מכתבים לאף אחד

6

"נו?"

הארי הרים את מבטו לרגע מספר החוקים של עולם הקוסמים, לראשונה מבחין שרון סיים את המטלות שלו ושהוא יושב בספה מולו בסלון המחילה. הם בילו את הבוקר בניקוי הגינה הבוצית מנומים – יצורים זעירים דמויי תפוח- אדמה ששרצו במחילות שבין השיחים והטילו טרור על התרנגולות. כעת ארוחת הצהריים כבר הייתה מאחוריהם והוא שקע שוב בספרים שהרמיוני הביאה לו בזמן שרון עלה להשקות את אימא שלו בשיקויים שלה.

"אמרת משהו?" הוא שאל את מארחו בהיסח דעת, עדיין מנסה להבין למה אמנת אנשי הזאב מ-1637 לא צלחה (כי ברור שאנשי זאב היו דבר אמיתי).

"שאלתי אם אתה מתכוון לשבת פה כל היום עם הראש תקוע בספר?" רון שאל אותו.

"אתה מדבר כאילו יש כאן משהו טוב יותר לעשות," הארי השיב.

רון נתן חיוך יודע דבר וקם. "בוא אחרי."

לא מצטער לעזוב את הספר וללכת למתוח את הרגליים, הארי קם ויצא אחרי רון מהדלת האחורית, אל החצר. הגשם הפסיק לעת עתה, אך עננים כבדים עדיין כיסו את השמיים ורוח קרה נשבה.

רון הוביל אותו אל צריף רעוע לצד הבית, בתוכו הפורד אנגליה הישנה שלו ישבה בחשכה בין שלל חפצים ישנים שהארי לא הבין למה שמישהו ישמור, כמו מכוניות צעצוע, קומקומים חשמליים ואפילו מסך מחשב מנופץ. רון פתח את אחד הארונות והוציא ממנו שני מטאטאים, מוסר אחד להארי.

המטאטא לא היה מרשים כמו זה של מאלפוי, אותו הארי הבין שכנראה השאיר בפונדק של נוויל אחרי שברח מוולדמורט; זרדי הזנב שלו היו מעט מעוקמים והידית הממורקת הייתה שחוקה משימוש.

רון הרים כדור בצבע חום בערך בגודל של כדור כדורגל ויצא בחזרה אל הגינה, נושא את המטאטא על כתפו האחת ובידו השנייה אוחז בכדור.

"אז אתה כבר יודע איך לעוף," הוא אמר כשהשניים עמדו בחוץ, רגליהם שוקעות בבוץ. "עכשיו אני אלמד אותך על הדבר הכי חשוב שאתה צריך לדעת אם אתה עומד להפוך לקוסם אמיתי – ספורט הקוסמים, קווידיץ'."

"לבריאות."

"תהיה רציני לרגע."

"מי שהמציא את השם הזה לא היה רציני, למה שאני אהיה?"

רון זרק עליו את הכדור והארי בקושי הצליח לתפוס אותו לפני שהוא פגע לו בפרצוף. אז הוא פצח בהסבר מפורט על המשחק שנקרא קווידיץ', שכלל שתי קבוצות שבכל אחת מהן שבעה שחקנים רכובים על מטאטאים, וארבעה כדורים בעלי שמות מגוחכים.

"הכדור היחיד שיש לי כרגע הוא קוואפל," רון סיכם, טופח על הכדור. "פעם היה לנו גם מרביצן אחד אבל פרד וג'ורג' איבדו אותו. הם שני מרביצנים בעצמם, בעצם... נתחיל במסירות ואז נתאמן על קליעות. רק תזכור לא לעוף גבוה מידי ולא לצאת מהגבולות של הגדר, אז כל מי שבסביבה יוכל לראות אותך."

הארי, שבקושי הקשיב להסברים של רון, רק שמח לעוד הזדמנות לעלות על מטאטא. חווית הטיסה האחרונה שלו עוד הייתה זכורה לו לטובה, למרות הנסיבות הרעות שבהן היא התרחשה. תחושות כמו חופש ושליטה לא היו תחושות שהוא היה רגיל להרגיש בחיו – מאז ומתמיד היה עליו לעבוד קשה מאד כדי לחוש שהוא חופשי או בשליטה על משהו בחיו – אבל כשהוא היה על מטאטא הרגשות האלה מילאו אותו בצורה טבעית וללא מאמץ בכלל.

המטאטא שרון השאיל לו נטה מעט לשמאל ולא זז לפקודתו של הארי באותה קלות כמו המטאטא של מאלפוי, אבל הארי חש שהוא עושה כמיטב יכולתו בעודו נושא אותו מעל המחילה. הוא ורון התמסרו עם הקפוואל במשך כמה דקות, אבל במהרה הארי תפס את העניין והם עברו לקלוע את הכדור אל בין שני עצים בחצר, כל אחד מהם לוקח את תפקיד השומר בתורו.

לאחר זמן מה הגשם חזר ורון נזכר שהוא צריך לבדוק מה שלום אימא שלו. הם חזרו לאדמה והחזירו את המטאטאים לצריף, רטובים ומכוסים בוץ. בעודם עושים זאת הארי הבין בפליאה שהוא לא זוכר מתי בפעם האחרונה הוא נהנה כל כך.

"היינו יכולים להיעזר בך בנבחרת הקווידיץ' בבית הספר," רון אמר לו בעודם מדדים בגשם המתחזק לעבר הבית. "הייתי השומר בנבחרת של גריפינדור מאז השנה החמישית, אבל עד אז סלית'רין כבר החזיקו בגביע יותר משבע שנים ברציפות. בכל הזמן שלי בהוגוורטס לא זכינו בגביע פעם אחת."

הארי התכוון לשאול מה זה גריפינדור וסלית'רין, אך ברגע שהם צעדו פנימה רון כיוון אליו את שרביטו בלי אזהרה ופרץ של אוויר חם כמעט הפיל אותו מרגליו.

"סליחה, זה היה אמור לייבש אותך," רון התנצל. "כדאי שתלך לשבת ליד האש. אני אכין משהו לאכול."

הארי סידר את משקפיו והלך לסלון. הוא לא ציפה למצוא את אימו של רון יושבת ליד האח עם אלבום תמונות. הוא חייך אליה במבוכה בזמן שהיא בירכה אותו בחיוך והלך לעמוד ליד האש, מעט בחוסר רצון. זה היה ברור שמולי מחבבת אותו, אבל זה עורר בהארי יותר מבוכה מכל דבר אחר, היות והיא לא הכירה אותו בכלל ולא היה שום בסיס לחיבה שלה.

"מה זה?" הוא שאל כדי להפיג את המבוכה שחש, מחווה אל האלבום.

"תמונות ישנות של הילדים. בוא תראה."

מולי ביצעה תנועה חיננית בשרביטה. בגדיו של הארי התייבשו באחת וכתמי הבוץ נעלמו. היא סימנה לו לשבת לידה על הספה. מבין שאין לו תירוץ להתחמק, הארי ציית ובחן את תמונותיהם של הילדים הג'ינג'יים שבאלבום המכושף.

"זה ביל, הבן הבכור שלנו, כשהוא מונה למדריך בשנה החמישית. היינו כל כך גאים. יש לו משפחה משלו היום, קשה להאמין. וכאן רואים את צ'ארלי במדי נבחרת הקווידיץ' שלו. אף פעם לא היה לנו מספיק כסף לקנות לו מטאטא ראוי לשמו, אבל הוא בכל זאת היה שחקן נהדר. וזה פרסי, הבן השלישי שלנו. הוא סיים את הלימודים בהצטיינות, והיום הוא עובד במשרד הקסמים. הוא כל כך חרוץ, אבל אני מצטערת שאנחנו לא רואים אותו יותר. את פרד וג'ורג' כבר פגשת – היה כל כך קשה לשכנע אותם לסיים את הלימודים שאני שומרת את התמונה מטקס הסיום שלהם במקום של כבוד. אני מצטערת שהם לא מצאו עבודה במשרד הקסמים, אבל לפחות החנות שלהם משגשגת. והינה רון הקטן ביום הראשון בהוגוורטס, רגע לפני שהוא עלה לרכבת – הוא היה כל כך נרגש – ולידו זו ג'יני שלנו... היא הייתה כל כך עצובה שאחיה הולך להוגוורטס ומשאיר אותה מאחור. היא הייתה צעירה ממנו רק בשנה, והם תמיד עשו הכל ביחד. אחרי שרון נולד חשבנו שהוא יהיה האחרון, אבל אז ג'יני הגיעה לעולם, הבת היחידה שלנו..."

מולי מחתה דמעה מזוית עינה. הארי העמיד פנים שהוא מתרכז בתמונה של הילד והילדה הצעירים שעמדו ונופפו מול קטר אדום. גם בילדותו רון היה גבוה וגמלוני, עם ידיים גדולות, ואחותו החייכנית הייתה עצובה, כאילו היא ידעה מה יעלה בגורלה עוד זמן לא ארוך.

"איזה מן ילדה היא הייתה?" הוא שאל בחוסר רצון. במסגרת עבודתו הוא התמודד עם הרבה הורים ששכלו את ילדיהם, וזה אף פעם לא היה קל לדבר איתם. הוא שנא את העובדה שהוא היה טוב בלגרום לאנשים האלה להיפתח בפניו ולבטוח בו עם רגשותיהם.

"אוי, היא הייתה נהדרת," מולי סיפרה בערגה. "ילדה כל כך אמיצה, אבל כל כך ביישנית. היה לה קשה למצוא את הקול שלה עם שישה אחים גדולים שעשו כל כך הרבה רעש וצרות. החרטה הכי גדולה שלי היא שלא הבנו כמה היא סגורה וכמה קשה לה לרכוש חברים בבית הספר. אם היא רק הייתה מספרת לנו מה קורה איתה, אולי זה- שאין- לנקוב- בשמו לא היה מצליח להשפיע עליה... היא חלמה להיות קפטן נבחרת הקווידיץ', כמו צ'ארלי. היא אהבה קווידיץ' יותר מכל דבר אחר, אולי חוץ מסיפורים על הילד שנשאר בחיים."

"מי זה?" הארי שאל.

"זה אתה, חמוד," מולי השיבה בחיוך. "זה הסיפור על איך שרדת את הקללה ההורגת והבסת את זה- שאין- לנקוב- בשמו."

"תוכלי לספר לי?" הארי ביקש, למרות שהרגיש קצת טיפשי. "אולי הסיפור הוא עלי, אבל אני אף פעם לא שמעתי אותו. טוב, רק מה שדמבלדור והרמיוני סיפרו לי... הייתי רוצה לשמוע מה כל שאר העולם יודע על מה שקרה."

"אני אספר לך את הסיפור כמו שהייתי מספרת אותו לילדים," מולי אמרה בחביבות, מניחה את האלבום בצד. על רקע פצפוץ הגחלים באח והגשם הנוקש על החלונות היא פצחה בסיפור על הילד שנשאר בחיים.

"לפני שנים רבות היה קוסם אפל נורא, שאת שמו אין לומר. הוא המיט הרס ופחד ברחבי המדינה, ולא חס על אף אחד שעמד בדרכו לכוח, קוסמים ומוגלגים כאחד. קיץ אחד נולד תינוק לזוג קוסמים מוכשרים, לילי וג'יימס פוטר. הזוג פוטר היו בין היריבים העזים ביותר של זה- שאין- לנקוב- בשמו, והוא רצה לנקום בהם על שסיכלו שוב ושוב את תוכניותיו ולסלק אותם מדרכו לנצח. פוחדים לחיו של בנם התינוק, הפוטרים ירדו למחתרת בכפר מוגלגי קטן שנקרא מכתש גודריק. שם, מוסתרים על ידי לחש חזק, הם חיו במשך שנה. אבל אז, בליל כל הקדושים, חברם הקרוב בגד באמונם וגילה לזה- שאין- לנקוב- בשמו איפה הם מסתתרים. הקוסם האפל הגיע לביתם, והפוטרים, שהיו משוכנעים שהם בטוחים, לא היו מוכנים למתקפה. הוא הרג את לילי ואת ג'יימס, ואז הפנה את זעמו המרושע אל בנם, הארי, שהיה רק בן שנה. אך כשהוא כיוון אליו את הקללה ההורגת, הילד לא מת – במקום הקללה חזרה אל זה- שאין- לנקוב- בשמו, והוא מצא את מותו, מובס על ידי הקללה שלו עצמו. והארי הקטן שרד, הילד שנשאר בחיים, והסימן היחיד שנותר על גופו היה צלקת בצורת ברק על מצחו."

מולי סיימה את הסיפור. נראה שהשיחה עייפה אותה.

"אתה בסדר, חבר?" הארי לא שם לב שבמהלך הסיפור רון הצטרף אליהם עם מגש עמוס כריכים ותה.

"כן," הארי שיקר, מבין שחשף את רגשותיו. "זה סיפור טוב. יש בו הכל, טוב, רע, בגידה, הקרבה... אין פלא שג'יני אהבה אותו."

"אף פעם לא נמאס לה מהסיפור הזה," רון סיפר בעניים נוצצות. "היא תמיד אמרה שיום אחד היא והילד שנשאר בחיים יתחתנו..."

הארי השתדל לא להראות כמה ההערה הזו מערערת אותו. ג'יני לעולם לא תזכה להתחתן, בטח שלא איתו.

להקלתו מולי התחילה להתנמנם, ורון הוביל אותה למעלה לנוח. ברגע שהוא נעלם הארי הוציא את הארנק שלו ומתוכו הוציא את התמונה הישנה שהרמיוני נתנה לו ביום בו הם נפגשו לראשונה. הוריו חייכו אליו בחיבה מתוך התמונה, צעירים ומאושרים עם תינוקם הקטן.

הוא חשב על מה שדמבלדור סיפר לו בלילה בו הוא ביקר אצלו, על הנבואה שניבאה שהוא יהיה זה שיביס את וולדמורט. הוא הבין עכשיו שכל העולם לא ידע על הנבואה הזו, ושכולם חשבו שוולדמורט הגיע לבית של ההורים שלו כדי להרוג אותם, ושהוא רק נכלא לקו האש. אף אחד לא ידע שהוא היה הסיבה שוולדמורט בא אליהם באותו הלילה, ושהוא הרג את לילי וג'יימס כי הם עמדו בדרכו להגיע אליו, אל הארי.

אם הוא לא היה נולד, או אם הוא לא היה המושא של אותה נבואה, יכול להיות שהם היו חיים עד עצם היום הזה?

"אני רוצה ללכת למכתש גודריק," הוא הודיע לרון כשהוא חזר לסלון. "אני רוצה לראות איפה הם מתו."

"מי...? אה," רון פלט באי נוחות. "הרמיוני לא תאהב את זה..."

"אתה לא יכול לשבת בשקט יום אחד?" היה הדבר הראשון שהרמיוני אמרה ברגע שהיא צעדה מתוך פרץ של להבות ירוקות באח שבסלון. "יום אחד, זה כל מה שביקשתי."

"יש לך הורים, הרמיוני?" הארי שאל אותה. הוא החזיר את התמונה של הוריו לארנק שלו וכבר עטה את המעיל הבלוי שרון השאיל לו.

"כן," הרמיוני השיבה, מתרככת מעט. "הם רופאי שיניים."

"אז את יכולה ללכת לראות אותם פחות או יותר מתי שאת רוצה, נכון?" הארי המשיך, "אני, לעומת זאת, אף פעם לא פגשתי את ההורים שלי. אף פעם אפילו לא ביקרתי בקבר שלהם. את לא חושבת שמגיע לי לפחות לראות איפה נולדתי?"

הרמיוני פלטה אנחה, יודעת שהוא צודק. "בסדר, אבל אני ורון נלך איתך. אם נזהה רק רמז למשהו חשוד אנחנו חוזרים לפה מייד."

"מקובל עלי. בואו נלך."

הם יצאו מהמחילה ועברו את השער שבגדר הגן, יוצאים מחוץ להגנות הבית אל השדה הפתוח.

"את יודעת לאן להתעתק?" רון שאל את הרמיוני.

"כמובן," הרמיוני השיבה. "אל תגיד לי שאף פעם לא ביקרת במצבה לזכר המלחמה הראשונה?"

"אל תשפטי אותי," רון השיב במגננה.

הרמיוני עשתה לו פרצוף אבל לא אמרה כלום. היא נעמדה בין הארי לרון, משלבת את זרועותיה בזרועותיהם והתעתקה, לוקחת אותם איתה.

הם הופיעו בקצה של דרך כפרית שוממת מוקפת אדמת בר מכל עבר. הם כנראה לא היו רחוקים במיוחד מהמחילה, כי גם שם השמיים היו מעוננים וטיפות גשם ספורות נישאו ברוח הקרה.

"אני לעולם לא אתרגל לזה," הארי העיר, מרגיש כאילו מישהו דחק את הקרביים שלו דרך צינור צר.

הרמיוני הוציאה מטרייה אדומה משום מקום ופתחה אותה כנגד הטיפות הסוררות. היא הצביעה על הבית הקרוב ביותר, שהיה בין הבתים הבודדים בדרך אל הכפר.

"זה ממש פה."

הם החלו לצעוד לעבר הבית, ובמהרה הארי הבין שמשהו לא כשורה במבנה; החצר הקדמית גדלה פרא, והגג בצד אחד של הבית קרס לתוך עצמו.

"כאן זה קרה," הרמיוני אמרה בקול שקט כשהשלושה עמדו מחוץ לגדר הבית. היא דיברה כמעט ביראת קודש. "השאירו את הבית בדיוק כמו שהוא היה באותו הלילה, לזכר סיום המלחמה הראשונה."

"אתה... זוכר משהו מאותו הלילה?" רון שאל את הארי בזהירות.

הוא הביט בחלונות החשוכים והנטושים של הקומה השנייה, ובגג שקרס בחדר שסביר להניח שהיה החדר שלו.

"רון, הוא היה רק תינוק," הרמיוני התערבה.

"אני לא יודע," הארי השיב, מתעלם מההערה שלה. הוא ידע שזה בלתי אפשרי לחזור אחורה ולגשת לזיכרונות כל כך ישנים, אבל בעודו עומד מול הבית הוא לא הצליח להתעלם מתחושה שהוא מכיר את המקום הזה, ושיש איזה צליל שחרוט עמוק במקום חשוך בזיכרונו. "כשהייתי ילד היו לי חלומות על הבזק של אור ירוק. עד היום זה עדיין חוזר אלי לפעמים. איך שהוא אני יודע שזה זיכרון של משהו שקרה לי, אבל אני לא יודע איפה או מתי."

"זה הצבע של הקללה ההורגת," הרמיוני אמרה בחיוורון, "אני מניחה שזה לא בלתי אפשרי לזכור אירועים מגיל שנה אם הם טראומתיים מספיק..."

"זה די עצוב," הארי אמר מבלי להסיר את עניו מהבית. "אם היו שואלים אותי הייתי מעדיף שיתקנו את הבית כדי שמשפחות יוכלו לגור בו, ולא ישאירו אותו הרוס ומוזנח. אולי היה אפשר לפתוח פה בית יתומים."

"זה מאד אדיב מצידך," הרמיוני אמרה, ומשום מה נשמעה מופתעת. "אני מניחה שהבית שייך לך בסופו של דבר, אז עכשיו כשחזרת תוכל להפוך אותו למה שתרצה."

משום מה צמד המילים "עכשיו כשחזרת" הרגיזו את הארי, אבל הוא לא נתן לרגש לעלות על פני השטח. החוויה הייתה יותר מידי רגשית ונגעה ביותר מידי מנקודות התורפה שלו כדי שהוא יתן לרגשות שלו לצאת מכלל שליטה.

"הם קבורים פה באיזור?" הוא שאל את הרמיוני.

"הם אמורים להיות בבית הקברות של הכפר, לא רחוק מפה."

לא טורח לראות אם רון והרמיוני באים אחריו, הארי החל לצעוד בשביל לכיוון הכפר. הוא היה רוצה מאד להתנהג כאילו הם לא נמצאים שם וחוזים בו באחד הרגעים הכי פגיעים בחיו, גם אם הם היו הדבר הכי קרוב לחברים שהיה לו אי פעם.

לאחר כמה דקות קצרות הם הגיעו למרכז הכפר הזעיר. לא היה שם הרבה יותר מאשר פאב, סניף דואר, כנסייה עם בית קברות ומצבת זיכרון בדמות אוביליסק ממלחמה כל שהיא, מכוסה בשמותיהם של נופלים. הוא החל לצעוד לעבר השער של בית הקברות כשהרמיוני אחזה בזרועו והצביעה לעבר הפסל.

"מה זה?"

"תסתכל מקרוב," הרמיוני אמרה.

הארי התקרב אל הפסל וניסה לקרוא את השמות החרוטים עליו. בעודו עושה את זה הוא הבין שלא מדובר באוביליסק כלל וכלל, אלא בפסל של גבר עם משקפיים שחיבק אישה שאחזה בתינוק בזרועותיה, שלושתם מחייכים בשלווה.

אך הפסטורליות של הפסל הושחטה על ידי ציור שחור של נחש וראש של גולגולת שצויר על הבסיס הפסל, ולידו היה רשום באותיות גסות, 'הארי פוטר מת'.

"מגעיל," הרמיוני אמרה ברגש כשהבחינה בכיתוב, ובהינף שרביט העלימה אותו כליל. "אני מצטערת שהיית צריך לראות את זה, הארי."

"זה בסדר," הארי הפטיר בהיסח דעת.

ערער אותו יותר לראות את עצמו כתינוק צוחק מפוסל באבן בזרועותיה של אימו מאשר שמישהו פירש את היעלמותו כמוות. אף אחד לא ביקש את רשותו לפסל אותו ואת הוריו ולהציב את הפסל במרכז הכפר, כאילו הם היו קדושים. הוא התחיל להבין שהוא והוריו כנראה היו סמל משמעותי של תקווה בעולם הקוסמים, אך זה לא עזר לו להרגיש פחות מחולל.

"בואו נמשיך," הוא אמר לבסוף בשמץ עצבנות ופנה לעבר בית הקברות.

הם בילו דקות ארוכות בחיפוש אחר המצבה הנכונה בין הקברים המכוסים טחב, שחלקם היו עתיקים כל כך שלא ניתן היה לפענח את הכיתוב שעליהם. לבסוף הם עצרו מול מצבת שיש כפולה שנשאה את השמות 'לילי פוטר' ו-'ג'יימס פוטר'.

"הם היו רק בני עשרים," הארי אמר כשהבחין בתאריכים שעל המצבה. הוריו היו צעירים ממנו בחמש שנים כמעט כשחייהם נגזלו מהם. הוא לא הצליח לתפוס את האבסורד ואת חוסר הצדק שבדבר.

"ניתן לך רגע לבד," הרמיוני אמרה בקול שקט. "בוא, רון."

הארי חש הקלה עזה כשהם התרחקו והשאירו אותו לבד במקום הקבורה של הוריו.

הוא עבר מזמן את השלב של לבכות על הוריו, אך הזעם והשנאה שהוא חש בעודו עומד שם היו חזקים יותר מדמעות. הרגשות האלה לא היו מופנים אל מישהו מסוים בהכרח, אפילו לא אל וולדמורט, אלא אל העולם באופן כללי ואל חוסר הצדק שהציף אותו בכל מקום אליו הארי הלך.

רגשות מהסוג הזה היו מה שדחף אותו להפוך לעורך דין כנגד כל הסיכויים, אבל עבר הרבה זמן מאז שהוא הרגיש אותם בצורה חזקה כל כך. הוא הרגיש שהוא עומד על קצה של משהו, ואם הוא יעשה רק עוד חצי צעד משהו בתוכו יפרוץ וישרוף את כל העולם סביבו.

בפעם הראשונה בחיו הבוגרים הוא תהה מה הוריו היו אומרים אם היו פוגשים אותו היום, אחרי החיים שחי בלעדיהם. האם הם היו גאים בו על הדרך שעשה ועל ההחלטות שקיבל? האם הוא יכול לנסות לשכנע את עצמו שלא אכפת לו מה הם היו חושבים? אם הוא היה יכול לומר להם משהו, מה הוא היה אומר?

זה הרגיש אידיוטי לדבר אל קברים של אנשים שהיו מתים כבר כמעט עשרים וחמש שנים, אבל הוא בכל זאת הרגיש שהוא חייב לומר להם משהו. לפחות לבקש סליחה על שאף פעם לא יצא לחפש אותם או ניסה לגלות מה קרה להם, או להבטיח שישיג עבורם את הצדק שמגיע להם.

בעודו עומד שם הטיפות שנשרו מהשמיים התחזקו לכדי גשם שוטף. הגשם צינן את זעמו כמו מים על גחלים מלחשות, והוא נותר בתחושת תשישות.

הוא התרחק מהקבר ותפס מחסה תחת עץ אברוש סמוך, תחתיו ניצב ספסל. הוא התיישב והדליק סיגריה, וברגע הבא הבחין שקבצן במעיל ארוך ומרופט הופיע מצידו השני של הספסל.

"אפשר אחת?" הוא ביקש בקול צרוד ומחוספס כמו נייר זכוכית. הוא נשמע כאילו הוא לא פצה את פיו שנים.

הארי הושיט לו את החפיסה והוא לקח סיגרייה אחת ביד גרומה, דמוית שלד. הוא היה רזה בצורה מחרידה, בעל פנים שקועות, דמויות שעווה, וזקן ושיער שחורים, מטונפים ועמוסים בקשרים. הוא התיישב בצד הרחוק של הספסל והארי השאיל לו את המצית שלו, שמח שהוא יושב מספיק רחוק ממנו; היה לו ריח של מישהו שלא התקלח חודשים אם לא שנים.

"מבקר מישהו?" הארי שאל את הזר. הייתה לו פינה חמה בלב לדרי רחוב, שכן הוא היה אחד כזה בעצמו פעם.

"חבר ותיק," הקבצן השיב באותו קול מקרקר. "ואתה?"

"ההורים שלי," הארי השיב מתוך עננת עשן.

"אני מצטער לשמוע," האיש אמר, "הייתם קרובים?"

"אני לא זוכר אותם."

בשלב זה השיחה הייתה אמורה להסתיים. הארי לא ציפה שהאיש ימשיך לחקור אותו על חיו האישיים.

"איפה גדלת, אם ככה?"

"אצל הדודים שלי," הארי השיב.

"באמת? והם התייחסו אליך יפה?"

"למה אתה שואל?" הארי השיב לשאלה בשאלה. הוא לא התכוון לפתוח את נושא היחס של הדרסלים אליו, בטח שלא עם זר מוחלט.

"אני רק מנסה להיות חברותי," האיש תירץ בלי להסתכל עליו.

הארי שם לב שהוא לא ממש מעשן את הסיגריה, ורוב הזמן מחזיק אותה בין אצבעותיו ונותן לה להתפורר.

"איך אמרת שקוראים לך?" הארי שאל אותו, חשדנותו מתגברת.

"לא אמרתי," הקבצן השיב בחידתיות.

המטרייה האדומה של הרמיוני תפסה את תשומת ליבו של הארי. היא ורון כנראה חזרו אל הקבר לבדוק מה שלומו. הוא פנה בחזרה אל הזר שישב לצידו, אך הוא נעלם כלא היה.

הפרק הקודם		הפרק הבא