בגלל מראה שבורה

כשהיא יצאה מהחדר שלי סגרתי את הדלת, ועברתי בזהירות דרך המראה. לאגו כבר חיכה לי מחזיק את השעון שנתתי לו.

"הגעת." אמר לאגו.

"אני יודעת." עניתי.

"אמילי לא חשבה שתבואי, אבל אני הייתי בטוח שכן." אמר.

"טוב." אמרתי. לא ממש ידעתי איך להגיב, אז פשוט שיניתי נושא. "בוא נלך."

"קודם תלבשי את זה." אמר ונתן לי צרור בגדים.

"זאת שמלה של אמילי, כדי שלא תימשכי תשומת לב..." אמר לאגו.

"אני הולכת ללבוש אותה." אמרתי וחזרתי לחדר שלי. החלפתי את הבגדים מהר, וחזרתי ללאגו. הוא הושיט לי את השעון שלי ושמתי אותו על היד. אני חייבת להודות שהוא היה לי חסר.

"אני מוכנה." אמרתי לו. "נלך?"

"עכשיו כן." אמר.

אז הלכנו. הפעם היה אור בחוץ ויכולתי לראות את פניו. עיניו הכחולות הגדולות נראו יותר בהירות ממה שזכרתי, אבל לא פחות יפות. אפו היה קטן וישר והוא היה רזה, גבוה יחסית, בהיר והפנים שלו היו מעט עגולות. הוא לא דמה לאמילי. תהיתי מה היה סוג הקשר ביניהם. קשר משפחתי, או משהו אחר?

לאגו כנראה הבחין שנעצתי בו מבטים. הוא חייך אלי חיוך ידידותי.

קיוויתי שהוא לא חושב שאני אידיוטית.

אחרי זמן מה הגענו לבית שאליו אמילי לקחה אותי בביקורי הקודם.

הפעם נכנסתי דרך הדלת הראשית. גם נונו וגם אמילי היו בבית, והם הזמינו אותי לשבת על אחד מכיסאות העץ שהיו במטבח.

"שלום מיה." אמרה אמילי בחביבות.

"היי." עניתי והחלטתי להגיע לעיקר. ידעתי שיש לי זמן מוגבל, ותכננתי לנצל אותי בצורה הטובה ביותר. "אני רוצה לשאול כמה דברים." אמרתי.

"תשאלי." אמר נונו. "ואנו נשתדל לענות."

"מה זה המקום הזה?" שאלתי. "למה חיילים מסתובבים פה ברחובות? אם המלך רשע, למה המלכתם אותו?" לא הצלחתי להתאפק והוספתי, "אתם משפחה, או חברים?"

"אני אספר לך כמה שאני יכול, ואם לא תביני משהו, אל תהססי לשאול."

הנהנתי לחיוב.

"הכפר שלנו, כפר קאלה, היה בעבר כפר עצמאי. כשהיו לנו בעיות היינו פונים לזקני השבט והם היו פותרים את הבעיות. כך גם הכפרים שבסביבה. ואז הגיע נץ. הוא הביא איתו צבא של חיילים- לוחמים מיומנים ומנוסים, ולא הותיר לנו ברירה אלא לציית לו. זה קרה ליפני הרבה שנים, כשאמילי עדיין לא ידעה לדבר." הוא הסתכל עלי כדי לראות אם אני עוקבת ומבינה עד עכשיו. הנהנתי ונונו המשיך. "את נץ אי אפשר להרוג. היה לך קשה להבין זאת, ואני לא רוצה להעמיס עלייך יותר מידי בפעם אחת. אני אסביר לך למה בפעם אחרת. רבים ניסו למרוד בו ולהורידו מכס המלכות, אך איש לא הצליח. לאגו מכיר את נץ, והוא יודע איך אפשר לשים קץ לחייו. יש כלי נשק אחד, כלי נשק אגדי, מכושף, שרק בעזרתו ניתן להרוג את נץ. התחלנו לחפש אותו ליפני חודשים רבים, והוא גילה זאת. עכשיו גם הוא מחפש את הפגיון. אם אנחנו נצליח להשיג אותו ולהרוג את נץ, כפר קאלה יהיה שוב חופשי, אך אם הוא יסיג אותו לפנינו, הוא ישמיד את הסכין וכפר קאלה יהיה אבוד לנצח." נונו נח לרגע, והמשיך בסיפור. "אני סבא של אמילי. הוריה הנהיגו את המרד הראשון והם מתו מות גיבורים, אבל הם לא יכלו לנץ. עכשיו אמילי היא כמו בת בשבילי, ולאגו הוא כמו בן."

"אז לאגו ואמילי לא באמת אחים?" רציתי לוודא.

"לא. אבל בהרגשה הם כמו אחים." אמר נונו.

"אז מי ההורים של לאגו?" שאלתי.

נונו הסתכל על לאגו, שהנהן הנהון כמעט לא מורגש. "לאימו של לאגו נאסר לגדל אותו. היה עליה למצוא משפחה אנושית שתסכים לאמץ אותו, או לוותר על חייו."

"אז אתה אימצת אותו?" שאלתי את נונו.

"כן." אמר נונו.

"ואיפה הכלי נשק הזה?" שאלתי."כבר גיליתם?"

"כן, אבל לא כל כך פשוט להשיג אותו." אמר לאגו וחייך.

"למה?" שאלתי. "איפה זה?"

"את שואלת הרבה שאלות." אמר לאגו, עדיין מחייך.

"טוב..." אמרתי. "אם אני לא אשאל, איך אני אדע?"

"זה די הגיוני, אבל גם ככה את לא יכולה לשאול עוד." אמרה אמילי.

" למה לא?" לא הבנתי.

"כי עכשיו תורינו."אמרה אמילי. "ספרי לנו על מודין."

"אני גרה במודיעין, לא במודין." אמרתי.

"מודיעין..." אמרה אמילי בלחש.

"אין לי מה לספר לכם על מודיעין." אמרתי.

"שום דבר?" שידל אותי נונו. "אולי על המשפחה שלך? על הבית? על החברים?"

"אני לא ממש יודעת מה לספר..." אמרתי, נבוכה.

אמילי נראתה מאוכזבת. לא רציתי לצער אותה, אז החלטתי לנסות בכל זאת לספר משהו.

"לחברה הכי טובה שלי קוראים ענבר. אנחנו חברות כבר שבע שנים, מכיתה א'."

"כיתה אלף?" שאלה אמילי. "מה זה?"

"זה... נו..." חיפשתי את המילה המתאימה. "...זה השלבים שיש בבית ספר. עולים מכיתה לכיתה, וכיתה א' זה השלב הראשון."

"בית ספר?" שאלה אמילי. "זה כאילו הבית של ספר?"

"לא..." אמרתי, והבנתי שבעצם יש לי הרבה מה לספר. "ילדים קטנים צריכים ללמוד, והמקום שבו לומדים זה בית ספר."

"אבל ההורים לא יכולים ללמד את הילדים שלהם?" שאלה אמילי. הדברים שנראו לי כל כך ברורים לא היו לה מובנים ונראו לה כמו טירוף.

"לא תמיד ההורים יודעים ללמד, ויש אנשים חכמים יותר, ויש כאלה שפחות, לכן שולחים את הילדים לבית ספר, כדי שהם יהיו באותה רמה וידעו את אותם דברים."

"ומה מלמדים אותם שם?" שאלה אמילי.

"חשבון, לקרוא, לכתוב, גיאוגרפיה, מדעים, אנגלית, תורה, תושב"ע, ספרות, מחשבים, של"ח, היסטוריה, אזרחות, נביא, ספורט ועוד כל מיני. כעיקרון, בכיתה י' יש גם מגמות, ואז אוניברסיטה."

"לא הבנתי." אמר נונו.

שתקתי. לא ידעתי איך להסביר את זה. "העולם שלי שונה משלכם." אמרתי. "אני לא יודעת להסביר."

"טוב. גם ככה נהיה מאוחר." אמר נונו. "לאגו ילווה אותך הביתה, וכשתגיעי לשם תוכלי לחשוב איך להסביר לנו מחר, כשתחזרי."

הסכמתי, ונפרדתי מהם. השעה הייתה כבר שש כשהגעתי הביתה.

החלפתי בגדים ואת השמלה שמרתי עמוק בארון, כדי שאמא לא תיראה, וכדי שכל פעם שאבוא לבקר אותם אוכל ללבוש אותה.

יצאתי מהחדר שלי והלכתי לסלון. ההורים שלי היו שם וצפו בטלוויזיה.

"בוקר טוב." אמרתי.

"איך ישנת?" שאלה אמא ופינתה לי מקום על הספה לידה.

"מעולה." שיקרתי. הסתכלתי על מסך הטלוויזיה, אבל מחשבותיי נדדו. איך אפשר להסביר למישהו מה זה בית ספר? ואז הבנתי שהם גם לא יודעים מה זה מחשב, מה זה מטוס, מיקרוגל, תנור, מכונית ועוד המון דברים. ואני לא יודעת להסביר דברים!

אני חייבת לחשוב על משהו. איך אפשר להתחיל את ההסבר? מה בכלל ההתחלה?

אני חייבת להודות שהתייאשתי. לא חשבתי שיש דרך כלשהי להסביר להם את זה.

הפרק הקודם		הפרק הבא