ילדי האריות, משיבים מלחמה.

וואהה וואההה ווואי ווואלללה. אני באטרף שסוף כל סוף המשכתי!!! יייש!!! תאמינו לי אני שמחה בדיוק כמוכם אם לא יותר. אני ממש ממש מצעטת על העיקוב וכל זה פשוט היה לי שבוע דיי עמוס. אז... טוב הנה הפרק.

מקווה שתהנו

זאם פקח את עיניו באיטיות. זוג עיניים חומות מוקפות ברעמת תלתלים חומה בלתי מרוסנת הסתירו לו את שמי הלילה השחורים.

"אוח, תודה לאל, למה זה תמיד ממשיך לקרות לי?” נאנחה מיה.

זאם ניסה לענות אבל מכיוון שפיו היה חסום אז כל מה שיצא היה רק גרגור/נהימה בלתי ברורים.

"הוו, אני אשחרר אותך,” מיהרה מיה לומר. היא תלשה באחת את הסלוטייפ השחור שהיה דבוק לפיו של זאם – מה שגרם לקריאת כאב עצבנית להיפלט מפיו.

"סורי,” התנצלה מיה והתירה את החבל שכבל את ידיו.

"מה כל הזמן ממשיך לקרות לך?” שאל זאם ושיחרר את רגליו.

"מוצאת נערים פצועים שאבא שלי כמעט הרג להם ת'צורה,” אמרה מיה ונאנחה יותר חזק. “אני מקווה שהתכונה הזאת לא תרדוף אותי.”

"למה? ממש לא התחשק לי פה להמשיך לשכב בפינה המצחינה הזאת,” הסתייג זאם.

"אתה לא יכולת פשוט להשתנות לאריה?” שאלה מיה.

"תנסי את להשתנות שכל תזוזה קטנה מכאיבה לך,” אמר זאם וחשק את שיניו.

"הוו אני מבולבלת, ילדי האריות לא אמורים להתרפא במהירות, תמר סיפרה לי שבתקרית ההיא בצומת לפני איזה חודשיים אז הצבוע שרט אותה בפרצוף ולמחרת השריטה נעלמה. רגע,” מיה אחזה בראשה בשני ידיה. “אם הצבוע שרט אותה אז איך היא לא נהפכה לצבוע בעצמה?”

"יואוו כמה שאלות יש לך,” נאנח זאם. “אני אענה מהאחרונה לראשונה. “השריטה לא הייתה מספיק עמוקה בשביל להפוך אותה לצבועית. דבר שני, לתמר לקח לילה שלם להחלים משריטה פשוטה. לי יש עצם שבורה ושני צלעות סדוקות אני חושב ועברו אממ.... לא יודע כמה שעות אבל לא לילה שלם.”

לפתע זאם קפא על מקומו. “ת..מר,” הוא גמגם. “ע..עכשיו ניזכרתי, ה..הצבועים הם... הם... חטפו אותה.”

היבטתי סביבי במהירות. ישבתי על מיטה כלשהי בתוך חדר שינה קטן.

"תראו תראו מי התעוררה,” שמעתי את קולו של עדין מאחורי.

"כמה פעמים אני עוד אשמע את המשפט הזה?” מלמלתי בעצבנות.

לפתע קפאתי על מקומי. זאם! הוא נשאר לבדו זרוק, מחוסר הכרה, פצוע וקשור.

הוו, תנסי להירגע, מיה עם הכישרון שלה בטוח מצאה אותו ועכשיו הם מתכננים פשיטה על המקום הזה, נשמתי עמוקות.

"יש לי הרבה מה לספר לך,” אמר עדין.

"טוב, יש לי גם משהו לספר לך, זה לא מעניין אותי הסיפורים שלך,” קראתי.

"תאמיני לי, אני יודע בברור מה זאת ההרגשה הזאת של 'הנבחרת'.”

פערתי את עיני בבלבול. על מה לעזעזל הוא מדבר?

"כן, כן, אני הלביאה, עלי מדברת הנבואה, אני הנבחרת, כל הקשקושים האלו. אל תסתכלי עלי ככה בבקשה, אני הולך לספר לך הכל ונראה לי שאת עכשיו קצת יותר סקרנית ממקודם.”

"לא אכפת לי אילו הרגשות אתה מכיר,” קראתי בכעס. “אני רק רוצה לדעת מה אתה רוצה ממני עכשיו?”

"את מה שתמיד רציתי,” אמר עדין. “שתעזבי את ילדי האריות, ולמרבה שמחתי זה מה שבדיוק קרה.”

"אבל למה?” שאלתי. “אתה יכול להסביר לי, אתה יודע, אתה בעצמך אמרת מקודם שאתה הולך לספר לי הכל.”

"אז בואי אני אתמצת לך הכל במשפט אחד קצר,” אמר עדין. “אני המגיסטר האמיתי.”

"תנו לי להבין,” אמר נועם. “תמר נחטפה שוב על ידי הצבועים?”

"והפעם הם לא חושבים שהיא סתם נערה אנושית רגילה, הפעם הם חטפו אותה בתור הלביאה של המגיסטר,” אמר מיכאל.

"איך זה קרה שוב?” שאל נועם בכעס.

זאם ממקומו על הספה השפיל את עיניו.

"היי, היי,” ג'ייסון הניח יד מרגיעה על כתפו של נועם. “אתה צריך להירגע.”

"תמר נמצאת ב - “קרא נועם אבל נקטע על ידי זאם.

"אתה חושב שאני לא יודע?” אמר זאם. “אתה חושב שכולנו לא יודעים שהמצב חמור ואנחנו צריכים שתזכיר לנו עד מכה הוא חמור? אתה צודק, אני הייתי צריך להילחם בשריפה שהתפשטה לי בגוף בגלל עדין, הייתי גם אחר כך צריך להרוג את עדין בעצמו ולא לתת לשני הצבועים האחרים לשבור לי את הצורה אבל...”

נועם השתתק. “א..אני...”

"מה שאני מסנה לומר פה שבמקום להאשים אחד את השני – מה שאנחנו יכולים להמשיך לעשות פה במשך שעות – אנחנו יכולים לחשוב על הדרך להשתלט על המאורה של הצבועים.”

"הפעם למועצה יש סיבה טובה,” אמר מיכאל. “לחטוף את הלביאה בנוסף להריגת ילדת אריות אלו סיבות מספיק טובות, ושלא נשכח גם את החרב הבוערת ואת החצי השני של הנבואה שנמצא אצל עדין.”

"אתה צודק,” אמר ג'ייסון. נועם, זאם ומיה הצטרפו אליו בהנהוני ראש.

"הנקמה מתקרבת!”

הפרק הקודם