סיימו ללמוד בהוגוורטס

אף אחד מהם לא שמע מהארי כבר כמה חודשים. ג'יני הייתה הרוסה. יום- יום היא ישבה בחדרה. היא הביטה בחלון שלה מידי בוקר ומידי ערב, כאילו חשבה שתראה אותו מופיע בכניסה. חודש אוגוסט התקרב. ג'יני הייתה אמורה להתחיל ללמוד במכללה בעוד כמה שבועות. כולם ניסו לעודד אותה. אפילו ג'ורג', אבל היא דחתה את כולם בסירוב. היו לה שינויים קיצוניים במצב הרוח. מבכי מטורף לכעס בלתי נשלט. בסופו של דבר הצליחו שאר בני הבית לגרום לה לקום ולצאת מחדרה. היא נראתה נורא. שיערה היה לא מסורק, עיניה היו אדומות ונפוחות. ציפורניה היו קצוצות ממש קצר. ביום שהייתה אמורה לצאת למכללה, הרמיוני הושיבה אותה מול הראי. היא ניסתה בהתחלה להשתמש בדברי מוגלגים רגילים, אך ללא הצלחה. היא שלפה את שרביטה. בסופו של דבר חזרה ג'יני למצב הטבעי, היפה שלה. "נו? נכון שעכשיו שאת שוב יפה את מרגישה יותר טוב?" ניסתה הרמיוני לעודדה. "לא." אמרה ג'יני בארסיות. הרמיוני התייאשה ממנה. כמה שעות לפני שהייתה אמורה לצאת, רון הושיב אותה על המיטה שלו. "תקשיבי, ג'יני, אני יודע שאת פגועה, אבל את צריכה לצאת מזה. תתחילי דף חדש במכללה. את חייבת להבטיח לי שתהיי נחמדה ואדיבה. כמו תמיד." רון הדגיש את המילים האחרונות. "מבטיחה?" שאל רון. ג'יני הביטה בו למשך כמה דקות. היא ידעה שכולם רק מנסים לעודד אותה. "כן. אני אנסה, תודה רון." רון עמד לצאת מהחדר. "רון?" אמרה ג'יני. "תוכל למסור גם לאחרים את תודתי?" המשיכה. כמה שעות לאחר מכן, היא כבר החזיקה בידה את המזוודה שלה. היא נפרדה מכולם, כשהיא מחייכת אליהם. החיוך היה רק חצי אמיתי. היא התעתקה.

*

הארי הסתובב בדרום אמריקה במשך החודשים האחרונים. הוא היה אומלל.
הוא התגעגע לחבריו, ולג'יני בעיקר. הוא החליט שלא להשתמש בשרביט שלו כל עוד הוא עדיין מטייל. הוא רצה קצת לשכוח מהכל. במיוחד מהדברים שהעלו זיכרונות כואבים.
כשהוא היה רחוק מאחד הכפרים בהם נתקל, ולא היה לו קשר למציאות, הוא שכח את התאריכים. הוא לא ידע באיזה יום הוא נמצא. הוא ידע שעכשיו בערך ספטמבר.
"ג'יני בטח כבר בצרפת..." חשב לעצמו. בסופו של דבר הוא התכוון לחזור לחבריו. הוא רצה לחזור לפני ג'יני, רק כדי לספר להם שהוא בסדר. הוא לא התעניין עכשיו בשיחות נפש עמוקות.
הוא המשיך לטייל לעוד כמה שבועות. הוא ניסה לברוח. הוא לא רצה לאמלל את ג'יני וחבריו עוד יותר.

הפרק הקודם		הפרק הבא