קרוב מתמיד; רחוק מאי-פעם

שלום, חברים! זה הפרק הראשון שאני מפרסם פה מזה הרבה זמן, ואפילו השתנה סטטוס הפאנפיק ל'נטוש'. אבל אני לא נטשתי את מייקל; הוא המשיך איתי, ואני המשכתי לחשוב איך ממשיכים הלאה איתו. קריאה מהנה, מועדים לשמחה!

מייקל חזר לחדרו בצעדים בוטחים, מנסה לשדר רוגע ונחת לסביבתו. אסור שיידעו שהוא בדרכו לברוח! אמנם הם לא יהרגו אותו, אך רבים אלרים עלולים להיפגע. מייקל קילל את עצמו על שהשאיר את שרביטו - או, ליתר דיוק, השרביט שגנב - בחדר בו ישן. אילולא שכח אותו שם, היה אילוזיו הארור נופח את נשמתו הבוקר.

מייקל נכנס לחדרו בשקט, לקח את השרביט ויצא מיד לסדרון. מבטו שוטט כה וכה, עד שנחת על גרם מדרגות מפותל שיצא מגומחה נסתרת בקיר הימני.

נהדר, חשב, הגיע הזמן לראות האם פלנינגן דיבר אמת.

שנתיים וחצי לפני כן

עשר דקות אחר-כך, ישב מייקל ליד מיטתו של אביו וסירב להאמין למראה עיניו. וויליאם ראדוורד שכב ללא ניע במיטת בית-החולים, גופו רפוי כסמרטוט, וחזהו עלה וירד אך בקושי. מרפא גבוה בעל שיער אפור מקריח, שהתברר ששמו רוברט, עמד בפינת החדר וערבב שני שיקויים לכדי תרופה אחת. הוא פנה אל מייקל, שהליט את פניו בידיו. "אני מצטער, ילד, אבל אין הרבה סיכוי. כבר ניסינו כמעט הכל. אבל מחר יגיע מרפא מומחה מסרביה, אולי הוא ידע מה לעשות".

אך המרפא הסרבי לא הכיר שום קללה שגורמת לתסמינים כאלה, ולא יכול היה לרפא את וויליאם.

מייקל הוסיף לשבת ליד מיטת אביו. הוא לא אכל ולא שתה, וראשו הסתחרר כסביבון. גרונו היבש הרגיש כאילו עלה בלהבות, בטנו הריקה פעמה בכאב, אבל הוא לא זז. לאחר שלושה ימים כבר היה על סף עילפון.

היתה זו שעת בוקר מוקדמת כשזה קרה; לאט-לאט פקח אביו את עיניו והזדקף במיטתו, תוך שהוא גונח בכאב וממלמל שברי מילים. מייקל קפץ על רגליו בבת-אחת, באושר והקלה מעורבים. "רוברט! רוברט! אבא שלי פקח עיניים!"

המרפא נכנס לחדר במהירות. "באמת? הוא התעורר?"

"תראה בעצמך", ענה מייקל, "הנה, הוא כבר התיישב".

"אלו חדשות נהדרות!"

קולו של המרפא היה אמנם עולץ, אך בפניו ניכרה לרגע הבעה אחרת - חשש? תסכול? מייקל לא הספיק להבין, שכן המרפא עבר בינתיים לחייך חיוך גדול ומאולץ משהו. "אני יורד לרגע למטה, להביא תרופה שאולי תעזור, עכשיו כשהוא חזר להכרה. תוכל לשמור עליו בינתיים, לראות שלא קורה לו כלום?"

"בטח", אמר מייקל, מאושר מכדי לחשוב על התנהגותו המשונה של רוברט. אבא שלו התעורר! הוא יחלים, מייקל היה בטוח בכך. רק עוד יום-יומיים להתאוששות, והוא יחזור הביתה.

מלמוליו של וויליאם הפו ברורים יותר ויותר. "מ-מייקל", אמר, "מייקל..."

"אבא?"

"תב-תבטיח לי, שלא משנה מה יקרה, לעולם לא תפנה לצד האפל", אמר אביו חלושות, פניו מעוותים בכאב, "הם ירצו אותך, מייקל. שמור על הסוד".

מייקל הרגיש כאילו כל האוויר נשאב מתוכו בבת אחת. זה נשמע כאילו אביו מנסה לומר… דברים אחרונים? לא! אסור לו למות!

"אתה תהיה בסדר, אבא", לחש בשפתיים סדוקות, "הכל יהיה בסדר".

"לא, לא - מייקל, תקשיב לי. אתה חייב להבטיח לי שלעולם לא תגלה את הסוד ותפנה אל הצד האפל. הכל הרבה יותר מסוכן ממה ש-"

הוא העווה את פניו בכאב. "ת-תקרא למרפא-"

עיניו פלבלו בפראות, וגופו התפתל בעוויתות משונות. הוא צרח, צרחה נוראה שמייקל לא שמע כמוה מעולם. מייקל הצטמרר. השערות על עורפו סמרו.

הוא צעק, קרא לרוברט, אך המרפא לא הגיע. וויליאם המשיך להתפתל ולהתחבט במיטתו, ועיניו נפערו לגודל מפחיד. ואז, בפתאומיות כפי שהחלה, נפסקה הצרחה. וויליאם שכב על גבו, עיניו פקוחות לרווחה ובוהות וידיו ורגליו שמוטות לצידי גופו בזוויות משונות.

לא… לא שוב…

רוברט נכנס לחדר, מחזיק בידו בקבוקון ובו נוזל צהוב בוהק. "הגעתי!" הכריז בעליצות, "התרופה מוכנ-"

הוא הבחין במצבו של וויליאם, ונתקף מעין הלם רגעי.

"מ-מה קרה לו?"

מייקל לא ענה. הוא לא היה מסוגל לענות.

המרפא ניגש אל וויליאם השוכב אפרקדן, וניסה למדוד את הדופק בפרק-ידו.

"אין דופק", אמר, בנימה של צער מעשי.

מייקל קרס.

שבוע לאחר מכן, עמד מייקל מעל קברו הטרי של אביו. הוא חשב על כל השנים שבילה יחד עמו, על נגינה משותפת בפסנתר הקסום שבנה וויליאם מגרוטאות, כשהיה ילד קוסם עני בסמטאות החשוכות של ברמינגהם. עתה יעמוד הפסנתר הזה ללא שימוש; מייקל טרם למד כיצד לנגן בו, על-אף שידע לנגן בפסנתר רגיל של מוגלגים.

לפתע, חש מייקל ביד קרה המונחת על כתפו; הוא הסתובב לאחור במהירות, ומצא מאחוריו איש גבוה, רחב-כתפיים, שאחת מעיניו הייתה עגולה מאד, גדולה וכחולה, בוהקת הרבה מעבר לנורמלי. האיש, שחתיכה גדולה מאפו הרחב חסרה, ניער את שערו האפור מהשלג שעליו, ותוך כך הבחין מייקל ברגל-עץ בה השתמש במקום רגלו הימנית.

"עין-", מייקל עצר לרגע, "כלומר - פרופסור מודי?"

"אביך היה אדם חכם, ילד", אמר מודי, "ולי הייתה הזכות ללמד אותו. אתה יכול להיות גאה - אביך נפל בקרב, וזה יותר ממה שרוב הילדים יכולים לומר על ההורים שלהם".

"אני-", מייקל התקשה לענות, בשל אותו מחנק בגרון שחש כבר שבוע, "תודה".

"ילד, אל תודה לי, תודה לאביך. הוא היה אחד משני ההילאים המבריקים ביותר שראיתי. היה לו חוש מיוחד לזה, לזיהוי פעילות אפלה. אולי זה נבע ממצפונו החזק." 

מודי עצר לרגע, שתי עיניו - האמיתית והקסומה - מביטות היישר לתוך עיניו האדומות של מייקל.

"צא מזה, ילד. אי אפשר להישאר באבל לכל החיים. חזור להוגוורטס, סיים את לימודיך, ואני באופן אישי אלמד אותך לימודי הילאות".

דבריו האחרונים של מודי הותירו את מייקל המום. מאיפה מודי ידע שמייקל שואף להיות הילאי?

עוד באותו יום חזר מייקל ללימודים.

מייקל דהר במעלה אחד מגרמי המדרגות הרבים באחוזה. על הקירות סביבו, בינות ללפידים שבערו באש קסומה, הדולקת לנצח, היו תלויים ציורים רבים, בהם הדמויות נעו כאילו היו בחיים. זקן קטן, עטור גלימות עבות ורבות, הזעיף פנים לעברו של מייקל מתוך אחת התמונות הנעות הללו, ומציור אחר עלו קולות נרגשים של כמה ילדים.

מייקל התעלם מהם, ורץ במשנה-נהירות במעלה מדרגות האבן הרחבות, המתפתלות מעלה-מעלה, אל הקומות העליונות.

כעבור שעה קלה, הגיע מייקל אל הקומה השלישית - או לפחות, נדמה היה לו שזו הקומה השלישית - ועזב את גרם המדרגות המתעקל כשהוא מתאמץ שלא להתנשף בקול. מולו נמתח מסדרון ארוך, כמעט זהה לזה שעזב זמן קצר קודם לכן. ההבדל העיקרי היה בסוג התאורה: את המסדרון הזה האירו חלונות רחבים, שפנו החוצה, אל אור השמש המסנוור - ואל שרשרת ארוכה של גבעות ירוקות, הנפרשות עד קצה גבול הראייה. באופק נראה יישוב כלשהו, ספק עיירה ספק כפר, ויער קטן, או אולי חורשה, עמד לא הרחק מבית האחוזה. אגם נצנץ באופק, והשמיים היו תכולים, ללא ענן או ערפל.

מייקל עצם את עיניו בחוזקה. אור השמש המלא, אותו לא ראה כבר כמה חודשים, המם אותו והכה את עיניו בקרניו הבוהקות. אט-אט התרגל לזוהר המסנוור, כעטלף שיצא בטעות ממאורתו בצהרי היום. 

מייקל התבונן סביבו. הוא לא ראה ולא שמע איש, והמסדרון נראה נטוש למדי. נדמה היה לו שמטהרי-הדם לא מרבים להשתמש בקומה הזו. משראה שאין מי שיעצור בעדו, ניגש לחלון שמולו והניף את שרביטו.

"רלאשיו!"

חלון הזכוכית הדק והשביר למראה נותר על עומדו, נוצץ באור השמש, כאילו להתריס.

זה לא עובד? חשב מייקל, תמיד אפשר לנסות עם קצת יותר כוח…

"בומברדה מקסימה!"

החלון רעד, שוליו נסדקים, וטיח נשר מחיבוריו החזקים.

עוד קצת, עודד מייקל את עצמו. הוא עוד רגע נתלש!

פלנינגן הגיח, שערו הכתום בוער באור השמש, מגרם המדרגות מאחוריו.

"היי מייקל," אמר בעליצות, "מה אתה עושה? אני יכול להצטרף אליך?"

"אני ממש מצטער," ענה מייקל בעצב - עצב אמיתי - והניף את שרביטו. "שתק!"

פלנינגן ההמום נפל על פניו קדימה, ראשו פוגע ברצפת האבן בחבטה מהדהדת.

אני ממש מקווה שלא גרמתי לו נזק רציני, חשב מייקל. הוא דווקא נחמד.

מייקל הניף שוב את שרביטו לעבר החלון הסורר. נותר לו עוד לחש אחד להשתמש בו, לחש שלמד מאביו. עליו הוא חשב כשביצע את הקסם המורכב, ידו נוטה היישר אל החלון.

"דזראטיו!"

 החלון התנפץ בקול שבר רם. מייקל הועף החוצה בכוח, נישא על ידי קסמיו שלו. הקיר מאחוריו התפורר במהירות, מותיר חור ענק במקום ממנו נמלט. הוא נחת בקלילות וברכות בשדה הפתוח, לא הרחק מהחורשה בה הבחין מקודם.

הוא הביט סביבו, והחליט לצעוד לעבר העיירה הקטנה. עיירות מוגלגים סקוטיות הרי לא יכולות להיות כל כך מסוכנות, נכון? ומשם הרי גם יוכל להגיע למשרד הקסמים ולספר להם על מקום מחבואם של מטהרי-הדם.

גל של אופוריה תקף אותו לפתע. הוא חופשי, חופשי לעצמו! הוא לקח נשימה עמוקה מריח החופש, מהאוויר שבחוץ. היה בזה משהו משכר.

סוף-סוף, חופשי! הבריחה הייתה קלה בהרבה משחשב שתהיה.

אסיר 382 מכלא אזקבאן חזר להיות מייקל ראדוורד.

לאיינארט עמד במסדרון האבן ובהה בקדרות בפרצה הענקית שנפערה בקיר.

"ילד מסכן," הוא מלמל, "מהר מאד הוא ילמד לא לברוח ככה."

הפרק הקודם		הפרק הבא