מאלפוי הבת

הדגשה: שיניתי כמה משפטים בפרק הקודם, ולפני שעוברים לפרק הזה אני ממליצה לחזור על הקודם.

"אתן רוצות הסבר קצר או ארוך?" שאלה רייגן. "קצר, ושיהיה הגיוני בבקשה" ביקשה אמה, כשידייה על מותניה בתקיפות.

"אוקיי, אז בקצרה מה שקורה כאן זה שאני האחות התאומה האבודה של אלינור, ואבא שלנו זרק אותי מהבית בגיל 8… מספיק הגיוני?"

הבנות הביטו בי בעיניים פעורות. ואז ברייגן. ושוב בי. ושוב ברייגן.

אבל זה לא הפריע לי.

במחשבות שלי, לא הייתי שם. חזרתי אחורה 5 שנים.

היינו שתי תאומות מאושרות. רייגן תמיד הייתה חלשה יותר.

יום אחד אני, ילדה בת שמונה, פשוט אמרתי לאחי הגדול דראקו שאני חושדת שרייגן סקיבית. 

אז זה היה נראה לי כמו קללה.

וגם לדראקו.

הוא החליט להטיל כישוף על רייגן ואמר שאם היא תגן על עצמה היא מכשפה ואם לא- היא סקיבית.

טעות של ילד קטן, שהובילה לאסון.

רייגן נפצעה קשה. גם מוחית וגם גופנית.

לקחנו אותה לבית החולים. שם גם איבדנו אותה. אבא שלי חזר הביתה ואמר בזלזול ש"הסקיבית מתה". אפילו קבר לא היה לה.

ועכשיו היא חוזרת.

והן רוצות ממני הסבר הגיוני, כן?

"יש משהו שלא מסתדר לי" אמרתי לרייגן כששכבנו על הערסלים שלנו ועמדנו ללכת לישון לאחר מלחמת כריות סוערת. "אבא אמר שאת מתה. את לא באמת מתת?". "לא" אמרה לי רייגן בקול רווי שנאה "האבא היקר והאהוב שלנו הבין שאני מיוחדת וזרק אותי לרחוב. ארבלה מצאה אותי שם. חייתי אצלה עד עכשיו". "היא אשה טובה" אמרה לנו אמה, ששמעה אותנו מדברות. "גם לי היא ממש עזרה. הייתי בבית שבו שנאו אותי לגמרי". "לי דווקא היה בסדר." נשמע הקול העדין והדק של לוטי. "ההורים שלי אוהבים אותי, אבל שנאתי את בית הספר המוגלגי. לא רציתי להישאר שם כשאני יודעת הכל על עולם הקסם." "אני גם די כמוך, לוטי" אמרה אליס והחניקה פיהוק. "אבל הגיע הזמן שנלך לישוווווווווון" היא הייתה כל כך עייפה, שלא היה כבר טעם להסתיר את הפיהוק. "לילה טוב" איחלה לי רייגן. עצמתי את עיניי. כבר שכחתי מה זה לישון עם רייגן בחדר. לראשונה מזה 5 שנים, דמותה של רייגן לא רדפה אותי בחלום, וישנתי שינה עמוקה ומתוקה.

הפרק הקודם		הפרק הבא