תחת עינה הפקוחה של עין דור

"לא אתן לך לעבור," אמר עומאר בקול נוטף ארס.

מולו, שועל המדבר, האויב, נד בראשו. "כפי שאמרתי, אין סיבה שאנשים כמונו ייפגעו. אני מבטיח שאחרי שאקח את האחרים נמשיך הלאה."

עומאר הכה בקרקע במטהו, והחולות סרו למרותו. "אני חושש שלא הבנת," הוא נהם. "לא אתן לך."
~תוניס, 1941

בן רגע כל קולות היער - עלים על הקרקע, הרוח בצמרות, קריאות ציפורים - גוועו, והם נותרו בבועה של דממה. אבי לא ידע מה לומר, מה אפשר לומר, וכך לא פצה את פיו - כל כך הרבה זמן, שלבסוף גילי הייתה הראשונה שדיברה: "לא הייתי צריכה להגיד כלום, אני…" היא נדה בראשה, הרימה ידיים ונראתה כאילו היא שוב עומדת להסתובב וללכת.

"חכי," הוא פלט. "אני…" אולי אני לא יודע, או מבין, מה קרה - ואת לא חייבת לספר," הוא מיהר להוסיף. "אבל את יכולה לדבר איתי, ואם יש משהו אחר שאת צריכה, אני אעשה את זה."

היא הביטה בו בעיניים כל כך פעורות לרווחה שאבי פחד שהוא הגזים, וחלק ממנו תהה אם הן לא ייפלו החוצה. היא התנערה לפני שאמרה, "אכפת לך אם… נדבר תוך כדי הליכה?" הוא משך בכתפיו והתחיל ללכת לצדה. 

היא תחבה את ידיה לכיסים, וכשדיברה הסתכלה בכל כיוון מלבד בעיניו. "אבא שלי… לא התלהב כשגיליתי מה אני. זה היה… די מוקדם, אני חושבת? אבל זה בטח היה ברור עוד לפני, תמיד הייתי ילדה מוזרה. אבל אז היה היום האחד הזה שהמורה שלי התקשרה הביתה להתלונן איך יריתי ניצוצות מהידיים בשיעור אמנות, וזהו. מאותו רגע הוא כל הזמן השגיח שאני לא עושה שום דבר." 

אבי שתק. קוסמים, על אף היותם תופעה ידועה, לא היו רבים. הציפייה מעולם לא הייתה שהם יבדילו את עצמם מאחרים, רק שילדים ילמדו לשלוט בעצמם מוקדם מספיק כדי לתפקד בעולם הגדול, גם אם הוא היה מצומצם לכותלי בית ספר לתקופה מסוימת. ובאשר להורה שחונק את הקסם שלך… אבי לא היה מסוגל לדמיין משהו נורא יותר.

הם העמיקו לתוך היער. כמה פעמים הם הגיעו לפרשים דרכים והניחו לרגליהם לשאת אותם באחד הכיוונים מבלי לתת לכך את הדעת. כאן הירוק היה כהה יותר, ריח האורן עשיר יותר, וכל אלה היו אך מעט יותר מתפאורת רקע.

"ואז עברתי בית ספר בכיתה ח', והייתה שם מישהי כזאת, שהקסם שלה היה כמו הציור הכי יפה בעולם, נורא טבעי וחלק ממנה והיא הייתה כל כך בטוחה בזה, ופשוט רציתי אותה בחיים שלי אבל גם רציתי להיות היא, אתה יודע?" היא הטתה את ראשה הצדה.

הוא לא הצליח לעצור את עצמו מלענות, "כן."

"ואז הייתה לי… מין תקופה מרד כזאת? ולא ממש עשיתי קסם, אבל כן הסתובבתי איתה הרבה. זאת אומרת, עד שאבא שלי גילה ו…" היא השתתקה לרגע. כשהמשיכה קולה נשמע חלש, תשוש. "שמעת על ציד המכשפות מיפו, אני מניחה."

אבי הצטמרר, כאילו הטמפרטורה ביער צנחה בכמה מעלות נוספות. "אני כל כך מצטער," הוא לחש.

""אל," היא נדה בראשה. "לפחות… יצאתי משם, אתה יודע? ועכשיו אני כאן, כמו שתמיד רציתי." היא משכה באפה ומלמלה משהו על אלרגיות. אבי ראה אותה מוחה את עיניה בחשאי, והחליט לשמור את זה לעצמו. היא לא רצתה לדבר על זה, והוא לא רצה ללחוץ על נקודה רגישה אם היא העדיפה להימנע ממנה. 

"אז," הוא אמר אחרי רגע של היסוס. "איך את… מסתדרת עם השיעורים?"

"אני… לא?" היא גיחכה. "כאילו, עם כמה שאני משתתפת היית חושב שבעצם הצלחתי לחש היעלמות." היא צחקה, והוא הצטרף אליה, ולרגע הם פשוט עמדו במקום, שקועים בהתקף הצחוק שלהם, ואז עלתה במוחו של אבי מחשבה חדשה. 

ואז הוא חשב גם, וואו, אני מטומטם.

"אני יכול ללמד אותך," הוא אמר. "קצת קסם וזה. אם את רוצה." הוא משך בכתפיו, מנסה לגרום להצעה להישמע אגבית. "ואם תעזרי לי במתמטיקה? אני זוועה במתמטיקה."

"מה!" היא הסתובבה אליו. "אבל מתמטיקה זה בעצם הגיוני!"

"אממ, לא? וגם, מתי אני אי פעם אשתמש בנגזרות בחיים שלי." 

"אני אגיד לך מה," היא זקרה את סנטרה מעט. "נלמד אחד את השני, ונראה מי צודק."

"אובייקטיבית אני, אבל נראה." הוא חייך חזרה, ושילב את ידיו על חזהו.

רוח נשבה לפתע ופיזרה את העלים לרגליהם, עניין רגיל למדי אלמלא… "זה שביל," הוא מלמל, ניצוץ ניצת בעיניו, ואז שב והרים אליה את מבטו. "זאת בטח הדרך הנכונה!"

"כל כך פשוט?" היא עיוותה את פניה בספקנות. 

הוא נד בראשו, חיוך ענק נמרח על פניו. "יש רק דרך אחת לגלות! בואי!" 

הדהים אותו כמה מהר היא זינקה אחריו, ועד מהרה הם רצו זה לצד זו בדרך שסימנו העלים הכתמתמים, בולטים במיוחד באזור הזה של היער בו לא היו הרבה עצים שעמדו בשלכת. הם נכנסו לקצב קבוע, אך מעט מהיר מהקצב שבו כנראה כדאי לרוץ באזור לא מוכר של יער חשוך יחסית, ובמשך זמן מה התקדמו כך, שיערו השחור של אבי נפרע אף יותר מהרגיל, ושיערה הבהיר של גילי מתבדר ברוח הקלה, עד שאבי הבחין בשני עצים שיצרו מעין קשת בענפיהם בהמשך השביל. "שם!" הוא הצביע, מתנשף מעט. 

"ספרינט עד הסוף?" היא לכסנה אליו מבט, והוא השיב באותו חיוך. הם הגבירו קצב, רגליהם הולמות בקרקע ומעיפות עפר וחלקי עלים יבשים לצדדים. ברגע שכף רגלו חצתה את הקשת, אבי סונוור על ידי אור לבן, וכשל בעדה לצד השני, ממש מחוץ לקו העצים של החורש. הוא מצמץ והביט סביב בבלבול, חוש הכיוון עוזב אותו לרגע. "מה…?" 

גילי חצתה מיד אחריו, ורק בקושי בלמה בזמן כדי לא להתרסק על האדמה. "מוזר," היא מלמלה.

"נכון? זה לא נראה כמו פורטל או משהו, אני לא-"

"לא, תראה את זה. תסתכל על השמיים." בפעם הראשונה הוא הביט, באמת הביט, בקו האופק, בעננים הוורודים והקו הזהוב של האופק, והטלאי הכחול העמוק שכיסה את רוב הרקיע. "אני לא מבין," הוא המשיך, ועצר, שאר המילים חומקות מתודעתו. 

"זה לא הגיוני," גבותיה של גילי התכווצו כמו הדמות החושבת בסרט מצויר. "השעה הייתה עשר, אולי אחת עשרה כשנכנסנו, לא יכול להיות שהיינו בפנים מאז ועד שש-שבע."

אבי עיסה את רקותיו. "זה הרבה יותר מדי בשבילי," הוא נאנק. "בואי נמצא את המבוגר האחראי ונסיים עם היום המוזר הזה." 

"מוסכם," היא הנהנה, ובעזרת הבניינים שנראו מצדו השני של השדה הם הצליחו להעריך את המיקום שלהם מספיק כדי להחליט לאן ללכת כדי להגיע לנקודת הכניסה שלהם לחורשה. ואכן, רב-סרן גבריאל סער עמד שם במלוא תפארתו, מביט אל האופק ומדי פעם גם בסטופר שהחזיק בכיסו. הוא הבחין בהם לפני שהספיקו להוציא הגה, נד לעברם ואמר, "עמדתם יפה במשימה. אתם הזוג החמישי שחזר."

אז… פשוט היינו אמורים למצוא דרך החוצה? "זה בסדר שזה לוקח כל כך הרבה זמן?" אבי קימט את מצחו. "כלומר, אם אנחנו חזרנו רק עכשיו-"

"אל תדאג," גבריאל נופף בידו בביטול. "אתם יכולים לחזור לחדרים שלכם. יש לכם יום חופשי מחר כדי שתוכלו להתאושש ולנוח." 

"או-קיי," אבי ניסה לא להשמיע עד כמה זה נשמע לו מוזר. הזוגות האחרים אמורים פשוט לבלות את הלילה שם? מה קרה להם בכלל? "אז, אנחנו…" הוא סימן בידו לעבר אזור המגורים ונד לעבר גילי. "את באה?" 

היא נדה בראשה. "אני רוצה לשאול רגע משהו," היא הפנתה לגבריאל מבט שואל, והוא הנהן קצרות. "אז… נתראה?" 

"נתראה," הוא השיב, מאוכזב מעט. הוא חצה את השדה לבדו, ועשה את דרכו אל החדר. שאר המיטות עמדו ריקות - נראה שאף אחד לא נגע בהן לפחות בשעות האחרונות. אבי מצא את עצמו מתאכזב עוד יותר לגלות ששחר עדיין לא חזר. הזאב שתקף אותו אולי היה אשלייה, אבל באותו רגע הוא הפחיד אותו, הכאיב לו. 

הוא תהה אם שחר בסדר.

"טוב, לפחות הם נתנו לנו עוד קצת חופש לפני החג," הוא נאנח, שלף את הטלפון מהמזוודה - נאסר עליהם לקחת טלפונים ליער היום - והתחיל לקרוא הודעות כדי להעביר את הזמן, עד שאחרים יתחילו לחזור. הוא יוכל להשלים שעות שינה מחר. 

ראשונה קפצה הודעה מדינה, שכתבה: סוגרת חג. לא יכולה לבוא :( קח אוטובוס. טוב, נראה שאפילו לדינה היה יום מוזר, כמעט ולא קרה שהיא הייתה צריכה לסגור בהפתעה. אולי קרה משהו, קשה לדעת, אבל נראה שהיא בסדר. 

היו כמה מאמא, ששאלה מה שלומו ואיך בבית הספר ועם החברים. הוא התחיל להקליד תשובה, ואז לכדו את עינו שתי מילים.

אתמול, 20:57

הוא לא קיבל שום הודעה אתמול בערב. הוא בטח לא היה מסנן את אמא שלו אם הוא היה מקבל הודעה בשעה כזאת אתמול בערב. איזה מוזר, הוא חשב כשחזר למסך הראשי, ואז קפא.

18 בספטמבר, נכתב שם.

לא, לא. הוא בטח התבלבל או משהו. היום היה ה-16, יום ראשון. זה התאריך שהוא ראה היום בבוקר לפני שיצאו לחורשה, זה התאריך שנכתב בדף, זה היה היום. ובכל זאת, הנה עובדה מוכחת, התאריך הוא ה-18, היום הוא יום שלישי, ואבי היה ביער כמעט שלושה ימים, ועוד יש תלמידים בפנים.

שחר עדיין בפנים.

הוא לא אמר כלום, אפילו לא השמיע קול, כשרץ החוצה וטרק אחריו את הדלת.

הפרק הקודם		הפרק הבא