העץ של ליליאנה-סיפור מקורי.

מוליפל הייתה מאוד מבולבלת.

ליליאנה לא הגיע לביתה בשישי כדי לאסוף חתימות, ומוליפל חיכתה, וחיכתה, וחיכתה, ולבסוף הלכה לאסוף את החתימות לבדה. ליליאנה התחמקה מימנה גם בשבועות שעברו מאז, ומוליפל (שהמשיכה לאסוף חתימות) כבר לא נהנתה ממטלה זו.

כי ליליאנה לא הייתה איתה.

בינתיים נשאר שבוע וחצי עד למועד כריתת העצים, ומוליפל ידעה שרק אם היא וליליאנה יחזרו לעבוד יחד הן יצליחו לאסוף מספיק חתימות ולהציל את העץ.

'זהו זה!' חשבה לעצמה כשארזה את תיקה לקראת סוף הלימודים 'היום אני אדבר עם ליליאנה ואדרוש שתסביר לי מה קורא!'

"ליליאנה תעצרי!" נשמע צעקה.

ליליאנה הסתובבה בחדות. הלימודים בדיוק נגמרו והיא הייתה בדרכה למרכז העיר, נחושה בדעתה לאסוף חתימות. ועכשיו היא עמדה מול חברתה לשעבר, מוליפל, שהתנשפה כשידיה על ברכיה.

"מה את רוצה?" שאלה ליליאנה בבוז.

"אני.....אני......רק רגע....."

השתיים עמדו זו מול זו כמה דקות בעוד מוליפל הסדירה את נשמתה.

"אני הולכת." אמרה ילדת העצים הנבגדת "את לא מסבירה מה את רוצה, אז בי!"

"חכי!"

"נו. דברי כבר!"

"אני רוצה לדעת למה את לא רוצה להיות חברה שלי יותר!"

"כאילו שאת לא יודעת."

"אני לא!"

"כן. בטח."

מוליפל שלחה את יידה ואחזה הזו של ליליאנה "מה קרא?" היא לחשה.

"את יודעת טוב מאוד מה קרה!" ירקה ליליאנה בחזרה.

"לא נכון!"

"כן נכון!"

"לא!"

"כן!"

"אני מתגעגעת אלייך! למה את ניתקת את הקשר שלנו?"

"את ניתקת אותו!"

"אני לא!"

"את כן!"

"אז שחכתי! תזכירי לי! רענני את זיכרוני!" אמרה מוליפל בבדיחות דעת ונפנפה בידה לעבר פניה.

ליליאנה השמיעה נחרת צחוק, אך פניה נשארו זועפות. כמבקשת להבהיר לחברתה שלא הצליחה לרצות אותה. "אני יודעת שסיפרת לג'יזל."

"על מה את מדברת?!"

"על השקרים שלך."

"מתי בדיוק שיקרתי לך?"

"מסתבר שכל הזמן!"

"אה כן?"

"כן!"

"תני לי דוגמא אחת!"

ליליאנה הביטה במוליפל. רגע אחד. שני רגעים.

"אני יודעת. אני יודעת שהורייך תרמו כסף לפרויקט כריתת העצים. אני יודעת שאת וג'יזל חברות. אני יודעת שסיפרת לה על העץ. ואני יודעת...." קולה עלה עם כל מילה ומילה, עד שלבסוף נשבר. היא השפילה את מבטה, ואגרפה את ידיה כדי להפסיק את הרעד שאחז בגופה מרוב זעם ויגון, נחנקת מדמעות "אני יודעת שכל הזמן הזה את רק העמדת פנים שאת חברה שלי. אז תודה רבה," היא הוסיפה בקול תקיף והרימה את ראשה. זועמת. "את כבר לא

צריכה להעמיד פנים יותר! אני יודעת!"

מוליפל שמטה את ידה. המומה ופגוע.

וליליאנה רצה הביתה.

היום היא לא תאסוף חתימות.

מוליפל עמדה שם עוד זמן רב, מביטה עדיין בנקודה בה נעלמה ליליאנה.

בסביבות אחר הצהריים, כשעה לאחר סיום הלימודים, היא החלה לצעוד לעבר ביתה בצעדים איטיים וכבדים, כורעת תחת מעמסה הרגשי.

עכשיו היא הבינה למה ליליאנה התרחקה מימנה!

ג'יזל השקרנית הזו!

הן לא החליפו מילה מאז הגיעה לבית הספר, והן בהחלט לא היו חברות, הוריה לא תרמו אפילו אגורה לפרויקט כריתת העצים הטיפשי, והיא לא, אבל ממש ממש לא, העמידה פנים שהיא חברה של ליליאנה!

מוליפל התחילה לבכות בשקט.

ליליאנה הייתה הכל בשבילה! הכל!

אבל.....איך ג'יזל ידעה על העץ?

'זה לא משנה עכשיו.' חשבה לעצמה 'אני אפתור את זה עם ליליאנה אחרי שנתפייס ונציל את העץ.....אם נתפייס.....' מוליפל ניערה את ראשה 'אסור לי לחשוב ככה! אנחנו נתפייס! אני חייבת לוודות שזה ייקרה!' היא חשבה לעצמה וצעדה בנחישות לביתה.

עבר שבוע.

מוליפל לא הצליחה לדבר עם ליליאנה.

כל יום היא אמרה לעצמה 'היום אני אדבר איתה!'

כל יום היא לא הצליחה.

ביום רביעי, חצי שבוע ליפני מועד כריתת העצים, בשיעור חשבון, יצאה ליליאנה לשירותים. מוליפל זיהתה הזדמנות.

"המורה?" הרימה מוליפל את ידה "גם אני צריכה להתפנות!"

"צאי ותחזרי מהר." אמרה גברת ז'ילק בהסך דעת.

מוליפל לא שמעה את סוף המשפט.

כעבור דקות אחדות היא כבר עמדה ליד דלת התא בו התפנתה ליליאנה, וחיכתה שזו תצא.

עברה דקה... ועוד דקה... ולבסוף, אחרי זמן שניראה כמו נצח, ליליאנה יצאה.

הן נעמדו זו מול זו.

שתיקה נבוכה עמדה באוויר.

"ג'יזל שיקרה, את יודעת." פלטה מוליפל.

ליליאנה בהתה בה במבט אטום.

"הורי לא תרמו כסף לפרויקט המחורבן הזה."

ליליאנה עדיין שתקה.

"אני וג'יזל לא דיברנו אף פעם. אלה אם כן סופרים את הפעם ההיא שהיינו צריכות לנהל דו-שיח מול כל הכיתה, וגם אז לא התאפקתי ונתתי אגרוף לילדה הצבוע הזו."

ליליאנה לא הגיבה. עדיין.

"אני לא הפרתי את ההבטחה שלי. לא גיליתי לה על העץ. אני לא יודעת איך היא גילתה, אבל אנחנו נפתור את התעלומה הזו, ביחד, כחברות, אני לא העמדתי פנים."

דמעות עלו בעיניה של ליליאנה, היא הסתערה על מוליפל, והשתיים קרסו על רצפת השירותים, מתייפחות ומחבקות זו את זו.

מוליפל התאוששה ראשונה.

"בואי," היא אמרה, עיניה עוד דומעות "נחזור לכיתה כדי שהמורה לא תיתן לנו עונש."

"כן." לחשה ליליאנה בחיוך. אבן נגולה מעל ליבה.

 ליליאנה ומוליפל.

חברות.

הפרק הקודם		הפרק הבא