רשומות פוטר : לפיד הגורל

פרק 5- הנבואה בבבואה

"אז אתה אומר שזאת הנבואה עליך ועל..." רון גמגם ואז אמר בלחישה, "ועל... אתה-יודע-מי?"

"כן, זו שסיפרתי לכם עליה בשנה שעברה", ענה הארי, "ואתה לא צריך ללחוש, אף אחד לא יכול לשמוע אותך".

השלושה עמדו בחדר שהכיל דלפק עלוב למראה, מספר שולחנות והרבה, הרבה אבק. בסך הכל הארי לא היה מופתע במיוחד ממראה החדר, שכן גם הוא ביקר בפונדק ראש החזיר בעבר, והחדר המלוכלך תאם בהחלט את התרשמותו מהמקום. גשם זלעפות התדפק על החלונות בחוץ.

הארי פסע לאיטו והתקרב אל טרלוני ודמבלדור. נוכחותו הנשכחת של דמבלדור הקנתה לו ביטחון, כאילו היה יכול לחוש בעוצמתו הרבה, אפילו שהיה זה זיכרון בלבד. היה קשה לו יותר מתמיד לעכל את העובדה שדמבלדור לא שם בשבילו. מובן שמצידו של דמבלדור לא הייתה תגובה מכל סוג שהיא כלפי הארי, רון או הרמיוני. הוא אמנם נראה צעיר יותר, אולם בעיניו היה מבט מוטרד שלא היה ניתן היה להבחין בו ממבט ראשון. הוא בחן את טרלוני במבט חמור סבר, ולא היה נראה שהתרשם ממנה לטובה. סיביל טרלוני, מצידה, בדיוק סיפרה לדמבלדור על העץ המשפחתי הענף שלה, שכלל, כך ציינה מספר פעמים, גם את הנביאה המפורסמת קסנדרה טרלוני.

רון שוב קטע את מחשבותיו.

"יש כאן עכבישים", אמר בכעס מאופק.

"הם לא יכולים לגעת בך. טכנית, הם בכלל לא קיימים עכשיו", אמר הארי, "אתם תתרגלו". המשיך בנימה מנוסה. היות והשניים מעולם לא התנסו בהגיגית, הארי הרשה לעצמו לקחת פיקוד. 'סוף סוף אני יודע משהו שהרמיוני לא', חשב בגאווה.

"קראתי על ההגיגית", אמרה הרמיוני, "זה באמת מרגיש כמו שתיארו את זה בספר". החיוך נמחק מפניו של הארי כלעומת שבא.

לא הנוכחים בחדר ולא המקום עצמו נראו מוכנים למה שעתיד היה להתרחש ברגעים הקרובים; הנבואה החשובה בהיסטוריית הקסם עמדה להתנבא מסביב לשולחן זה ממש, מפי לא אחרת מאשר סיביל טרלוני. רוב התלמידים בהוגוורטס ראו בה שרלטנית גמורה, והארי, רון והרמיוני בראשם. כנראה שאף אחד לא טרח לספר לה, חשב הארי, שהיה לה חלק כה גדול במלחמה נגד הקוסם האפל ביותר שידע עולם הקסמים.

השיחה התנהלה בעצלתיים. דמבלדור הקשיב בנימוס, אך היה ניכר על פניו שסבלנותו פקעה. טרלוני, שככל הנראה לא שמה לב לכך, או בחרה שלא לשים לב לכך, כעת הסבירה בלהט על סגולותיו הנפלאות של כדור הבדולח.

'סנייפ היה זה שגילה לוולדמורט על הנבואה. סנייפ היה המרגל,' המחשבה היכתה בהארי בבת אחת.

"סנייפ צריך להיות כאן במקום כלשהו", הארי החל לסקור את החדר. החלונות היו מלוכלכים והחדר היה חשוך. הארי לא היה בטוח שגם אם היה בוקר ניתן היה להבדיל בשינוי כלשהו. "הוא צותת להם... מאחורי הדלת", אמר שוב, והתקדם במהירות אל עבר הדלת הכבדה. אך במקום שהדלת תיראה קרובה וברורה יותר, קצה הזיכרון הלך ונהיה שחור ומטושטש.

"הארי", אמרה הרמיוני בעדינות, "אי אפשר לראות את החלק הזה בזיכרון, לפחות לא עכשיו, מי שהזיכרון הזה שייך לו לא ראה מה נעשה מחוץ לחדר..."

הארי כעס, למרות שידע שהיא צודקת. הוא ניסה להבין למי הזיכרון הזה שייך; בוודאי שלא לטרלוני, על כך לא היה בלבו ספק. אם כך, הוא היה שייך לדמבלדור. בדיוק כמו דמבלדור, הבין הארי בצער, גם הוא עצמו לא יראה את סנייפ עד שכבר יהיה מאוחר מדי, והוא ישמע מספיק כדי לספר על כך לוולדמורט.

הארי שב להביט בדמבלדור וטרלוני. דמבלדור כבר החל לקום ממקומו באיטיות. טרלוני סידרה את משקפיה העצומות על אפה והידקה את הצעיפים הרבים סביב צווארה. היא נראתה נורא.

"זה היה מאוד נחמד, ואין מחלוקת על כך שאת אישה מאוד מוכשרת, אולם איני סבור שתתאימי לתפקיד ולדרישות הרבות שהוא דורש". אמר דמבלדור והושיט את ידו ללחיצה. הוא קם ללכת אך נעצר כמעט באחת, למראה טרלוני, עיניה מזוגגות ופיה פעור. היא התחילה לדבר בקול המחוספס והגס, אותו הקול שהארי שמע בעבר בנבואה על זנב-תולע. דמבלדור תפס מחדש את מקומו סביב השולחן. הארי, רון והרמיוני היו מרותקים. אף אחד מהם לא העז להשמיע הגה. כל מחשבותיו נשכחו ממנו, הארי כבר שמע את הנבואה הזאת, אבל כלום לא השתווה למעמד הזה.

"זה שבכוחו להביס את אדון האופל קרב ובא..." חרחרה טרלוני, עיניה מפלבלות, "הם שחמקו ממנו כבר שלוש פעמים, להם יוולד הוא בשלהי החודש השביעי... ואדון האופל יסמן אותו כשווה לו, אך ברשותו יעמוד כוח שאדון האופל אינו מכיר... ואחד מהם יומת בידי השני, כי איש מהם לא יוכל לחיות כל עוד ימשיך השני להתקיים...זה שבכוחו להביס את אדון האופל יוולד בשלהי החודש השביעי..."

ואז, באותה פתאומיות בה התחילה, טרלוני סיימה את הנבואה. היא נראתה מנותקת לחלוטין מהמציאות, ועל פניה לא נראה כל זכר למילים הגורליות שזה עתה אמרה.

הארי, רון והרמיוני החליפו מבטים אילמים. פניו של דמבלדור היו קפואות וחתומות. עיניו התכולות נצצו.

"במחשבה שנייה", אמר דמבלדור בקול רגוע ושליו, "יכול להיות שאולי, אחרי הכל..." דבריו נקטעו כשלפתע הדלת נפתחה, מביאה עמה משב רוח קריר שגרם לשלושה להצטמרר.

סנייפ עמד בפתח. הארי שכח ממנו לגמרי, אך עכשיו כעסו חזר לבעור בו. לו היה יכול, לו סנייפ הצעיר שעמד לפניו לא היה אלא זיכרון, הארי לא היה מהסס להטיל עליו קללה קטלנית.

סנייפ ואדם נוסף, שלפי דברי טרלוני היה המוזג, התווכחו ביניהם. דמבלדור הסתובב בחדות לכיוון האיש. הארי חשב שראה הבזק בעיניו.

סנייפ אמר שהוא ללא ספק התבלבל בקומה ובחדר. ניתן היה לראות בבירור שהוא משקר, לפחות מנקודת המבט של הארי. סנייפ הצעיר היה לא פחות רגוע ובטוח בעצמו מסנייפ המבוגר של היום. סנייפ החליף מספר מילים נוספות עם המוזג, אך אז הזיכרון החל להטשטש ולהתערבל. לא חלפה דקה והארי, רון והרמיוני מצאו את עצמם חזרה בעליית הגג המוכרת ב- "מחילה".

במשך כמה דקות אף אחד לא דיבר, וכל אחד שקע במחשבותיו האישיות. הארי בעיקר כעס על דמבלדור על שבטח בסנייפ, ועוד יותר על כך שעזב אותו להתמודד לבד נגד וולדמורט ותומכיו. הוא הרגיש מנותק. גופו היה כאן, בחדרו של רון, אולם מוחו היה עוד בזיכרון.

"אני רק לא מבין איך הגיעה המחשבה הזאת לבית הוריי, אף אחד הרי לא יכול היה לראות את הבית, הוא היה מוסתר על ידי לחש פידילוס באותם ימים", לחש הארי.

"אתה חושב שהם ראו את הזיכרון?" שאל רון, "אני מתכוון, ההורים שלך?" המשיך.

"אני חושב שכן", הארי לא נשמע בטוח בעצמו במיוחד, "דמבלדור הרי בטח סיפר להם מיד לאחר שמיעת הנבואה. הוא וודאי חשד שמדובר בי".

"זה לא בדיוק תרם לנו הרבה, לא?" אמר רון בהיסוס לאחר שתיקה ארוכה, "אני מתכוון, הרי הארי כבר שמע את הנבואה ו... ולא למדנו שום דבר חדש". המשיך, "מלבד, אולי, לא לבקר לעולם בפונדק "ראש החזיר", הוסיף, ספק לעצמו ספק להם.

 "תהיה רציני, רון", נזפה בו הרמיוני, "ידענו שטרלוני ניבאה את הנבואה, וידענו ממנה שסנייפ היה זה שהקשיב".

 "אני חושב שזה מאוד תרם לנו", אמר הארי. רון והרמיוני נראו מבולבלים.

"אני חושש שדמבלדור שיקר לנו, לכולנו", הארי התחלחל מהתעוזה שהייתה לו לומר משפט כזה.

"למה אתה מתכוון?" החווירה הרמיוני, "למה שדמבלדור ישקר לנו?"

"הרמיוני, את ראית את זה!" קרא הארי, "את גם היית שם, איך לא הבחנת בכך?"

"הבחנתי במה?" שאלה הרמיוני, "מה פיספסתי?" היא נסוגה לאחור.

"בליל מותו של דמבלדור, פגשתי בטרלוני. היא סיפרה לי על היום בו ניבאה את הנבואה", התחיל הארי, "כמובן שהיא לא ידעה מזה", הוסיף למראה ההפתעה על פניהם של הרמיוני ורון.

"היא סיפרה לי שהראיון נקטע בברוטליות על ידי סנייפ", הארי המשיך.

"אנחנו יודעים, ראינו את זה הרגע!" הרמיוני נשמעה חסרת סבלנות.

הארי הניף את ידו כדי להורות להם לשתוק והמשיך בדבריו.

"אתם יודעים למה וולדמורט רדף אותי?" הוא שינה את טון דיבורו, "הוא ידע על הנבואה, סנייפ סיפר לו, ראיתם, הוא עמד שם והקשיב. הוא לא ידע מה עומד לקרות, הוא לא ידע שהוא יעביר אליי חלק מכוחותיו ויסמן אותי כשווה..." הארי דיבר בשטף.

"אף אחד מאיתנו לא יכול היה לדעת שזה מה שיקרה", קטע אותו רון.

"אבל ידענו..." לחשה הרמיוני ופניה התבהרו בהבנה, "הנבואה אמרה זאת".

"אולם וולדמורט לא ידע שזה מה שיקרה, הוא שמע רק חצי מהנבואה", הארי הביט בשני חבריו.

"נכון", אמר רון, "דמבלדור אמר שהמרגל שמע רק את החצי הראשון שאותו הוא מסר לאתה-יודע-מי".

"אכן כן", הארי נראה רציני מאי פעם, "הוא אמר שהם תפסו אותו במחצית הראשונה..."

"אבל הם לא", הוסיפה הרמיוני, "ראינו שהוא נשאר שם עד סוף הנבואה. טרלוני בעצמה ראתה אותו רק לאחר שהנבואה כבר הסתיימה".

"מה זה אומר?" רון איבד אותם כבר מזמן.

"אני אגיד לך מה זה אומר", אמר הארי, "זה אומר שסנייפ שמע את כל הנבואה".

"לא יכול להיות שהמוזג הפריע לו לשמוע?" שאל רון בחשש.

"אני לא יודע", אמר הארי לאחר מחשבה, "אבל דבר אחד אני כן יודע; הם לא זרקו את סנייפ החוצה בתחילת הנבואה כמו שדמבלדור חשב".

"אז דמבלדור פשוט טעה?" העירה הרמיוני, "סנייפ גרם לו לחשוב שהוא שמע רק את מחצית הנבואה, והוא האמין לו?"

"דמבלדור נרצח, אל תשכחי, בידי לא אחר מאשר סנייפ עצמו!" הארי היה נסער. "הוא בטח בו, הוא האמין לכל מילה שאמר!"

"הייתי צריך להבין זאת קודם", הארי כעס בעיקר על עצמו, "הייתי צריך לראות שזה לא הגיוני. כל ההוכחות היו שם, כל ההוכחות לכך שסנייפ לא היה בצד שלנו. גם אם הוא לא שמע את הכל בבירור הוא היה יכול לשחזר את זה בקלות. אני הייתי בזיכרון בעבר, מופיעים שם דברים שאין סיכוי שבעל הזיכרון היה יכול לראות אותם מנקודת מבטו".

הארי נאנח. הוא היה עייף מהויכוח, עייף מהזיכרון, עייף מהכל. הוא כבר רצה להחזיר את ההגיגית לאריזה שממנה באה, העיקר שלא יצטרך לראות אותה, או לחשוב בכלל על כל הנושא.

הוא לקח לידיו את האריזה החומה שנשאה את שמו, והפך אותה בידיו מתוך תקווה למצוא רמז כלשהו, אולם ללא כל כוונה אמיתית. ואכן, מלבד הכותרת 'הארי פוטר' על הפתק שהוצמד לחבילה, לא היה דבר. הארי אפילו לא ידע למה הוא עושה זאת, אולי כדי להסיח את דעתו מכל מה שראה. אך עד מהרה הוא מצא את עצמו טופח בעזרת שרביטו שלוש פעמים על פיסת הקלף.

"אפרציום!" קרא בקול.

רון והרמיוני השתתקו והביטו בעניין. בתחילה לא קרה דבר, אולם  בדיוק כשעמדו כבר לשלול את האפשרות של מילים בלתי נראות, מול עיניהם החלו להיווצר קווים דקיקים. הקווים התפרשו אט אט על הקלף ויצרו אותיות ומילים.

'אם תחזיותיי היו נכונות, כבר מצאת את המחשבה...'

הפרק הקודם		הפרק הבא