דם האויב

פרק 6 - מקום שנקרא בית

הארי נתן מבט אחרון בחדר שלו. החלל הרגיש ריק במיוחד בעודו עומד עם המזוודה שלו ליד הדלת, מנסה לצרוב את החדר בזיכרונו עד שיראה אותו שוב בחג המולד. זה היה החדר הראשון שהיה שלו, רק שלו, ואפילו שהוא עדיין לא ממש התרגל לזה ודי התגעגע למיטה שלו במגדל גריפינדור, הפרידה העציבה אותו.

זה לא שהוא לא רצה לחזור להוגוורטס. אומנם זה היה הבית שלו עכשיו, עם המשפחה האמיתית שלו, אבל הוגוורטס הייתה ותמיד תישאר הבית הראשון שהיה לו. אך המשמעות של החזרה להוגוורטס הייתה שהוא לא יוכל להמשיך להתחמק מההשלכות של אירועי השנה שעברה, כמו שהוא עשה במשך כל הקיץ.

בלב כבד הוא לקח את המזוודה שלו ביד אחת, את הכלוב של הידוויג בידו השנייה, ועם אש המחץ שלו מתחת לזרועו ירד למטה. 

דלת הכניסה הייתה פתוחה לרווחה אל אוויר הבוקר הצח. הארי גמע במבטו את המבנה שהוא התחיל ללמוד לקרוא לו בית לפני שיצא החוצה.

בשביל הגישה לבית עמדה מכונית אדומה מבריקה מדגם בנטלי. אמילי נראתה מתווכחת עם אימם סביב מה שנראה כמו שקית עם כריכים בזמן שאביהם הכניס את המזוודה ואת המטאטא מדגם מרקורי שלה אל תא המטען.

״לא רע, נכון?״ אביו של הארי אמר לו כשהוא התקרב אל המכונית עם החפצים שלו, טופח על תא המטען האדום. 

״אני מניח,״ הארי אמר. הדבר היחיד שהוא יכול היה לחשוב עליו בהקשר למכונית היה שהדוד ורנון היה הורג בשביל מכונית כזאת. ״מאיפה השגת אותה? משרד הקסמים?״

״לא, אני עדיין לא מקושר כמו ארתור,״ אביו השיב, צופה בו מאחסן את המזוודה ואת אש המחץ לצד החפצים של אמילי. ״השכרתי אותה למשך היום. אני אחזיר אותה בלונדון אחרי שתעלו על הרכבת.״

״אז זאת פשוט מכונית רגילה? בלי שום קסם?״ הארי שאל בפקפוק.

״טוב, אני לא יודע אם אפשר לקרוא לבנטלי מכונית רגילה, אבל כן,״ אבא שלו אמר, ״אני חבר בקסמהדרין עכשיו, אני לא יכול ללכת להטיל כל מיני כשפים על דברים של מוגלגים.״

משום מה הארי חשב שהעובדה הקטנה הזו לא תפריע לו כשהוא ירצה לעבור על החוק בשביל משהו שחשוב לו באמת.

אמא של הארי ניגשה אליו ונתנה לו חיבוק, נראית קצת מותשת מהוויכוח עם אמילי.

״שתהיה לך נסיעה טובה, חמוד,״ היא אמרה, ולאחר חיבוק ארוך והדוק מסרה לו שתי שקיות נייר עם כריכים, אותם הוא הטמין בתרמילו יחד עם גלימת ההיעלמות והכובע שלו. ״אחת בשבילך ואחת בשביל אמילי. תוכל לשמור על זה בשבילה בינתיים?״

״אני לא יכול להבטיח שרון לא יאכל את זה,״ הארי אמר וניסה לחייך אל אמילי, אבל היא לא התרשמה מההלצה שלו.

״תשמרו על עצמכם בבית הספר,״ לילי המשיכה, נותנת לכל אחד מהם עוד חיבוק. ״הארי, אל תשכח לקחת את השיקויים שלך.״

״אמא, אנחנו הולכים לראות אותך כמעט כל יום,״ אמילי הזכירה לה.

״אני יודעת,״ לילי אמרה, עיניה נוצצות, ״אנחנו פשוט כל כך גאים בכם, בשניכם.״

גרונו של הארי התכווץ והוא התקשה להסתכל בפנים שלה. עוצמת הרגש שלה, האהבה שלה, עדיין הרגישה לו חדשה ומטלטלת בכל פעם מחדש.

להקלתו הפרידה הסתיימה כמה רגעים לאחר מכן. הארי נכנס למושב שילד הנהג, ליד אביו, ואמילי התמקמה מאחור ליד הכלוב של הדוויג הישנה. הם נופפו לאימם בפעם האחרונה ונסעו משם, שמש הבוקר זורחת בעוז דרך השמשה הקדמית.

הנסיעה במכונית עם אביו הייתה חוויה שונה מאד מהנסיעות שהיו לו עם הדוד ורנון. הם שוחחו בקלילות על קווידיץ׳ ועל הסמסטר הקרוב בהוגוורטס; אביו של הארי לא העיר שום הערה על תרבות הנהיגה של הנהגים האחרים בכביש או על מצב התשתיות; וכשהשיחה גוועה הוא הדליק את הרדיו, מדלג מייד על כל תחנה ששידרה חדשות עד שמצא תחנה שהשמיעה מוזיקת רוק. 

הארי לא ידע למה הוא ממשיך להשוות את ההורים שלו לדרסלים בכל הזדמנות אפשרית. הוא חשב שהוא כבר יפסיק עם זה עד עכשיו, אבל נראה שזה רק נהיה יותר גרוע ככל שהזמן עובר. ככל שהוא בילה יותר זמן עם ההורים שלו ואמילי הוא התחיל פתאום להיזכר בדברים שקרו עם הדרסלים שהוא חשב שהוא כבר שכח; הוא כעס על עצמו שהוא ממשיך לחשוב עליהם ולהיזכר בהם אפילו שידע שלעולם לא יצטרך לראות אותם או לדבר איתם שוב.

לאחר נסיעה של כשעתיים הם נכנסו אל הפקקים של לונדון. אמילי, שנרדמה במושב האחורי, התעוררה כשהמכונית האטה ומצמצה אל הנוף העירוני הסואן. אנשים במכוניות סביבם בהו במכונית היוקרתית בסקרנות והתפעלות, ואביו של הארי חייך לעברם. הארי הרגיש דחף לחבוש את הכובע שלו או להתעטף בגלימת ההיעלמות ולהיעלם.

משום מה ג׳יימס החליט לנסוע אל התחנה דרך צ׳רינג קרוס; כשהוא עצר פתאום מול הכניסה הסודית לקלחת הרותחת הארי הסתכל עליו בשאלה.

״אנחנו אוספים את אחותה של פרופסור ת׳ורן,״ אביו הסביר לו.

זאת לא הייתה התפתחות שהארי ציפה או קיווה לה. ביטנו התפתלה כשהוא ראה את פרופסור ת׳ורן ומורגנה יוצאות מהקלחת הרותחת אל הרחוב המוגלגי, מורגנה גוררת אחריה את המזוודה שלה. היא לבשה ז׳קט עור שחור וג׳ינס צמוד, והייתה מאופרת באודם אדום כהה. 

״אני אעזור לה עם המזוודה,״ הארי התנדב ויצא מהרכב בלי לחכות לתגובה מאביו.

״שלום, הארי,״ פרופסור ת׳ורן בירכה את הארי בחיוך. 

היא הייתה שונה למדי מהמורים האחרים שהיו להארי בהוגוורטס; היא הייתה צעירה וחביבה, לא כמו המורים הוותיקים, שהיו מבוגרים ונטו להיות נוקשים. אם הוא היה צריך לנחש הוא היה מעריך שסגנון הלימוד שלה יהיה דומה יותר לסגנון של אימו או של פרופסור לופין מאשר מקגונגל או סנייפ. 

״שלום, פרופסור ת׳ורן,״ הארי השיב במבוכה. 

משום מה גם פרופסור ת׳ורן נראתה מעט מובכת, ומורגנה גלגלה עיניים. הארי תהה האם באילברמורני הם לא קוראים למורים שלהם ״פרופסור״.

״את צריכה עזרה עם זה?״ הוא החווה אל המזוודה של מורגנה.

מורגנה משכה בכתפיה אבל לא התנגדה כשהוא לקח את המזוודה שלה והכניס אותה לתא המטען. הוא שם לב שאין לה מטאטא או חיית מחמד, ושקל להעיר על כך, אבל בסוף החליט שלא.

״שיהיה לך סמסטר מוצלח,״ פרופסור ת׳ורן אמרה לאחותה. היא כנראה הכירה אותה היטב, כי היא הוסיפה, ״כן, אני יודעת שאנחנו נתראה בהוגוורטס. אבל בכל זאת. ותנסי להנות מהנסיעה ברכבת, טוב? זו אמורה להיות חוויה מהנה.״

״בסדר,״ מורגנה השיבה בקצרה. הן חלקו חיבוק קצר ומורגנה נכנסה למושב האחורי. הארי חזר למקומו במושב הקדמי והם נסעו משם. דמותה הדקיקה של פרופסור ת׳ורן המשיכה להופיע במראת הצד עד שהם פנו לרחוב אחר.

הארי ציפה שאביו ינסה לפטפט עם מורגנה עד שהם יגיעו ליעדם - הוא לא ציפה שדווקא אמילי תהיה זו שתציף את האורחת שלהם בשאלות על אילברמורני. 

האם אילברמורני הוא בית ספר טוב כמו הוגוורטס? הוא היה גדול? עתיק? האם הם גם נהגו להגיע לבית הספר ברכבת בתחילת כל שנה? האם גם באילברמורני היו בתים? 

הסקרנות שלה הייתה מובנת - בעולם אחר היא אולי הייתה מוצאת את עצמה לומדת באילברמורני בעצמה.

מורגנה השיבה על השאלות בקצרה ובריחוק - אילברמורני היה בית ספר גדול, אבל פחות עתיק מהוגוורטס. בתחילת השנה כל תלמיד היה צריך להגיע בכוחות עצמו לבית הספר, באמצעות מפתח מעבר או תעופה או בדרך המוגלגית. כן, גם באילברמורני היו בתים, משהו שמורגנה אף פעם לא הבינה את הצורך בו.

הארי רצה מאוד להתעניין בדברים שמורגנה סיפרה, אבל הוא חשש שבכל רגע המשפט הבא שלה יהיה משהו על זה שהיא ראתה אותו אצל בורגין ובורקס ביום שלפני. חוץ מזה שהניחוח של הבושם שלה מילא את חלל הרכב והקשה עליו להתרכז. 

״אתה בסדר?״ אבא שלו שאל אותו פתאום. הארי הבין שהוא כוסס ציפורניים, ושהם כמעט הגיעו לקינגס קרוס.

״כן,״ הוא שיקר, ביטנו מתהפכת בצורה כואבת. הוא הוציא את הכובע שלו מהתיק וחבש אותו. זה הרגיע אותו מעט.

מגרש החנייה ברכבת היה עמוס במיוחד, ובעמדת העגלות הייתה רק עגלה אחת. הארי ידע שזאת ההזדמנות שלו.

״תלכו אתם, אנחנו נחכה לעגלה אחרת,״ הוא אמר לאביו ולאמילי.

הוא ציפה שאביו יתנגד ולא יהיה מוכן להשאיר אותו ללא השגחה. להפתעתו הוא רק נתן לו חיוך יודע לפני שהרכיב את משקפי השמש שלו.

״נתראה ברציף,״ הוא אמר ודחף את העגלה של אמילי משם, מותיר את הארי הלחוץ לבד עם מורגנה.

״תשמעי,״ הוא פתח כשמורגנה רק הסתכלה במגרש החנייה בשעמום מבלי לומר דבר. ״אני אעריך את זה אם… כלומר, את תוכלי לא לספר לאף אחד שראית אותי אתמול בחנות? בבקשה?״

בפעם הראשונה מאז שהם נפגשו, מורגנה חייכה אליו. היה לה חיוך חסר שמחה.

״אם הייתי רוצה להלשין עליך הייתי עושה את זה כבר אתמול בקלחת הרותחת,״ היא אמרה. 

היא הסתכלה ישר עליו כשהיא דיברה, וזה גרם לו להרגיש מתוח משום מה. היו לה עיניים שחורות, מאופרות בשחור ומוקפות ריסים שחורים עבים וארוכים. הייתה אפלה מאחוריהן, והארי השתדל לא להתעמק בה.

״מה עשית שם, בכלל? למה רצית לדעת על מה הלקוח ההוא דיבר עם בורגין?״

הארי התלבט האם לספר לה, דבר שבפני עצמו היה מוזר. הוא אף פעם לא שיתף דברים כאלה עם אנשים שלא היו רון והרמיוני - מה פתאום הוא אפילו שוקל לבטוח בנערה שהוא בכלל לא מכיר עם דבר כזה?ֿ

באותו הרגע מישהו החזיר עגלה ריקה לעמדת העגלות והארי התחיל להעמיס את החפצים שלו ושל מורגנה לתוכה, שמח על האפשרות לדחות את התשובה שלו עוד קצת.

הוא התחיל לדחוף את העגלה הכבדה לתוך התחנה. אחד הגלגלים היה משוחרר והעגלה נטתה לצד ימין. היה קשה במיוחד לשלוט בה, במיוחד בזמן שמורגנה מסתכלת עליו בציפייה.

״בסדר, אז אני אנחש,״ היא אמרה כשהוא המשיך לשתוק, ״לי זה נראה כאילו אתה ריגלת אחריו.״

״רק כי הוא ריגל אחרי ראשון,״ הארי מצא את עצמו אומר, הניחוש המדויק שלה מבלבל אותו. 

הם נכנסו לתחנה ועשו את דרכם בתוך ההמון לעבר רציף תשע ושלושה רבעים.

״באמת?״ מורגנה שאלה בפקפוק, מרימה גבה שחורה אחת, ״למה שהוא יעשה את זה? מה כל כך מעניין בך?״

השאלה הזו תפסה את הארי לא מוכן. יכול להיות שמורגנה לא יודעת מי הוא בכלל? אולי קוסמים בארצות הברית לא שמעו עליו?

״מה?״ היא אמרה פתאום.

״סליחה,״ הוא ירה, מסיט את מבטו ממנה במהירות. הוא לא התכוון לבהות בה. הפנים שלו הרגישו חמות. ״מה איתך? מה את עשית שם?״

״פשוט הייתי משועממת,״ מורגנה השיבה. כשהוא הביט בה בפקפוק היא הוסיפה, ״תאמין לי, הייתי רוצה שזה יהיה משהו יותר מרגש מזה, אבל זאת האמת. השתגעתי משעמום כל הקיץ, וזאת הייתה הפעם הראשונה שבליית׳ עזבה אותי קצת בשקט.״

״בליית׳ היא…?״

״פרופסור ת׳ורן,״ מורגנה אמרה במבטא בריטי מדויק.

הארי צחק. זה היה משונה - הוא אף פעם לא צחק עם אף אחד בבית הספר חוץ מהוויזלים והרמיוני. 

״אני לא נשמע ככה בכלל.״

לראשונה בשיחה מורגנה נראתה מעט לא בטוחה בעצמה. אולי היא לא הייתה רגילה שצוחקים מהבדיחות שלה.

ככל שהם התקרבו אל המחסום שבין רציף תשע לרציף עשר כך האנשים שמסביב התחילו להיות מוזרים יותר; ילדים דחפו לפניהם עגלות עם מזוודות גדולות, כלובים עם חיות מוזרות וחבילות ארוכות ומסתוריות, והוריהם לבשו שילובים לא אופנתיים של בגדים יום-יומיים. הארי משך את הכובע שלו נמוך על פניו, אפילו שלא נראה שמישהו מהם מבחין בקיומו בכלל.

הם עמדו בתור עם עוד כמה משפחות כדי לעבור את המחסום. הארי המשיך למשוך את הכובע שלו למטה, חרד מפני הרגע בו מישהו יזהה אותו והלחשושים יתחילו. מורגנה הסתכלה עליו בסקרנות.

כשהגיע תורם לעבור את המחסום הארי ציפה שמורגנה תחשוש לרוץ הישר לתוך קיר לבנים מוצק, אבל הדרישה לא ערערה אותה, והם הופיעו ברציף תשע ושלושה רבעים בלי שום עיכוב. 

מורגנה בחנה את הקטר האדום המבריק ואת משפחות הקוסמים העליזות בסקפטיות. הארי היה מודע רק לקבוצה גדולה של אנשים נרגשים שהתאספו בכניסה לרציף בציפייה, ובברור נראה שהם לא הגיעו במטרה לשלוח את ילדיהם לבית הספר. ביניהם הייתה חבורה של כתבים וצלמים, מצלמות ועטים בהיכון. הוא זיהה את ריטה סקיטר, נראית רצוצה ומעט מוזנחת, בחברתו של צלם מזוקן, ללא ספק רעבה לסקופ שיחזיר אותה לגדולתה שנגזלה ממנה בידי הרמיוני. 

הארי חלף על פניהם במבט מושפל והם אפילו לא הציצו לעברו.

״נו, איפה הוא? כבר כמעט אחת- עשרה…״ הוא שמע את סקיטר מתלוננת באוזנו של הצלם, מציצה בשעון הגדול שברציף.

הארי מצא את אבא שלו בחברתה של גברת וויזלי בקצה הרציף, נראה קצת עצבני. אמילי כנראה כבר נפרדה ממנו והצטרפה אל החברות שלה ברכבת, כי היא לא נראתה בסביבה.

״אה, הינה אתה,״ אביו של הארי אמר כשהוא ומורגנה הצטרפו. ״הכל עבר חלק?״ 

הארי ידע שהוא מדבר על אסופת הכתבים בכניסה לרציף.

״כן, הכל בסדר.״

״באמת שאין להם בושה, לעיתונים האלה,״ גברת וויזלי אמרה בקול את מה שהארי ואבא שלו חשבו. היא חייכה אל מורגנה בחום, ״ומי את, יקירתי?״

משום מה נראה שהטון של גברת וויזלי מרגיז את מורגנה. הארי השיב בשמה, ״זאת מורגנה. היא חדשה בהוגוורטס.״

״נעים מאוד להכיר אותך, מורגנה,״ גברת וויזלי אמרה בחביבות, אבל לא הצליחה להסתיר את הביקורתיות שלה כלפי הופעתה יוצאת הדופן של מורגנה.

רון והרמיוני הופיעו שם רגע לאחר מכן. הם כנראה כבר אחסנו את החפצים שלהם בקרון של המדריכים, כי הרמיוני לבשה את מדי בית הספר וענדה את סיכת המדריכה שלה. היא נתנה להארי חיבוק חזק ונלהב.

״תרגעי, הרמיוני, ראית אותו אתמול,״ רון אמר לה.

״אני יודעת,״ הרמיוני אמרה, משחררת את הארי בעיניים נוצצות מעט. ״אני פשוט שמחה שסוף-כל-סוף תהיה לנו שנה נורמלית.״

״אני בטוח שאני אמצא דרך להרוס את זה,״ הארי השיב בחיוך והרמיוני נתנה לו דחיפה. ״זאת מורגנה, דרך אגב.״

״זאת מי ש - ״ רון התחיל לשאול לפני שנזכר שאמא שלו ואבא של הארי מקשיבים והשתתק.

״כבר נפגשנו,״ הרמיוני אמרה ונתנה למורגנה חיוך, ״אתמול, כשהייתי אצל מדאם מלקין עם ג׳יני.״

משום מה נראה שהזיכרון לא נעים במיוחד בשביל מורגנה. הארי בעצמו הרגיש שהבטן שלו מתהפכת לנוכח המחשבה על המפגש בין ג׳יני ומורגנה, אבל לא היה בטוח למה - הוא חשב שהוא כבר יכול לשמוע את השם של ג׳יני בלי להרגיש שהוא הולך למות.

נשמעה השריקה שמסמנת שהרכבת עומדת לצאת. גברת וויזלי נפרדה מהם בחופזה, נותנת גם להארי חיבוק חם, ואבא שלו עזר לו ולרון להעלות את הציוד שלו ושל מורגנה לרכבת.

״בהצלחה בקווידיץ׳ השנה, ואל תסתבך יותר מידי בצרות,״ אבא שלו אמר לו כמילות פרידה בזמן שהרכבת התחילה לזוז. ״הכוונה, תשתדל לא להיתפס.״

״אני אשתדל,״ הארי השיב בחיוך, ״ביי, אבא.״

אביו עשה תנועת הצדעה. הרכבת האיצה בדרכה מחוץ לתחנה, והרציף לא נראה יותר. 

״אנחנו צריכים ללכת לקרון של המדריכים,״ רון אמר להארי בהתנצלות, ״אבל - ״

״אתם תבואו למצוא אותי ברגע שתסיימו,״ הארי השלים אותו, זוכר את החובות של רון והרמיוני משנה שעברה. ״תהנו.״

״כן, בטח,״ רון מלמל והלך אחרי הרמיוני אל קרון המדריכים בחוסר רצון.

בתחושת חשש טרייה הארי התחיל לגרור את המזוודה שלו במעבר שבין התאים, מורגנה בעקבותיו. התאים היו מלאים תלמידים מפטפטים ונרגשים, ואף אחד מהם לא הבחין בו חולף ביניהם. הוא משך את הכובע שלו למטה אפילו שזה לא שינה כלום.

״מה הקטע של הכובע?״ מורגנה שאלה אותו פתאום.

״זה סתם כובע,״ הארי הפטיר.

״באמת?״ מורגנה אמרה, ופתאום חטפה את הכובע מעל ראשו.

כל הסובבים פנו והסתכלו עליו באותו הרגע בדיוק. ואז, כמו אדוות שמתפשטות בבריכה, המלמולים התחילו, הולכים ומתגברים בעוד הידיעה שהארי פוטר נמצא שם עוברת ברחבי הרכבת. תלמידים הציצו מתוך התאים מסביב וקראו לחבריהם לבוא להסתכל כאילו הוא היה איזה חיה בקרקס.

״תודה רבה,״ הוא ירה לעבר מורגנה בארסיות וחטף את הכובע מידה. היא הייתה המומה מההתפתחות ולא התנגדה.

הוא שיטח את שיערו בעצבנות והחזיר את הכובע למקומו, אבל זה כבר היה מאוחר מידי, ההשפעה של הלחש נהרסה וכולם יכלו לראות אותו.

ואז, כדי לזרוע עוד מלח על הפצעים, ג׳יני הופיעה שם. היא נראתה נהדר בג׳ינס ישן וסוודר גדול על מידותיה. ואם זה לא היה מספיק גרוע, זאת הייתה הפעם הראשונה מזה חודשים שהיא חייכה אליו - אבל זה היה חיוך של רחמים.

״היי,״ הוא מצא את הכוח להגיד לה בלי להישמע כאילו הוא עומד להתפוצץ.

״היי,״ היא השיבה, ״אה, היי - מורגנה, נכון?״

״כן,״ מורגנה השיבה ביובש.

״אני הולכת לשבת עם דין,״ ג׳יני אמרה להארי, ״נוויל ולונה יושבים בהמשך מצד שמאל, אם אתה מחפש מקום.״

״תודה,״ הארי השיב. כשהוא וג׳יני היו ביחד היא בחרה לשבת עם לונה ברכבת במקום להיות לבד איתו. המחשבה הכעיסה אותו מאוד.

הוא ומורגנה נצמדו לקיר כדי לאפשר לג׳יני לעקוף אותם. הארי הקפיד לא לגעת בה אפילו בקצה האצבע בזמן שהיא עברה, והשתדל שלא לנשום את הניחוח הפרחוני שלה. 

״אני, אה - מצטערת על העניין עם הכובע,״ מורגנה אמרה פתאום אחרי שג׳יני חלפה. ״לא ידעתי שזה מה שיקרה…״

הארי הבין שהוא עדיין עומד קפוא ליד הקיר אפילו שג׳יני כבר התרחקה. הוא הרגיש כמו בלון שהוציאו ממנו את האוויר.

״זה בסדר,״ הוא אמר למורגנה, כל הכעס שלו כלפיה נעלם כלא היה. ״אני מניח שאני צריך להתחיל להתרגל לזה בכל מקרה. אני לא יכול לחבוש אותו בבית הספר, זה לא חלק מהמדים.״

הוא הרגיש שמורגנה מחפשת איך לשאול אותו למה כולם בהו בו ככה, אז הוא המשיך ללכת עד שמצא את התא של לונה ונוויל.

״היי, הארי,״ נוויל אמר לו בשמחה כשהוא נכנס. כשמורגנה נכנסה אחריו הוא הביט בה במבוכה וחוסר וודאות. ״אה… שלום.״

״זאת מורגנה, היא עברה מאילברמורני,״ הארי אמר, מאחסן את המזוודות שלו ושל מורגנה בתא שמעל המושב, יחד עם המטאטא שלו והכלוב של הדוויג. ״מורגנה, אלה נוויל ולונה.״

״שלום,״ לונה אמרה בשלווה, מרימה את מבטה מהגליון האחרון של הפקפקן כדי לבחון את מורגנה בעיניים עצומות וחיוורות. ״קוראים לך על שם מורגנה לה-פיי?״

״כן,״ מורגנה השיבה. אם היא חשבה שזה מוזר שלונה עונדת עגילים בצורת צנונים או שהיא גורבת גרביים בצבעים שונים, היא הסתירה זאת היטב.

היא התיישבה במושב שמול נוויל ולונה, ליד החלון, והארי התרווח בצד הנגדי של המושב.

״אבא שלי פרסם עליה מאמר בגיליון מספר אלף-תשע-מאות-שבעים-ושניים,״ לונה סיפרה למורגנה, כאילו המאמר נכתב עליה ישירות, ״את יודעת שנעשה לה עוול בספרי ההיסטוריה, ובעצם אין שום הוכחה לזה שהיא עסקה בקסם אפל, כי כל הסיפורים הרעים עליה הגיעו מהמוגלגים ששנאו מכשפות. זה ברור שמרלין ניסה לגרום לה להראות רע כדי לקבל את כל התהילה בעצמו. הוא סיפר לכולם שהיא מרושעת וגרם למוגלגים לשנוא אותה. בעצם הוא זה שגרם להתחלה של ציד המכשפות. אז בעצם הוא הרע בסיפור, ומורגנה היא הטובה. זה אומר שאנחנו צריכים להתחיל להגיד ׳בשם הזקן של מורגנה׳ במקום ׳בשם הזקן של מרלין׳.״

״אבא של לונה עורך עיתון שנקרא הפקפקן,״ הארי סיפר למורגנה המבולבלת.

״הבנתי…״ מורגנה השיבה, מבחינה בגיליון שלונה החזיקה, זה הציג איור צבעוני וגרוטסקי של מה שנראה כמו גמדון בית לבוש בגלימת קסמהדרין.

הם דיברו קצת על חופשת הקיץ - להקלתו של הארי לונה לא העירה על כך שהוא היה שקוע בתרדמת בשבועות הראשונים של החופשה - ובמהרה היא חזרה אל הפקפקן. הארי ונוויל התחילו לדבר על עונת הקווידיץ׳ הקרבה ועל המיונים לנבחרת של גריפינדור.

״את משחקת קווידיץ׳, מורגנה?״ נוויל שאל את מורגנה, שהסתכלה מחוץ לחלון בפרוורים של לונדון ולא השתתפה בשיחה.

״לא,״ מורגנה השיבה בחוסר עניין, ״זה משעמם אותי.״

״גם אני לא משחק,״ נוויל מלמל בפנים סמוקות, ״דווקא הייתי רוצה, אבל אני לא טוב בזה במיוחד… אבל הארי הוא הקפטן של הנבחרת של גריפינדור, את יודעת?״

״בסדר,״ מורגנה הפטירה מבלי להסתכל לעבר הארי והוציאה מכיס הז׳קט שלה נגן מוזיקה של מוגלגים. היא הרכיבה את האוזניות והפנתה את פניה לעבר החלון, מבהירה שהיא לא מעוניינת להמשיך להשתתף בשיחה.

נוויל הציע להארי לשחק שח קוסמים. הוא הסכים, משתדל לא להרהר בעובדה שמורגנה לא מתרשמת מתואר הקפטן שלו. נוויל הצטרף אליו במושב והוא נאלץ לשבת קרוב יותר למורגנה כדי שהוא יוכל לפרוש את הלוח על המושב ביניהם.

התא שלהם היה ממוקם בקרון האחרון ברכבת, וזה אמר שהייתה מעט מאד תנועה של תלמידים במסדרון בחוץ. כמה תלמידים צעירים ולחוצים הציצו לתוך התא פעם אחת וברחו ברגע שהארי הסתכל לעברם, וכמה בנות נראו צועדות הלוך ושוב מול התא כמה פעמים בלי סיבה נראית לעין. תלמידת גריפינדור אחת שהארי זיהה מחדר המועדון, עם שיער כהה ארוך, עברה מול החלון לפחות חצי תריסר פעמים וניסתה לתפוס את מבטו של הארי. 

לבסוף היא אזרה את האומץ ופתחה את דלת התא. היא חייכה אל הארי חיוך מתוק - אבל הוא ראה את החשש מאחורי העיניים שלה. היא הייתה צעירה, אבל התנהגה כאילו היא לפחות בגילו של הארי. היא הציצה לעבר משהו שהארי לא ראה מימינה, והוא הבין שהחברות שלה אורבות לה שם.

״היי, הארי,״ היא אמרה לו בביטחון, ״קוראים לי רומילדה ווין.״

״היי,״ הארי השיב, כבר מבין שהוא לא מחבב אותה.

״אתה יכול לבוא לשבת איתנו, אם אתה רוצה,״ היא אמרה, מסתכלת לעבר נוויל ולונה כאילו היא חשבה שהם לא ראויים להתייחסות. ״הרבה יותר כיף אצלנו.״

״לא, תודה,״ הארי השיב בקצרה, חוסר החיבה שלו גובר.

״אנחנו מאמינות לסיפור שלך, אתה יודע,״ היא המשיכה להתעקש. ניצוץ של פחד וסקרנות בצד האחורי של הראש שלה גרם להארי להרגיש דחייה. ״אני חושבת שאתה מאוד אמיץ.״

״הוא לא מעוניין, מה לא ברור?״ מורגנה אמרה פתאום בקול. הארי היה בטוח שהיא מנותקת מהמתרחש.

רומילדה תקעה בה מבט של שנאה עזה והלכה משם בראש מורם, בלי לומר מילה נוספת.

״תודה,״ הארי אמר למורגנה.

להפתעתו היא התנהגה כאילו הוא לא קיים וחזרה להסתכל מחוץ לחלון. הוא תהה האם הוא אי פעם יצליח להבין בנות.

זמן קצר לאחר מכן רון והרמיוני חזרו מסיורי המדריכים שלהם.

״היי, תתחפפו,״ הארי שמע את רון אומר לחבורת תלמידי שנה ראשונה שארבו באיזור, ״אין מה לראות פה.״

״רון, אתה לא יכול לדבר לתלמידים ככה,״ הרמיוני אמרה לו בזמן שהם נכנסו לתא.

״אנשים צריכים ללמוד שהם לא יכולים לבוא לבהות בו מתי שהם רוצים,״ רון אמר לה, ממהר לפשוט את גלימת בית הספר ולזרוק אותה על אחד המושבים. ״מה את תמיד אומרת - זה לא מנומס או משהו, לא?״

״זה באמת התחיל להיות מעצבן,״ הארי אמר לפני שהם יפצחו בוויכוח. ״איך היה עם המדריכים?״

״אתה לא תאמין,״ רון אמר לו, מתיישב במושב שמולו ומתכבד בממתיקים שהוא קנה מעגלת הממתקים מוקדם יותר. ״מאלפוי ויתר על להיות מדריך השנה. ועוד יותר חשוב - הוא פרש מהנבחרת!״

״מאלפוי?״ הארי לא האמין למשמע אוזניו. אם היה משהו שמאלפוי אהב יותר מלהיות מדריך, זה היה לצבור ניצחונות עבור הנבחרת של סלית׳רין.  

״אפשר להבין למה הוא רוצה לשמור על פרופיל נמוך,״ הרמיוני אמרה, מוותרת על צפרדע שוקולד מתפתלת שרון הציע לה. ״אבא שלו היה אחד מאוכלי המוות הכי בכירים שהורשעו ונכנסו לאזקבן.״

״תמיד ידענו שאבא שלו חלאה, זה אף פעם לא הפריע לו קודם,״ רון אמר תוך כדי לעיסת צפרדע השוקולד, ובחן את הקלף שקיבל. ״עוד פעם אגריפה. מישהו רוצה את זה? מורגנה?״

מורגנה, שעדיין הרכיבה את האוזניות שלה, הסתכלה עליו במבט מוזר.

״באיזה בית את, בכלל?״ רון שאל אותה, בטח חושב שהאוזניות הן לא יותר ממחמם אוזניים.

מורגנה הורידה את האוזניות בחוסר רצון ואמרה, ״לא מיינו אותי עדיין. זה אמור לקרות כשנגיע לבית הספר.״

״באיזה בית היית באילברמורני?״ הרמיוני שאלה אותה.

״נחש מקורנן.״

״נחש מקורנן מייצג את המלומדים, נכון?״ הרמיוני שאלה, למרות שכבר ידעה את התשובה. ״אולי את תתמייני לרייבנקלו, כמו לונה.״

לונה, שהייתה שקועה בפתרון תשחץ משונה למראה בגב הפקפקן, הרימה את מבטה ודקלמה, ״חוכמה ללא גבולות היא אוצר לדורות.״

״לאיזה בית היית רוצה להתמיין?״ הארי שאל את מורגנה.

״נותנים לי לבחור?״ היא השיבה ביובש, בקושי מסתכלת לעברו.

״לא,״ הרמיוני השיבה, חוסכת מהארי את ההתלבטות האם לספר לכל הנוכחים שבזמן המיון שלו המצנפת הרשתה לו לבחור בין גריפינדור לסלית׳רין. הוא מעולם לא סיפר על כך לאף אחד, חוץ מאשר דמבלדור.

״אז מה זה משנה מה אני רוצה?״ הייתה תשובתה הקרה של מורגנה.

״העיקר שזה לא יהיה גריפינדור…״ רון מלמל ולקח עוגיית קדרה.

המשך הנסיעה עברה בלי מאורעות יוצאי דופן. רון והרמיוני יצאו לעוד כמה סיורים, הארי שיחק שח עם נוויל והפסיד כמה פעמים בכוונה, ובשעות הצהריים המאוחרות הוא חלק עם חבריו את הכריכים שאימו הכינה ואמילי לא הגיעה כדי לתבוע. 

מורגנה ישבה עם האוזניות שלה בלי לדבר עם אף אחד. הארי הצליח להבין שמשום מה היא כועסת עליו, אבל בעד שום מחיר שבעולם לא היה יכול לנחש מה הוא כבר עשה כדי להכעיס אותה.

החשכה ירדה בעוד הרכבת ממשיכה צפונה. זה היה בזמן שבין שקיעת השמש עד שהמנורות שבתאים נדלקו כשנוויל הסתכל לעבר החלון ועניו התמלאו אור.

״הינה היא!״

כולם הסתכלו לעבר החלון כאחד. הצללית של הוגוורטס נראתה באופק, שחורה על רקע האופק הכחלחל, מתנשאת מעל היערות והאגמים, יציבה ובטוחה. המראה הציף את הארי רגש עמוק. הוא תמיד שמח והתרגש ברגע שהוגוורטס הופיעה במרחק, אבל הפעם התחושה הייתה עוצמתית במיוחד, כמעט כואבת. הוא לא היה רגיל להרגיש רגשות כאלה, וזה גרם לו לחשוב שהרגש לא היה שלו, אלא של נער אחר שפעם המחזה הזה היה הדבר היחיד שיכול היה להסב לו מעט אושר.

רון והרמיוני יצאו לפקח על הירידה מהרכבת בזמן שהשאר לבשו את גלימות בית הספר. הרכבת רחשה ציפייה והתרגשות, והארי חרד מפני הרגע בו הוא ייצא לשם ולראשונה יהיה חשוף לחלוטין, בלי שום דרך להסתתר.

הרכבת האטה ולבסוף נעצרה בתחנת הוגסמיד. התלמידים זרמו מתוך התאים אל הדלתות, צוחקים ומפטפטים. הארי דחה את רגע היציאה מהתא ככל שהיה ניתן, עד שנוויל כבר היה מודאג שהרכבת תתחיל לנסוע שוב כשהם עדיין עליה. 

הרכבת כבר הייתה ריקה כשהם יצאו, אבל ברציף עוד היו הרבה תלמידים שהמתינו להיכנס לכרכרות (שבעיניהם נראה שהן נמשכות על ידי סוסים בלתי נראים). קולו של האגריד נישא היטב מעל רחש השיחה והצחוק, קורא לתלמידי השנה הראשונה להתאסף סביבו, אבל הקול המוכר לא הצליח לנחם את הארי באותו הרגע. 

הוא קיווה שאם הוא יישאר מאחור ויקפיד לא ליצור קשר עין עם אף אחד איש לא יבחין בו - אך תקוותיו היו לשווא.

החוויה הייתה גרועה בדיוק כפי שהוא ציפה. נוכחותו התגלתה לסובבים מייד, והשמועה התפשטה ברחבי הרציף במהירות. תלמידים מתחו את צווארם כדי להטיב לראות אותו, ויצרו עיכוב בעלייה לכרכרות.

״אני לא מאמין, הוא באמת חזר השנה!״

״איך הוא לא מתבייש להראות את הפנים שלו פה?״

״הוא לא מסוכן?״

״מה פתאום, הוא גיבור!״

הארי נלחם בדחף לכסות את אוזניו בידיו ולצרוח כדי להטביע את הקולות. במקום הוא תחב את ידיו עמוק בכיסיו והתאמץ לקחת נשימות עמוקות בזמן שהוא ספר את הסדקים ברצפת האבן של הרציף.

אחרי הרבה צעקות מצד המדריכים, התור המשיך להתקדם, והצופים הסקרנים נעלמו אט-אט בתוך הכרכרות. ברגע שההמולה נרגעה מעט הארי הצליח לתת לאוויר הערב הקריר לצנן את פניו, שהיו חמות מאד.

״מה זה לעזאזל?״ מורגנה שאלה פתאום וגרמה להארי להעז להרים את מבטו.

״אלה רק ת׳רסלים,״ לונה השיבה בשלווה.

לא נראה שהתשובה הזאת מרגיעה את מורגנה, שנראתה מתוחה למראה הת׳רסלים הרתומים אל הכרכרות. 

״הם רק נראים מאיימים, אבל הם לא מזיקים,״ הארי אמר לה. הוא היה רוצה מישהו שהיה אומר לו את זה לפני שנה, כשהוא התחיל לראות את הת׳רסלים לראשונה וחשב שהוא יוצא מדעתו.

״הם נראים מתים,״ מורגנה אמרה בחיוורון, לא מקבלת את ההסבר המרגיע. ״איך נותנים להם לקחת ילדים לבית הספר? אפשר לעשות במכנסיים מרוב פחד כשרואים אותם.״

היא הסתכלה בחבורת בנות שעמדו בהמשך וצחקקו בעודן מציצות לעברו של הארי, בלי להיות מוטרדות כלל מהת׳רסל שעמד ממש לידן, כנפו השחורה כמעט נוגעת בהן.

״רוב האנשים לא יכולים לראות אותם,״ הארי הסביר, ״רק אנשים שראו מישהו מת יכולים.״

גם ההסבר הזה לא הרגיע את מורגנה. היא המשיכה להסתכל בת׳רסל קרוב בחשש בעודה מסרקת תלתל משיערה בעצבנות. הארי נתקף סקרנות חולנית לדעת את מי היא ראתה מת.

לבסוף הגיע תורם להיכנס לכרכרה והם החלו בנסיעה לעבר הטירה. הארי חש הקלה להיות בחלל הקטן והמבודד, אבל ידע שזו רק הפוגה רגעית, ושהגרוע ביותר עוד היה לפניו.

לבסוף הכרכרה נעצרה מול הכניסה לטירה. הארי יצא מהכרכרה ומייד הבחין באמא שלו ובסנייפ, שנראו משוחחים בכובד ראש על הסף המואר אור נרות מרצד. 

הם לא היו יכולים להיות יותר שונים זה מזו; לילי לבשה גלימה בצבע אפרסק בהיר ושיערה האדמדם היה מסודר בתספורת אלנגנטית; לעומתה, סנייפ היה לבוש שחור מכף רגל ועד ראש, כולל כפפות עור שחורות עבות שלא תאמו את מזג האוויר הסתווי הנעים, ושיערו השחור נפל כמו ווילון אל פניו הצהבהבות והקודרות. 

כשארבעת התלמידים התקרבו אליהם הם פסקו משיחתם. אימו של הארי חייכה אליו חיוך חם, וסנייפ, כהרגלו, התנהג כאילו הוא לא שם.

״העלמה ת׳ורן,״ סנייפ פנה אל מורגנה, ״אני הפרופסור סנייפ, סגן המנהלת. זו היא הפרופסור פוטר. אנחנו ניקח אותך אל המיון שלך.״

מורגנה הלכה אחריו במתח, לא טורחת להיפרד מהארי אפילו במבט. 

רון והרמיוני הצטרפו אליהם לאחר רגע. 

״איפה מורגנה?״ הרמיוני שאלה אותו בזמן שהם הלכו ביחד אל האולם הגדול. 

״הלכה להתמיין. כנראה חשבו שזה יהיה מוזר למיין אותה עם השנה הראשונה.״

״תודה למרלין שנפטרנו ממנה,״ רון אמר בכנות מוחלטת.

״היא לא כזאת גרועה,״ הרמיוני אמרה.

לרגע הארי כמעט יצא להגנתה של מורגנה, אבל ברגע האחרון עצר את עצמו, מחליט שהוא מסכים עם רון. הוא ומורגנה הסתדרו מעולה בהתחלה, אבל כשהיא ראתה איך התלמידים האחרים ברכבת מסתכלים עליו היא החליטה שהיא לא רוצה שום קשר אליו. זה היה ההסבר היחיד להתנהגות שלה.

״היא הבן- אדם הכי ממורמר ולא נחמד שאי פעם פגשתי,״ רון אמר, ״איך סבלת אותה כל הנסיעה, הארי?״

הארי לא ענה על השאלה.

מרגיש מחוזק בחברתם של רון והרמיוני, הוא צעד אל האולם הגדול והשתדל לא להסתכל מסביב. נראה שההתרגשות הראשונית מההופעה שלו הספיקה לגווע קצת, אבל לא נעלמה, והוא עדיין זכה למבטים נוקבים וסקרנים ושמע את שמו נאמר בלחישה.

לונה הלכה לעבר שולחן רייבנקלו, והארי, רון, הרמיוני ונוויל חיפשו מקום ישיבה בשולחן גריפינדור, שכבר היה מלא כמעט לגמרי. שריקה חזקה נשמעה מעל ההמולה, ושיימוס נראה מסמן להם שיש לידו מקום. 

הארי, שעוד לא ממש סלח לשיימוס אחרי שפקפק בסיפור בשלו בשנה שעברה, הלך אחרי חבריו בחוסר רצון. אך במהרה הסתבר לו שחברתו של שיימוס היא הקטנה שבדאגותיו; הוא ישב עם פרוואטי, לבנדר ודין, זה ישב כשאחת מזרועותיו כרוכה סביב כתפיה של ג׳יני.

״שמרנו לכם מקום,״ שיימוס אמר, והארי קלט ממנו מייד שזה בכלל היה הרעיון של ג׳יני. ג׳יני, שהעדיפה לשבת עם דין ושיימוס המזורגגים במקום לשבת איתם. 

כולם שקעו בשיחות על הנסיעה ברכבת ועל הסמסטר הקרוב. הארי שמח לא להשתתף, עניו מטיילות לעבר שולחן המורים. האגריד עוד לא חזר מהשיט באגם הגדול, וגם אמא שלו כנראה עוד לא סיימה את המיון של מורגנה. פרופסור ת׳ורן נראתה משוחחת בהתרגשות עם פרופסור ספראוט. מקגונגל ישבה בכיסא הזהוב שבמרכז השולחן, במקום שהיה שייך בעבר לדמבלדור. המושב בו הארי בעצמו ישב בזמן ש -

הוא הבין במעורפל שמישהו מדבר אליו. זה היה שיימוס.

״תשמע, הארי, לגבי כל מה שהיה בשנה שעברה - ״

״זה בסדר, אל תדאג בקשר לזה,״ הארי אמר לו, מעמיד פנים שהוא כבר בקושי זוכר את זה. 

שיימוס נראה מסופק מהתשובה שלו וחזר לדבר עם דין. 

הארי שוב הסתכל במושב הזהוב שבמרכז שולחן המורים, מדמיין את עצמו יושב בו - בעצם נזכר בך - וצופה אל קהל השבויים המובסים הכורעים לרגליו. באותו הרגע הוא לא הרגיש שהוא יכול להאשים מישהו שמרגיש פחד או דחייה ממנו.

הפרק הקודם		הפרק הבא