מארק

הוא שכב פרקדן על המיטה. עיניו סקרו בעיון רב את התקרה החיוורת.

מישהו פתח את הדלת

אמא.

 "שלום. איך היה בתחרות?"

הוא הזדקף במהירות.

 "מה קרה שאת שואלת? את הרי שונאת את הכיף והכבוד שלי!"

 "שונאת את הכיף והכבוד שלך? ממש לא!
 אני ואבא לא שונאים את זה שאתה מתחרה. אנחנו אומנם לא רוצים לעודד את זה, כי אנחנו מעדיפים שתלמד בבית הספר, ויצא ממך משהו."

 "ויצא ממני משהו?"
הוא קטע אותה.
 "זה לא נקרא משהו? אני אהיה אלוף העולם בקסמים! אני ארוויח כסף! זה לא נקרא משהו?"

אמא בחנה את אישוניו.
 "זה בלון מלא אוויר. אתה לא עוזר לאף אחד, ואתה לא עושה כלום. כל מה שאתה עושה כל חייך הוא להעיף אנשים על הרצפה.
 זה מגניב, אז אנשים אוהבים לראות את זה. אתה מפורסם, אז אנשים רוצים לראות אותך. אבל זה לא באמת משהו.
 והכי חשוב. אני ואבא מנסים להגן עליך. דבר ראשון, מפני כך שהכבוד הוא דבר חולף. וכשהוא יעבור אותך, כשמישהו ינצח אותך, וזה יקרה, אם לא היום, אז עוד עשרים שנה, אתה תישבר.
 ודבר שני מפני שאתה הופך לאדם שחצן. אתה הורס את אישיותך. ואין לך חֶברה.
 אם הכבוד לא היה הופך אותך למפלצת, היינו מנסים להבהיר לך את העניין של כבוד חולף ולהכניס אותך לפרופורציה. אבל אולי לא למנוע ממך את התחרות שהיא כל חייך.
 אבל מכיוון שזה כך. אנחנו חייבים למנוע ממך מלהתחרות. בשבילך. או שתקשיב לנו ותשמע לעצותינו."

מארק נשכב, וקבר ראשו מתחת לכריתו. פניו אל הקיר.

אף אחד לא יגיד לו מה לעשות!
אבא ואמא בכלל לא מבינים כלום!
הוא ינצח! ויהיה אלוף! אף אחד לא ינצח אותו! ואם כן, דיה לצרה בשעתה.
והוא לא צריך חָברה!
כל העולם מעריצים אותו.

אמא יצאה מחדרו, וסגרה את הדלת.

הפרק הקודם		הפרק הבא