אנדי שוב

בס"ד

זה אמנם לא נו"ד, אבל נו שיהיה, מקום אפס

איתמר, זה שאתה קורא בטא לא אומר שאתה יכול להספים בתגובות

נתי10, איך יהיו פספוסים אם הם לא יכולים להיכנס לסימולציה ולנקות אותה מגליצ'ים? :(

"זה כל כך מוזר, הרמיוני, זה כל כך מוזר!" התלונן רון בלחישה לחוצה. הוא נראה כמו אבא שלו בדיוק, ולצידו עמדה הרמיוני שנראתה כמו אחיו פרסי. הייתה להם שעה אחת בדיוק להיכנס למשרד הקסמים ולגלות אם הארי שם לפני שהשפעת הפולימיצי תפוג. "אני אבא שלי! זה מעוות!"

הרמיוני נשכה את שפתה בתסכול – מחווה אופיינית להרמיוני, לא לפרסי, מה שרק גרם לזה להיראות מעוות אפילו יותר – ואמרה, "בסדר, רון. שעה וזה נגמר."

הם הביטו באח הביתית המתפצפצת בלהבות ירוקות. "אחריך," היא החוותה לרון. הוא לקח נשימה עמוקה, הכריז "משרד הקסמים!" ופסע פנימה. הרמיוני מיהרה לפסוע אחריו.

הלהבות והאפר הסתחררו בעיניה, מאות ארובות חלפו מולה בשבריר שנייה, ובדיוק כשחשבה שלעולם לא תתרגל לדרך התחבורה המעוותת הזו – היא נחתה בחבטה על קרקע מוצקה. מבעד ללהבות הירוקות שמולה היא ראתה את אולם הכניסה של משרד הקסמים.

אוושת גלימות ששמעה מאחוריה זירזה אותה לצאת מהאח לפני שהבא בתור ינחת שם, מה שיעורר הרבה שאלות שלא אמורות להישאל בכלל. הדבר האחרון שהרמיוני צריכה לעשות זה ליצור מהומה. לא, היא ורון צריכים להנמיך פרופיל עד שימצאו את מבוקשם.

באירוניה קלה, הרמיוני חשבה שדווקא הארי היה מאוד גרוע בלהנמיך פרופיל, והיא תהתה אם מבחן ההילאים שעבר בחן אותו גם בנושא הזה.

היא הביטה סביבה, מחפשת את ארתור/רון, אבל עוד לפני כן היא חשה טפיחה חזקה על השכם שהדפה אותה קדימה.

"וויזלי!" רעם קול עבה. היא הסתובבה וראתה קוסם עגלגל וגבוה, עם תסרוקת "הלוואה וחיסכון" שלא הותירה ספק לגבי הקרחת שהוא מנסה להסתיר. "מה איתך? לא אמרת שאתה חולה?"

"אני – אה –" הרמיוני גמגמה. לעזאזל, למה הם לא התכוננו לזה כמו שצריך? בדיוק כמו בפעם שעברה שפרצו לשם!

"בוא, וויזלי, יש לי קצת עבודה בשבילך," הקוסם המקריח אמר וגיחך לעצמו. "דוחות המס של השר לא יעשו את עצמם, אתה יודע..."

הוא הלך, והרמיוני בלית ברירה הלכה אחריו.

"מה זאת אומרת הלכתי לבד? הארי, זו לא התוכנית!" הרמיוני התרעמה אחרי שהארי שיתף אותה בביקור הקטן שלו אצל ג'יני וקית'. הארי חש חוסר נעימות בולט לאור העובדה שהוא ישב על כיסא קטן ולא נוח והרמיוני פשוט גהרה מעליו בסלון הדירה שלה ושל רון.

"אמרנו שאתה צריך ללכת עם לונה!" היא המשיכה, "בגלל זה הכל השתבש!"

"אבל הרמיוני..." הארי ניסה לענות. הוא מעולם לא ראה אותה כועסת כל כך, בוודאי לא עליו. תמיד איכשהו היא הייתה מפצה על ההחלטות הפזיזות שלו, לא נוזפת בו ומטיחה בו האשמות. "הרמיוני, התוכניות של לונה היו ארוכות ומסובכות וחסרות כל היגיון!"

"אז מה, זה מה שסיכמנו!" הרמיוני המשיכה בשלה.

"היא צודקת, אחי," העיר רון מהצד.

"אתה בכלל הקשבת לויכוח?" נאנח הארי והביט ברון. הוא היה בטוח שרון זולל לו איזה חטיף לארוחת הצהריים או משהו.

הרמיוני תפסה את סנטרו של הארי וסובבה אותו שוב כך שיסתכל עליה. "אל תנסה להעביר נושא, הארי. זהו, החלטתי. אתה מרותק."

"סליחה?"

"מושבת! אתה לא משתתף בשום פעילות!"

זה היה ממש מוזר. הרמיוני הזכירה לו יותר ויותר את גברת וויזלי, והוא תהה אם להזכיר זאת אי פעם באוזני רון.

"הרמיוני, את לא מדברת בהיגיון!" הארי ניסה להציל את כבודו, "אפשר לתקן את זה! אפשר לתקן את הכל! וחוץ מזה, באיזו זכות את מרתקת אותי בדיוק?"

"אז בוא תסביר לי, אדון גאון, איך בדיוק אתה הולך לתקן את זה?" היא שאלה, "איך בכלל תגיע לג'יני עכשיו? היא וקית' מוכנים לבואנו, באשמתך!"

הארי חשב לרגע שאולי לא רק ג'יני נתונה להשפעת הכישוף של קית'. נראה שקית' באמת לקח קשה את ההדחה שלו על חשבון הארי שהוא ככה מגיע לנקום בו ולהרוס את כל היקר לו.

ומצד שני, ממתי קית' היה כזה? נכון, הוא היה קצת בריון, אבל הארי לא חשב שהוא באמת יעז לעשות את כל הדברים האלה. בעצם, הארי כלל לא היה בטוח שיש לקית' בכלל כאלה יכולות!

"את יודעת," הארי פתח, בניסיון להסביר להרמיוני את המסקנות אליהן הגיע. אבל אז עצר בעדו. אם הרמיוני גם היא מושפעת ממה שזה לא יהיה, אז הוא לא יכול לספר גם לה על הרעיון שלו שיש משהו אחר שמפעיל גם את קית' וגם את ג'יני, ואולי את כל משרד הקסמים.

פתאום הארי הבין כמה גרוע יהיה הרעיון לשלוח את הרמיוני לשם.

"אני אלך למשרד הקסמים," הוא אמר פתאום.

הרמיוני נראתה מבולבלת. "מה?" היא שאלה.

"אני לא חושב שאת יציבה מספיק בשביל זה, במלוא הכנות," הוא המשיך. זו לא ממש הייתה מלוא הכנות, אבל אולי זה יהיה הגיוני מספיק בעיניה כדי לא להתווכח איתו. ואכן, השתיקה של הרמיוני אותתה לו להמשיך.

"תסתכלי על עצמך. את צועקת עליי ומאשימה אותי, זו לא הרמיוני שאני מכיר. משהו בבירור עובר עלייך, ואני לא יכול להרשות לך ללכת לשם, בדיוק כמו שאת לא מרשה לי. אבל אם הבחירה היא באחד מאיתנו, אני חושב שעדיף שאני אלך מאשר שאת תלכי. אני יכול להסתוות, אם לא בעזרת גלימת ההיעלמות אז בעזרת משהו אחר."

"איך?" הרמיוני שאלה נחרצות. "בוא תסביר לי איך."

"אה..." הארי גמגם. "האמת, עוד לא חשבתי..."

"זו בדיוק הבעיה, לא חשבת. אתה אף פעם לא חושב!" היא שבה להטיח בו האשמות, "בדיוק כמו שעשית כשביקרת את קית'!"

הארי לא יכול היה לעצור בעצמו. "אני מבין שקית' מאוד חשוב לך, הרמיוני. אולי תלכי לפגוש אותו?"

"מה? היי!" רון קרא מאי שם, "זה היה לא לעניין!"

הרמיוני הרימה את ידה לעבר רון, מסמנת שהיא שולטת במצב. "הכל בסדר," היא אמרה, מתאמצת לשמור על נימה רגועה. "אני מבינה שהארי ירד לפסים אישיים וארסיים, וזה בסדר. זה באמת מתסכל. אני רק חושבת שזה מראה יותר על חוסר שליטה עצמית, אם אתה מבין אותי."

הארי הבין. היא תשתמש בעקיצה הקטנה שלו כדי למנוע ממנו ללכת למשרד הקסמים.

"הארי, לטובתך, לטובתי, לטובת המשימה, בשביל ג'יני..." הרמיוני נשמעה רגועה באופן מחשיד, "אתה תצטרך להישאר פה."

ההתעקשות הזאת של הרמיוני הלכה ונהייתה פחות ופחות רציונלית לדעתו של הארי. נראה שאין טעם להתעקש איתה.

הוא זייף אנחה כבדה. "את צודקת," הוא אמר, "אני נשאר."

הוא השתתק לכמה שניות, ממתין לתגובתה של הרמיוני. היא המשיכה לנעוץ בו מבט נוזף לעוד כמה שניות נוספות עד שהסתלקה לה משם.

עכשיו, כשהיא לא בסביבה, הארי יכול לממש את התוכנית שמתחילה להתגבש לו במוח. הוא נעמד וניגש לרון. "מה איתך?" הוא שאל אותו.

רון הרים את עיניו מהחטיף שזלל והביט בהארי. "אחי, מה זה היה?" הוא שאל את הארי בחשש.

הארי חש כאילו סלע ענק ששכב לו בבטן פשוט נעלם. "וואי, אתה לא מבין, זה היה כל כך מוזר," הוא מיהר לשתף את רון. "ממתי הרמיוני מתנהגת ככה? זה כל כך לא אופייני!"

"מי דיבר על הרמיוני?" שאל רון, והסלע הענק ההוא טייל בחזרה למקום משכנו הקודם בבטן. "העקשנות הזאת שלך ללכת למשרד הקסמים, הארי. זה פשוט מוזר. זה כל כך לא אתה. אתה בטוח שהכל בסדר?"

לא. זה לא ייתכן. איך רון לא ראה שהרמיוני פשוט מתנהגת מוזר? אלא אם... אלא אם גם רון מושפע מזה? יכול להיות שכולם מושפעים מזה?

"אתם פשוט עושים לי אנדי שוב, מה?" הארי מלמל.

"מה זאת אומרת?" שאל רון.

"כאילו, כולכם מתנהגים מוזר, ואז מאשימים שאני החריג," הארי ניסה להסביר. "ואני יודע שמה שאני אומר לך לא נשמע לך הגיוני, אבל רון, בבקשה, נסה להבין..."

רון נראה כאילו הוא נאבק עם עצמו לומר דבר מה, אבל לבסוף השתתק. "דבר," הוא אמר לבסוף. "אני מקשיב. מה בוער לך כל כך ללכת למשרד הקסמים?"

"מה בוער לך שאני לא אלך?" הארי הקשה בחזרה, "אני חושב שזה הדבר הכי טבעי לעשות!"

רון הניד בראשו בדממה. "אם עד עכשיו לא הבנת..." הוא מלמל ומשך בכתפיו.

הארי נאנח, הפעם על אמת. התוכנית שלו לשכנע את רון להצטרף אליו למשרד הקסמים עולה בתוהו. התחושה באמת דומה לזו שחווה בסימולציה.

רק רגע...

"תזכור – הערפל תמיד יהיה שם כדרך החוצה, והוא ימתין לך בדיוק במקום ממנו נכנסת. כל עוד אתה בתוך אנד"א, יש ערפל. תמיד."

ובאמת, הוא השאיר ענן קטן מאחוריו כשיצא מהמעבדה של אנד"א במשרד הקסמים. הרי הערפל הזה לא אמור היה להיות אמיתי. זה היה אמור להיות רק בראש של הארי, נכון? ועם איך שכולם פה מתנהגים אליו... עם ההירתעות שלהם מכך שילך למשרד הקסמים...

"הארי? הכל בסדר?" שאל רון.

רון הוא אחד מהם. הרמיוני היא אחת מהם. כולם, למעשה. לכן היא מתנהגת ככה. לכן ג'יני מתנהגת ככה! לכן קית' היה כזה מלכתחילה, והארי לא באמת השתגע!

"אנד"א השתגעה," הארי אמר, "על אמת. זה חייב להיות אני, רון."

רון נעמד. "לְמה אתה מתכוון, הארי?" הוא הרים גבה.

בשם מרלין. אם הם כולם חלק מהסימולציה, ואם הסימולציה חשופה לכל מה שהוא חושב, זה אומר שהם יודעים – שאנד"א יודעת – שהארי עלה עליהם.

הוא מיד נעמד גם כן, לפני שרון יספיק להתנגד. "ביי," הוא הפטיר לעברו ויצא משם בריצה. הוא רץ אל עבר הרחוב, מביט על השמיים שהם לא באמת שמיים, על הבניינים שאינם בניינים, על העוברים ושבים – והארי חשש ליצור איתם קשר עין, כי הייתה לו תחושה שכולם מסתכלים עליו.

הוא חייב להגיע למשרד הקסמים ומהר.

"הרמיוני?" רון שאל, ואז כחכח בגרונו. הוא עדיין הופתע מכך שנשמע כמו אבא שלו. "אהמ, כלומר, פרסי? בן? בני?"

הוא הביט סביבו – אין זכר לפרסי בסביבה. רון פשוט עמד לבדו בתוך המולת הבוקר של אולם הכניסה במשרד הקסמים.

"ארתור? ארתור? ארתור! למה אתה לא עונה?" שאלה מכשפה מבוגרת שניגשה אליו פתאום, "כבר עשר פעמים שאני קוראת לך!"

רון נרתע. הוא לא רגיל שפונים אליו בשם הזה בסופו של דבר.

"ארתור, אמרת לי שאתה חולה! מה אתה עושה כאן?"

"אה, אני..." רון מיהר לזייף שיעול, "אני באמת חולה, גברת... אממ... גברת..." איך קוראים לה? איך קוראים לה? האם אבא הזכיר אי פעם מכשפות מבוגרות וגרומות עם משקפי חרמש משובצות ספירים?

"גברת בחורה, גברתי," רון אמר לבסוף, "כן, אני מאוד חולה, אבל אני שכחתי משהו במשרד, את מבינה, ואני... אני חייב, פשוט חייב לקחת אותו."

וואו, זה היה יצירתי מאוד. הוא חייב לספר על זה להרמיוני.

המכשפה ההיא עפעפה בריסיה. "בחורה, אה?" היא גרגרה. "נו, ניחא, תרגיש טוב, ואם תרצה להדביק אותי, אתה יודע איפה למצוא אותי..."

היא הסתלקה משם, ורון חש בחילה קלה. הוא קיווה שהיא לא תגיד משהו לאבא שלו בעתיד, כי זה יעלה המון שאלות מביכות.

הוא המשיך להביט סביבו. לא הרמיוני ולא פרסי נראו בשום מקום. אין ברירה, הוא יאלץ להמשיך לבד. עכשיו, איך מגיעים למחלקת המחושבים?

הוא ניגש למעלית בחשש מה, מנופף לשלום במבוכה לעוד כמה עוברי אורח בדרכו, והמתין לבואה. באיזו קומה זה נמצא? הוא כבר היה שם פעם... אה, במטה ההילאים בטח. הקומה השנייה. הוא ניסה להסדיר נשימה, אסור לו להיראות חשוד! לצערו, בזיעה שהתגנבה לכפות ידיו הוא לא יכול היה לשלוט.

הארי הסתחרר במקומו, מנסה לסדר את מחשבותיו מבלי להסגיר יותר מדי מהן לאנד"א. אז הסימולציה ניסתה לעבוד עליו שהוא לא נכנס לשם בכלל, שארני לא הצליח להכניס אותו. ועכשיו היא מעמידה פנים שהכל לכאורה כרגיל. אז עכשיו, כשהארי עלה עליה, האם היא עדיין תמשיך להתנהג כאילו כלום לא קרה?

אוקיי, לחשוב. לחשוב. הוא צריך להגיע למשרד הקסמים. כשהופיע בתוך אנד"א, הוא היה במעבדה של מחלקת המחושבים. שם באמת היה הערפל. הוא ציפה שיהיו לו לא מעט מכשולים בדרך – למעשה, הוא כבר נתקל במכשולים, עם ההתנגדות של החברים שלו, והאובדן של גלימת ההיעלמות.

טוב, נו. אם כל זה לא משנה, נראה שלא נותרה להארי ברירה מלבד להסתער פנימה. למזלו, הדירה של רון והרמיוני לא הייתה רחוקה ממשרד הקסמים. הוא החל ללכת ברגל, ממתין לגרוע מכל שיתקוף אותו –

אבל כלום לא קרה.

יכול להיות שהארי לא באמת בתוך אנד"א? יכול להיות שזו מסקנה שגויה?

ומצד שני, הארי הבין את ההתנהגות של הסימולציה. היא מנסה לשכנע אותו שהוא טעה, שהוא חי בעולם האמיתי כרגע. לכן היא לא מציגה בפניו שום דבר חריג או מוזר לכאורה.

הוא הגיע לכניסת המבקרים, הקליד במהירות את מספר הטלפון וירד מטה. משהו בזה עדיין הרגיש קל מדי, והספק שקונן בו רק הלך וגדל כתוצאה מכך. מה אם זו באמת בסך הכל פרשנות לא מדויקת?

דלת המעלית נפתחה והוא מצא את עצמו באולם הקבלה של משרד הקסמים. הוא מיד התקדם לעבר המעלית הפנימית, כשקול צרוד עצר בעדו: "היי, ילד, לאן אתה הולך?"

מי שקראה לו הייתה פקידת קבלה עייפה למראה. "אתה חייב לעבור בידוק בטחוני אם אתה מגיע מכניסת המבקרים! תן לי את השרביט שלך בבקשה."

הו, הנה זה מתחיל. הוא ניגש אליה והושיט לה את השרביט, ממתין בקוצר רוח לבאות. היא בחנה את שרביטו בעיון ונבחה, "מה מטרת הביקור שלך פה, ילד?"

"אממ..." מה מטרת הביקור שלו? להסתער על משרד הקסמים כמובן. לא היה יותר מדי תכנון מאחורי זה.

הוא העדיף לומר את מה שאמר כשנכנס למשרד הקסמים במציאות. "דאנקן שמייסטר קרא לי, מיחידת הבחינות של מטה ההילאים."

"דאנקן שמייסטר אתה אומר, הא?" היא המשיכה לנבוח, "אני צריכה לאמת את זה איתו. מה השם?"

"הארי פוטר."

עד כאן אין חדש. הכל התנהל בדיוק כפי שקרה כשנענה לקריאתו של דאנקן לפני יומיים. בהנחה שבאמת עברו יומיים, הזמן זז בתוך הסימולציה בצורה קצת אחרת. היא שירבטה משהו על פיסת נייר, קיפלה אותה לצורת מטוס והשליכה אותה הלאה משם. המִזכר טס לעבר המעלית.

"אתה תחכה כאן," היא הצביעה על חלל המתנה קטנטן וצפוף שהיה סמוך אליה, "עד שדאנקן יאשר שהוא מחכה לך."

הארי ניגש לשם. בדיוק כפי שזכר, המקום הזה היה מלא ספסלים קטנים ולא נוחים. הוא התיישב שם בחשש, מוקף בקוסמים זרים ונטול שרביט, והביט לכל עבר. הרגל שלו רטטה מרוב לחץ, מה שעורר את חשדה של מכשפה צעירה עם תלתלים שחורים שלא הפסיקה להביט בו.

"אתה הארי פוטר, נכון?" היא שאלה אותו. הארי הנהן נמרצות. הנה, זה התחיל. עוד רגע ויתקפו אותו, ואין לו שרביט!

"אני ג'ואן," היא הציגה את עצמה, "למדתי שנתיים או שלוש מתחתיך ברייבנקלו. כבוד גדול."

הארי ניסה לחייך אליה, אבל הוא הניח שעלתה על פניו הבעה מאוד לא נעימה. בכל זאת, קשה לחייך במצב כזה. אז היא בסך הכל הייתה מנומסת, מה? היא לא חשדה בו, היא בסך הכל התרגשה לראות סלב.

"רגע, איך אמרת שקוראים לך?" שאלה אותה פתאום מכשפה אחרת שישבה שם, שנראתה די מותשת וגם יחסית רחוקה מגילם, "ג'ואן?"

לפני שהארי הספיק לראות מה התגובה של ג'ואן, פקידת הקבלה קראה לו פתאום. "הארי פוטר?"

הוא זינק ממקומו וניגש במהירות אל עבר פקידת הקבלה, בלי להגניב עוד מבט אחד אל עבר הקוסמים הממתינים. המכשפה המותשת הזאת נראתה לו מוכרת מאיפשהו וזה לא מצא חן בעיניו.

כשנעמד מול פקידת הקבלה, היא הושיטה לו את השרביט שלו בחזרה. "הנה," היא אמרה, "דאנקן אמר שאתה לא מוזמן אבל הוא ישמח לפגוש אותך בכל זאת."

הא, מעניין. זה באמת נראה קל מדי. אבל מצד שני, היה מטופש מצידו להקשות על עצמו. הוא פשוט יתקדם ויישאר דרוך.

הוא ניגש למעלית, מביט סביב ללא הרף. נראה שרוב האנשים סביבו היו שקועים בעניינים שלהם, ואף אחד לא שם לב אליו יותר מדי.

דלת המעלית נפתחה. הארי מיהר לפסוע פנימה ולבחור בקומה המתאימה, נותן לשאר האנשים להיעמד סביבו. לרגע קט הוא חשש שהם יחסמו את דרכו כשיבקש לצאת, אבל נראה שהעוברים והשבים באמת עברו ושבו – יצאו בקומות שלהם, התחלפו באנשים אחרים. כשהארי הגיע ליעד, הוא יצא ללא כל בעיה. עד מהרה הוא הגיע למעבדת המחושבים של מטה ההילאים ופתח את הדלת בעדינות, חושש ממה שממתין לו בפנים.

בפתח עמדו דאנקן, ארני ונאדיה. נראה היה שהם חיכו לו.

"הארי!" דאנקן מיד ניגש אליו וחיבק אותו, "כמה טוב לראות אותך שוב!"

הארי הנבוך השיב לו חיבוק.

"בוא, היכנס!" הציע דאנקן, והוביל את הארי לתוך המעבדה.

היא נראתה בדיוק כפי שזכר: כיסאות, מסכים כבויים, קירות לבנים. וילון בד עדין כיסה את המיטות שמאחוריהן שכבו קולבלעתי והשאר.

"מה מביא אותך אלינו, הארי?" שאלה נאדיה בעניין בשעה שהתיישבה על אחד הכיסאות הריקים.

הארי התיישב לצידה, מתלבט כיצד לנסח את הסיבה שלשמה הגיע. במקום זה, הוא אמר, "אני רואה ששמתם פה וילון."

"כן, קצת לתת להם פרטיות, אתה יודע," הפעם היה תורו של ארני לדבר. "בוא נגיד שמה שעשינו פה, שהכנסנו את כולם לתוך אנד"א, זה לא... לא כל כך מקובל, אתה יודע."

"אהא," הארי הנהן. "בקשר לזה, בקשר ל... לאנד"א..."

ארני הרים את ראשו בעניין. גם נאדיה ודאנקן נראו ממתינים למוצא פיו.

הארי הביט סביבו, מחפש אחר הערפל. זה צריך להיות כאן איפשהו, אם הוא באמת בתוך הסימולציה! מכאן הוא נכנס!

"הארי? הכל בסדר?" דאנקן גישש.

הארי נעמד והתקדם לעבר הווילון. "אכפת לכם אם אני..."

"אוי, הארי, באמת, עדיף שלא..." ארני מלמל.

"זה קצת לא מכובד," הוסיפה נאדיה. "למה שלא תגיד לנו פשוט מה העניין?"

נו, טוב. אם הוא בתוך הסימולציה, הם בין כה וכה יודעים למה הוא בא. ואם הוא לא בתוך הסימולציה, אולי הם יעזרו להוכיח את זה. אין לו מה להפסיד.

הארי פנה אליהם בחזרה. "יש לי סיבה טובה מאוד להאמין שאני בתוך הסימולציה," הוא אמר לבסוף. "בתוך אנד"א. ושמה שאני חווה עכשיו, כאן, עם שלושתכם, לא באמת קורה."

הם השתתקו לרגע, ואז כל אחד מהם הגיב באופן אחר. ארני פרץ בצחוק, נאדיה הנידה בראשה בחוסר אמון, ודאנקן נראה מודאג.

"בתוך אנד"א, איזה שטויות," היא נאנחה.

"הארי, אולי אתה רוצה לנוח? לשתות משהו?" הציע דאנקן, "מה גורם לך לחשוב ככה?"

"זה פשוט..." הוא מלמל, "פשוט, הכל נהיה מאוד מוזר מאז שניסיתם להכניס אותי לתוך אנד"א ולא הצלחתם."

"אז אתה חושב שמה שקרה זה שנכנסת לתוך אנד"א בלי לדעת שאתה בתוך אנד"א?" ניסה דאנקן להבין.

"הארי, אני מזכיר לך שלא מחקנו לך את הזיכרון," ציין ארני. "אתה אמור לדעת בוודאות אם נכנסת או לא."

"זהו, ש..." הארי ניסה לגבש תשובה לכך במוחו, "שהיה ערפל והכל, ואז נשארתי פה. אז איך אני יכול לדעת שבאמת נכנסתי לסימולציה, והיא גרמה לי לחשוב שלא נכנסתי? כלומר, אתם גרמתם לי, כי אתם חלק ממנה!"

"אני..." נאדיה נראתה אובדת עיצות, "איך בכלל מתחילים להתמודד עם דבר כזה? הארי, נניח שאתה בתוך אנד"א, איך לבוא הנה יעזור לך בדיוק?"

"אתם בניתם את אנד"א," הארי ניסה להסביר. "ואם אני באמת בתוך הסימולציה –"

"–נניח שזה המצב, הארי, שהסימולציה מנסה לעבוד עליך שלא נכנסת אליה – תרחיש די משונה כשלעצמו, שכן אין לסימולציה יכולת לבצע משהו כזה, אבל נניח –" ארני הסביר, "אזי אין לי או לשני עמיתיי שום אינטרס לעזור לך עם זה בהנחה שאנחנו בעצמנו גילומים של הסימולציה בתודעה שלך, הארי! אם אנחנו נעזור לך – אזי הסימולציה תעזור לך לפעול נגד עצמה!"

היה משהו בדבריו. זה היה חסר טעם לבוא לשם מלכתחילה. הארי נעמד ופנה להיפרד מהם ולהתנצל על בזבוז הזמן.

רגע אחד, זו בכלל לא הייתה הסיבה לשמה הוא בא לשם מלכתחילה!

"הערפל!" הארי אמר פתאום.

"איזה ערפל?" שאל דאנקן.

הערפל הוא הסיבה לשמה הארי הגיע! הוא רק צריך לעבור דרכו! הם כמעט הצליחו להסיח את דעתו מהמטרה... ניסיון יפה, אנד"א. עכשיו הארי היה די בטוח שהוא צודק.

"הארי, על איזה ערפל אתה מדבר?" שאלה נאדיה, "אתה קצת מדבר בחוסר היגיון, אם לא שמת לב. אני מציעה שתצא מכאן, או שתטפל בעצמך איכשהו."

"הערפל זו הדרך שלי החוצה, והוא צריך להיות כאן! כי מכאן נכנסתי!" הארי התעקש, לפני שנאדיה תנסה לטפל בו בעצמה או מה שזה לא יהיה שהיא אמרה.

"אתה רואה כאן ערפל?" שאל דאנקן, "אולי זה סתם לכלוך על עדשת המשקפיים שלך, הארי."

"הארי, אם אתה בתוך אנד"א וכאן נמצאת הדרך החוצה, ואנד"א לא רוצה שתצא, אתה לא חושב שהיה לך קצת יותר קשה להגיע לכאן? שהיית נתקל בהתנגדות מסויימת?" ארני העלה את מקור הספקות העיקרי של הארי. אבל רגע, הוא לא יכול לדעת שהארי לא נתקל בשום מכשול בדרך! אלא אם כן...

"הסימולציה מדברת מתוך הפה שלך! אחרת איך היית יודע את זה?" הכריז הארי בניצחון, "איך ידעת שלא נתקלתי בשום מכשול?"

"כי קיבלנו את המִזכר על הגעתך, ותוך זמן קצר כבר הגעת לכאן," ענתה נאדיה ביבשושיות.

זה עדיין לא ריצה את הארי. הם אולי יודעים על מה שקרה לו מאז שנכנס למשרד הקסמים, אבל הם לא יודעים כלום על מה שקרה לו בדרך לשם. הארי החליט לבחון את תגובתם.

"דווקא נלחמתי בצבא סוהרסנים שניסה להכשיל אותי בדרך לכאן," הוא שיקר.

נאדיה הרימה גבה בחוסר אמון. דאנקן גירד בראשו בבלבול.

"צבא סוהרסנים? בלונדון?" ארני גיחך במבוכה, "אני חושב שהיית מזכיר את זה ישר בתחילת השיחה שלנו, זה כל כך חריג."

"למה אתה משקר לנו, הארי?" שאלה נאדיה בדאגה גלויה, "לא נתקלת בשום התנגדות בדרך לכאן, זה בסדר. אנחנו לא נכעס עליך אם תודה בזה."

נראה שההיגיון שוב היה בצד שלהם. ההנחה הסבירה ביותר היא שהארי באמת לא נתקל בשום התנגדות, הוא לא יכול להאשים אותם בזה. אבל חוסר ההתנגדות דווקא בא לטובתו.

"להפך, אנד"א כל כך מנסה לשכנע אותי שזה העולם האמיתי, שהיא לא תעשה שום דבר חריג כדי שלא אפקפק בה יותר משאני מפקפק כבר עכשיו," הוא ענה. "אנד"א מתוחכמת כל כך שהיא מנסה להשאיר אותי פה בעזרת היגיון בלבד."

למעשה, לא רק קרב מוחות היה מעורב בעניין. אם זו באמת סימולציה, והארי כמעט הגיע ליעד, אז מה הוא עושה לעזאזל?

"המכשול העיקרי שלי הוא השיחה שלי איתכם!" הוא קרא, "אבל למה שזה יעצור אותי?"

הארי ניגש שוב לווילון. אם המיטות נמצאות מעבר לו, גם הערפל צריך להיות שם. בפעם האחרונה שהארי ראה אותו, הוא היה בין המיטות לקיר, כמו עננה קטנה. הארי בסך הכל צריך להיכנס אליה.

"לא, לא, הארי, חכה!" הפציר בו דאנקן. להארי באמת הייתה פינה חמה בלב עבור דאנקן, הוא היה הבוחן האהוב עליו. אבל זה לא דאנקן האמיתי, הוא לא צריך להקשיב לו.

הארי הסיט את הווילון, חושף חמש מיטות ריקות לחלוטין. מאחוריהן, לפני הקיר, העננה הקטנה שלו המתינה.

"אוי, ארני, לא קראת לקוסמי תחזוקה שיסלקו את זה מפה?" נאדיה שאלה בתמיהה מוגזמת מדי. נראה שאנד"א נלחצת.

הארי החל להידחק בין המיטות. אם התיאוריה שלו נכונה ואנד"א נמנעת מלהשתמש בכוח כדי להשאיר אותו, אז הם לא ישתמשו בקסמים כדי לעצור אותו. ובכל זאת, איוושת גלימות חשודה מכיוונם גרמה לו להסתובב בפראות ולשלוח "פטריפיקוס טוטאלוס!" לכיוונם. דאנקן קרס על הרצפה. נאדיה שלפה שרביט גם היא, אבל הארי היה זריז ממנה והשבית גם אותה.

"אוי לא, תקיפה! אני חייב לקרוא לאבטחה!" ארני יילל. הוא הרי לא הילאי בהכשרתו, הוא לא יכול להתמודד מול הארי בקרב. אבל הוא הניף שרביט ומלמל דבר מה, והאוויר סביבם רעד פתאום. תוך שניות ספורות, הארי שמע צעדי ריצה מחוץ לחדר. כנראה שכך הוא הזעיק את המאבטחים.

לזכות אנד"א ייאמר שהארי הוא זה שהתחיל באלימות, אז זו רק תוצאה טבעית של המעשים שלו. עכשיו מתחיל מנגנון ההגנה האמיתי. אבל רגע לפני שדלת החדר נפתחה, הארי הצליח להגיע לעננה ועבר דרכה.

הערפל הרגיש כל כך מוצק. כמו צמר גפן או שמיכת פוך נעימה וחמימה, רכה ומלטפת, מהסוג שלא רוצים להסיר בבוקר אלא רק להמשיך ולהתכרבל בתוכה. אבל הארי היה מלא אדרנלין, והוא הרגיש צורך להיאבק בערפל. במעורפל הוא שמע את דלת המעבדה נפרצת, אבל הקול הלך והתעמעם עד שדעך לחלוטין. הוא הרגיש כאילו הוא לא יכול להזיז שריר, ובאותה העת הוא לא חש אף צורך לזוז.

ואז הארי התעורר. הוא שכב במיטה, מכוסה באמת בשמיכת פוך רכה ונעימה. הוא בהה מעלה. אור הפלואורסצנט מהתקרה סינוור לו את העיניים. הוא עצם את עיניו שוב, ושחרר אנחת רווחה. זהו, זה נגמר. הוא צדק. הוא היה בתוך אנד"א, ועכשיו הוא בחוץ.

"הארי?" נשמע קול. קולה של נאדיה, הארי הניח. השמיכה הוסרה מעליו, חושפת אלקטרודות שצמודות לעורו – לא מחופרות בפנים כפי שציפה.

"תראו, האלקטרודות!" דאנקן התלהב, "הן יצאו!"

"אני אמור להישאר שכוב, נכון?" שאל הארי, מורגל מהפעם שעברה, "כדי שתוכלו להסיר אותן מעליי."

"נכון מאוד," נשמע קולו של ארני. לא חלף רגע וכבר האלקטרודות התנתקו ממנו בכוחות עצמן.

הארי הזדקף והביט בשלושתם. ליבו עדיין הלם בפראות, והוא ניסה לנסח את כל קורותיו לכדי משהו קוהרנטי. "תקשיבו," הוא פתח ואמר, "הסימולציה באמת השתגעה. היא מסוכנת ממש. היא רימתה אותי, היא עבדה עליי."

"מה זאת אומרת?" התעניין ארני.

"רגע, השבויים! מצאת את השבויים?" נאדיה התעניינה.

השבויים! הארי שכח מהם לגמרי. הוא הגניב מבט לשמאלו וראה אותם, ארבעתם שכובים להם בשלווה.

ליבו נחמץ כשראה את ג'ואן ג'מיל וגרייס מייסון. הן ישבו לצידו בחלל ההמתנה! לכן גרייס נראתה מוכרת לו! לכן היא נדרכה כשזיהתה את ג'ואן! לכן המיטות היו ריקות – החטופים היו מפוזרים בכל רחבי הסימולציה!

ומי יודע כמה זמן הוא בעצמו היה שם...

"כמה זמן הייתי שם?" הוא שאל.

שלושתם משכו בכתפיהם. "שעה," שיער ארני.

"לא יותר," אישרה נאדיה.

"יפה שהצלחת לצאת אבל," דאנקן חייך. "כשעברה יותר מדקה, כבר נלחצתי שאיבדנו אותך. מזל גדול שארני ונאדיה פה סמכו עליך."

הארי הביט שוב על ארבעת השבויים שנמו לידו. את ווינטר וקולבלעתי הוא בכלל לא ראה.

"אני צריך לחזור לשם, מה?" הוא שאל.

דאנקן הנהן בכבדות.

"צריך למצוא אותם," העיר ארני בחיוך לא נעים.

הארי נאנח. הגוף שלו כאב. "אני יכול רק להתמתח קצת לפני שאני נכנס שוב?" הוא שאל.

שלושתם החליפו מבטים לחוצים.  נאדיה התעשתה ואמרה, "האמת, מוטב יהיה אם תישאר שכוב."

"מה? למה?" שאל הארי, "קרה לי משהו? אני לא יכול ללכת?"

"אה..." נאדיה היססה.

הארי נלחץ. הוא מישש את רגליו – הן עוד היו שם, מחוברות לגופו. הוא הצליח להזיז אותן וירד מהמיטה.

"מה הבעיה?" הוא שאל, פסע צעד קל והסתובב סביב עצמו.

ואז הוא ראה את זה. בין המיטות לקיר שמאחוריהן.

עננה קטנה.

הארי לא באמת יצא מהסימולציה.

לא זמן טוב לדבר על חטופים, אני יודע...

הפרק הקודם		הפרק הבא