אני שונא אותו.

אז שלום לכם!

לא עידכנתי הרבה זמן אבל הגאולה הגיעה!

גאלתי אתכם.ן מהציפייה לעוד פרק ( אתם.ן יושבות ומחכים. אני יודעת את זה. כולכם! אתן אחוזי תזזית, בודקים את הינשופיה כל חמש דקות, מצפות ומחכים). 

והנה הוא

הפק המדובר,

הנהדר.

תהנו. 

(כי אם לא אני...) 

דראקו שקע אט אט לשגרת היומיום של הוגוורטס.

ארוחות בוקר.

שיעורים.

ארוחות צהריים.

שיעורי בית בספריה.

שיעורי בית בחדר המועדון.

ארוחת ערב.

שהות.

שינה.

שוב.

ושוב.

ושוב.

אבל השגרה היטיבה עמו, שכן היא לא הותירה לו זמן לחשוב עליו. 

והמחשבות עליו הביאו עימן כאב מייסר, ולאחר שהלכו השאירו את דראקו בודד בתודעתו, מייחל לאותן עיניים ירוקות שיביטו בו באהבה. 

לאט לאט הגשם הופיע, הופך את השלג לעיסה אפורה מטונפת,  את האדמה לבוץ קפוא. 

הגשם חבט בקירות הטירה, מרעיד את החלונות. 

גשם טורדני, חסר מנוח. גשם מהסוג שדוקר את עורך ומטנף את בגדיך בבוץ. 

לפעמים דראקו הרגיש כמו הגשם, גופו ותודעתו מחולקים לאינספור טיפות, נתונים להשפעת הרוחות,

אבל, בכל זאת, נקרא בשם אחד, מכליל, מגדיר. גשם. דראקו מאלפוי. 

 הוא המון דברים נפרדים אבל משהו אחד.

ואולי הוא כלום,

נטמע בשום דבר.

דראקו התנהל בלאות, מפלס דרכו בסערת המונוטוניות שהיוותה את חייו. 

נמאס לו מהחזרתיות, אך הוא לא רצה שום שינוי. 

הוא פחד מהשינוי. 

באחד מן הימים הנמתחים, המתארכים מעבר לגבול הזמן, 

דראקו נתקל בו. 

לא במבטו. לא בקרן שרביטו באחד השיעורים, לא בדמותו מהעבר השני של האולם הגדול, לא בדמותו במסדרון. 

בו.

מוצק, פיזי, נוכח. פרוע שיער ורטוב, מלוכלך בבוץ ומלא חיים, לחיו ורודות ועיניו נוצצות. 

כן, יודעת אני, הפרק אכן קצר. אך הגאולה קצרה היא!

תגיבו:)

הפרק הקודם		הפרק הבא