עיניים ירוקות

וואו, העלתי פרק יחסית מהר.

אז יאללה, תצפו לעוד.

אתם יודעים, ההקדמה הנדושה. תגובות, המלצות והשאר.

אז היי, קדימה!

וזה פרק מעבר.

תהנו⁦❤️⁩

___________________________________________

אני סוקר את עץ הערבה העתיק בעמק התקווה.

הענפים עבותים והגזע חזק. עץ מושלם ליצירת שרביטים.

אני רק צריך גרעין לשרביט. הרעיון ישר מבצבץ במוחי. אני שורק שריקה אחת נמוכה, יפיפייה. סוס צחור ומושלם מבזיק מולי, ואני מלטף אותו בחיבה.

"שלום, וויט," אני אומר. אומרים שחדי קרן לא אוהבים בנים, אבל האחד הזה אוהב אותי. אני זוכר את הזאב המפחיד שניסה לאכול אותו, בדיוק באותו לילה שאבי גילה שאמי מכשפה. הצלתי אותו, ואז התחלתי לבכות לתוך פרוותו הרכה.

הוא היה מושלם מכדי להיות אמיתי.

אני חוזר למציאות, כשסוסה מדהימה דוברת לעברנו.

"היי, וויטני," אני אומר. אחרי וויטני בא סוס קטנטן, זהוב.

"רגע, אתם הולדתם?" אני שואל בהפתעה. וויט מניד בראשו, כמסמן כן.

עולם הקוסמים לא מעריך את חוכמתם של חדיי הקרן.

"אמממ, אפשר שערה?"אני שואל את וויט, נבוך.

וויט מוציא שערה מוויטני ווויטני לוקחת שערה מוויט. שניהם אפילו לוקחים שערונת של הגור הקטן שלהם. אני מתרגש, ודמעות קטנטנות עולות בעיניי. אני מכניס את השערות לתוך תיק הצד שלי.

"וויט, וויטני, תודה על הרגעים שהייתם איתי, למרות שאף אחד לא היה. אני הייתי מכוער, בוכה. אתם הייתם מושלמים, זוהרים. בהצלחה, ותודה."

וויט ווויטני מנידים בראשם, ומלקקים אותי ליקוק אחרון. אני מרשה לעצמי להוזיל דמעה, ואז מוחה אותה מייד.

אני מתרכז בשרביט, מבין שהוא יהיה תזכורת לעצמי.

ערבה בוכיה מעמק התקווה עמוק ביער, שלוש שערות חד קרן שמסמלות חברות.

עם זה אני ילך כל הזמן, וזה יהיה הקסם שלי.

מהיום, המקום הזה חישל אותי, לא הרס אותי. אני צריך לזכור הכל-

את ההבטחה, את סופה של אמי. אני מוכרח.

ואז, כמו משומקום, נופל לידי מכתב. דיו ירוקה, שעווה אדומה וסמל מסולסל.

אני פותח אותו, קורא אותו לאט.

אין לי כסף. אין לי הורים. אין לי חברים.

אין לי כלום.

אבל יש לי את עצמי, וזה הרבה. לא טרחו לשלוח מישהו לעזור, כי הרי אמא שלי מכשפה. פתאום, הזעם מתלקח בחזי. אמא שלי מכשפה, לעזעזל, איך לא שמו לב אל המצב שלנו כל הזמן? איך לא שלחו מישהו?

אולי אם הייתי איזה גיבור טרגי, אז היו מתייחסים אליי. העולם לא מאיר פנים לכולם, במיוחד לא למי שבא מהצד האפל של היער.

תמיד יסופקו סיפורים על הגיבור המסכן, עם הגורל הטרגי. אף אחד לא יתיחס לשאר. כי כשאחד עולה, כח השאר נופלים. לא זוכרים אותם. הם עוד נקודה קטנה בדרכו של הגיבור. לא זוכרים אותם, אף אחד מהם!

אני רוצה לצעוק, לזעוק, אבל אף נהנה לא יוצאת מגרוני.

כי אני יודע שזה לא יעזור לי. אני מהדק את תיק הצד שלי, מבטיח עוד הבטחה.

אני ישנה את זה. אני אדאג שיזכרו את כל חסרי השם האלה, את כל הגיבורים האמיתיים, שמתחבאים אי שם בין הצללים, חולמים על הכרה במעשיהם. הם לא יהיו בחושך, לא עוד.

אני מיישר את חולצתי, מניח את השרביט שלי בתיק ויותר לדרכי, בודד. לבד. אבל זה לא משנה לי. אני קושר את השרוכים המרופטים של נעליי, והולך. לא משנה לאן. העיקר להגיע למשהו. אני לא מביט לאחור. אני רץ, מהר.

קדימה.

הפרק הקודם		הפרק הבא