הסיפור של אוונס ופוטר

"מי אתה?" שאל הארי את המורה.
הוא נורא דומה לאריה ים, חשב.
טוב, אני יודע שחזרנו בזמן, חשב הארי.
אבל כמה זמן? באיזו שנה אנחנו? אוף, אם רון לא היה נוגע במחולל זמן ההוא.
"אני פרופסור סלגהורן, המורה לשיקויים," אמר המורה. הארי סרק את הכיתה במבטו, וכשנתקל בארבעה תלמידים מוכרים, השתנק. הרמיוני עקבה אחר מבטו, וכשהבינה, השתנקה גם היא.
"לא ייאמן," מילמלה הרמיוני.
"פרופסור לופין?" שאל רון בתמיהה. הרמיוני חבטה במצחה בכף ידה, הארי נאנח ורמוס לופין הצעיר קימט את מצחו.
"'פרופסור לופין'?" שאל לופין.
"לא משנה," אמר הארי. ג'יימס סקר אותו במבטו ואז נזכר במשהו.
"אמרת שקוראים לך הארי פוטר?" שאל את הארי. הארי הביט בו בהתרגשות.
"כן, אב- זאת אומרת, ג'יימס." הוא כיחכח בגרונו במבוכה, ולילי נעצה בו מבט חשדני.
"אתם תלמידים חדשים?" שאל סלגהורן.
"כי אף פעם לא ראיתי אתכם. מצד שני, כבר אמצע השנה ואתם בהחלט לא בני אחת-עשרה."
"עברנו לכאן מבובאטון," אמרה הרמיוני בחיפזון.
רון והארי הביטו בה בהערכה. לשלוף כזה תירוץ בין רגע?
"אם כך, אז בסדר. איך קוראים לכם?"
"אני הארי, הארי פוטר," הציג הארי את עצמו. "זו הרמיוני גריינג'ר, וזה רון, רון וויזלי." סלגהורן הנהן.
"אתה, פוטר החדש, שב ליד אדון בלק.
גריינג'ר, ליד אדון פוטר, השני. וויזלי, ליד אדון תומאס. אני אדבר עם דמבלדור אחר כך."
השלישיה התמקמה לפי הוראותיו של סלגהורן, והארי והרמיוני החליפו מבטים נרגשים. הארי לא האמין. הוא נמצא כאן, בזמן הזה, ואביו הצעיר יושב קרוב אליו. הארי הסתכל על רמוס, שגילגל עיניים למראה סיריוס המחליק את שיערו ומשגר חיוך מקסים לעבר הרמיוני. כמו הרבה תלמידים בהוגוורטס שלהם, גם הארי ידע שהרמיוני נחשבת יפהפייה. מראה הסנדק שלו מנסה להרשים את החברה שלו גרם לו לפרוץ בצחוק פרוע, והרמיוני גילגלה עיניים.
"בנים..." מילמלה. סיריוס רכן לעבר הארי.
"תגיד... חברה הזו שלך, היא פנויה?" שאל.
"כן, אבל לא כדאי לך לנסות," אמר הארי בחיוך.
"אף אחת לא יכולה לעמוד בפני, חביבי," אמר סיריוס בחיוך ערמומי.
"לא לדבר, פוטר ובלק!" קרא סלגהורן. הארי וסיריוס גילגלו עיניים בו זמנית.
"אתה בסדר, אתה," אמר סיריוס בחיוך.
"אני סיריוס," אמר.
"אני הארי," אמר הארי. סיריוס הושיט לו יד ללחיצה. הארי צחק ולחץ את ידו.
"זה ג'יימס," הציג סיריוס את חברו.
"היי," מילמל ג'יימס קלושות. הארי גיחך, וסיריוס ציחקק.
"בלק, תהיה בשקט בבקשה, אתה מפריע לי להתרכז," אמרה לילי מבלי להפנות את מבטה מהקדרה שלה. סיריוס גיחך.
"לילי אוונס," מילמל באוזנו של הארי. אמא שלי, חשב הארי. הוא הסתכל עליה. היא יפהפייה ממש, חשב. ונורא דומה להרמיוני כשהיא מקמטת את מצחה כך, כאילו היא מפחדת שלא הצליחה. הוא הפנה את מבטו בחזרה לסיריוס, שהמשיך לדבר.
"הנערה הכי חכמה בשכבה - וגם הכי מעצבנת. מדריכה. קרניים מאוהב בה." סיריוס גיחך.
"קרניים זה ג'יימס," נחפז לומר, אף שהארי כלל לא שאל. "אני רק רך כף, פיטר-" סיריוס הצביע על פיטר, שבחש את הקדרה שלו בהבעה מודאגת, "-הוא זנב תולע, ורמוס-"
הוא טפח על כתפו של לופין, "-הוא ירחוני. יחד, אנחנו הקונדסאים." הארי הנהן.
"תגיד, אם אתה פוטר, איך זה שאני לא מכיר אותך?" שאל ג'יימס את הארי. עיניו של הארי התרחבו. איזה טיפש יצאתי, כעס על עצמו.
איזה אידיוט!
"אה...אני...אה..." גימגם הארי. ג'יימס זקף גבה.
"אני מבין." לופין צחק.
"גרתי בצרפת." הארי שלף את התירוץ הראשון שעלה במוחו. "בטח המשפחה שלך לא הייתה מודעת למשפחה שלי. אנחנו קרובים מאוד רחוקים." ג'יימס זקף גבה בשנית אך לבסוף הנהן.
"ברוך הבא להוגוורטס," אמר להארי, וחייך בשובבות. "דרך אגב, הקונדסאים הם מומחים במתיחות-"
"מומחים בלהיכנס לצרות," מילמל לופין.
"-ואם אתה תצטרף, יהיה יותר כיף," המשיך ג'יימס, מתעלם מחברו. הארי חייך חיוך שובב, ולופין הופתע לראות כמה חיוכו דומה לזה של ג'יימס.
"ברור שכן," אמר הארי. ג'יימס חייך מאוזן לאוזן, וסיריוס טפח על כתפו במחווה הערכה.
"עכשיו אתה חלק מאיתנו."

הפרק הקודם		הפרק הבא