"אני יודע," הארי התוודה לבסוף בשמץ תבוסה. "אני מצטער על זה. אבל לאנשים יש נטייה להרגיש שהם מכירים אותי ברגע שהם יודעים את השם שלי, ולא רציתי שזה ישפיע על היחסים בינינו. אתה מבין?"

טדי התכוון להעיר הערה ציניקנית על צרות של אנשים שיש להם הכל, אבל עצר את עצמו כשהבין שהוא יודע בדיוק מה הארי מרגיש. גם אותו שפטו כל החיים שלו רק בגלל שהוא היה הבן של אבא שלו.

"כן, אני מבין," הוא השיב. הארי נראה מרוצה מתשובתו, וטדי הבין שיכול להיות שמה שהוא היה צריך כל חיו בעצם היה סנדק.

הפרק הקודם