כשהכל מתפרק

יצא יותר קצר משציפיתי כי היו כמה משפטים שלא הצלחתי להכניס בתרגום.

אעבור על זה מחר למקרה שיש טעויות כי אני מותשת מדי מכדי לעבור על זה שוב כרגע @_@

לסופי לא הייתה כל דרך לדעת אם פיץ הקשיב לה. כל מה שהיא יכלה לעשות זה לקוות. אז היא שלחה תחינה שקטה לעולם שחבריה לא יהיו עקשניים הפעם.

באותו הלילה, סופי התקשתה לישון. להירדם תמיד הייתה בעיה עבור סופי, אבל לישון אצל האויב נראה בלתי אפשרי. היא פחדה שמשהו יקרה אם היא תרדם, שהיא תתעורר קשורה לכיסא או יותר גרוע, תעצום את עיניה ולא תפקח אותן כלל. 

וחוץ מזה, היא שעם רמת הפחד שהרגישה, הסיוטים יגיעו.

היא הייתה מוותרת הרעיון לישון אלמלא היא הרגישה שהיא תצטרך את האנרגיה למחר. 

כשהיא שכבה על צידה, פניה לכיוון הקיר, היא הרגישה את עיניה מתחילות להתמלא דמעות. היא כבר לא רצתה לנסות להיות סוכנת כפולה, המחשבה עזבה את ראשה כאילו לעולם לא הייתה קיימת.

סופי רצתה לקלל את עצמה. למה שהיא תרצה לעשות את זה? היא ידעה יותר טוב מלעשות משהו כל כך פזיז. 

היא רצתה ליצור קשר עם פיץ ולהגיד לו שהיא מתחרטת על מה שאמרה, שהיא ירוצה שיחפשו אותה, שהיא רוצה שיצילו אותה. 

אבל משהו עצר בעדה. היא אפילו לא ידעה מה.

סופי הרגישה בדמעות זולגות מעיניה. היא שנאה את הסיטואציה שהיא הייתה בה, שנאה את העובדה שמשהו עצר בעדה מלברוח, שנאה את ההרגשה שהיא לא שולטת במחשבותיה יותר.

ומעל הכל, היא התגעגעה לגרייד ואדליין, התגעגעה לחבריה והתגעגעה הביתה.

היא הייתה נותנת הכל כדי להיות בבית שלה באותו הרגע, לישון בחדר שלה ולהרגיש בטוחה. 

הדמעות המשיכו לזלוג, והיא אפילו לא ניסתה לעצור בעדן. היא הייתה הרבה יותר מדי עייפה. אז היא סגרה את עיניה, נותנת לדמעות להכתים את לחייה. היא לא ידעה איך, אבל לבסוף היא נרדמה בוכה.

*****

סופי התעוררה עם כאב ראש נורא. היא ניסתה להתעלם ממנו וירדה מהמיטה, אבל הפעולה גרמה לכאב הראש להתחזק. היא התחילה גם להרגיש סחרחורת והברכיים שלה רעדו, אבל היא הכריחה את עצמה לצאת מהחדר.

כשהיא יצאה מהחדר, היא קלטה שהיא עדיין לובשת את הבגדים של אתמול. והשיער שלה בטח גם היה מבולגן כמו תמיד כשהיא מתעוררת. והיא לא הייתה מופתעת עם גם פניה שילמו את המחיר על זה שסופי נרדמה בוכה.

אבל לא היה אכפת לה. זה לא כאילו היא הייתה צריכה להרשים מישהו.

המסדרונות במחבוא של הנסתרים היה שקטים וחשוכים. אולי זה בגלל שהיה אמצע הלילה. לסופי לא הייתה דרך לדעת, מכיוון שלא היה לידה שום חלון או מקור שממנו נכנס אור טבעי. 

היא התחילה ללכת לאט, מנסה להילחם בכאב הראש והסחרחורות. ללכת עזר קצת, במיוחד בגלל המרחב הגדול שהיה במסדרונות, בניגוד לחדר הצפוף בו שהתה.

היא הרגישה את הלב שלה דופק מהר כשהיא הלכה. למרות שללכת במסדרונות היה יותר מרענן מאשר להישאר בחדר, המסדרונות עדיין שלחו לה וייבים מפחידים.

לא היה לה מושג לאן היא הולכת. היא פשוט המשיכה ישר ומדי פעם לקחה פניות. היא ניסתה כמיטב יכולתה לזכור את צעדיה.

היא לא ידעה כמה זמן היא הלכה, אבל כאב הראש הספיק להיעלם כמעט לגמרי, אז היא הניחה שעברו לפחות כמה דקות.

היא נעצרה כשהיא הגיעה לדלת זהובה גדולה. חוץ מהדלת, לא היה שם שום דבר אחר- אפילו לא פניה. 

אז היא יכלה או להיכנס, או לחזור חזרה- והיא לא רצתה לחזור לחדר. הייתה לה שם הרגשה שהקירות סוגרים עליה.

היא יכלה כמובן גם לחזור ולקחת פניות אחרות, אבל היא חששה שהיא תיאבד, גם עם הזיכרון הצילומי שלה- המסדרונות פשוט היו מבלבלים מדי. 

אז היא החליטה לראות מה יש מאחורי הדלת.

הדלת השמיעה צליל חריקה כשהיא נפתחה. מאחוריה היה חדר ענק, עם רצפת דשא ותקרה גבוה מאוד, עשויה מזכוכית, ואור של זריחה שטף את החדר.

ארבעה עצים עמדו בשורה מאונכת בחדר. הם היו יפהפיים וצבעוניים- אבל מאוד קטנים יחסית לעצים. אחד העצים היה כל כך קטן שהוא בקושי הגיע לסוף הרגל של סופי- אבל הוא עדיין היה יפהפה, דקיק ומכוסה בעלים שחורים ופרחים ירוקים וכחולים.

אבל העצים שידרו לסופי הרגשה מוכרת ולא נוחה. וכשהיא התקרבה, היא הבינה למה.

מתחת לכל עץ הייתה אבן עם מילים חרוטות עליה.

שמות.

אלה לא היו עצים רגילים.

הם היו וונדרלינגים.

הפרק הקודם