אנבל והרוחות האבודות

הדלת הגדולה נפתחה לרווחה ובפתח עמד מישהו מוכר. פרופסור לונגבוטום.

"ברוכים הבאים להוגוורטס,” הוא קרא אל כל התלמידים ואז פנה אל האיש הגדל מימדים. “תודה האגריד, אני כבר אקח אותם מכאן.”

האגריד הניד בראשו והסתובב. לרגע זה היה נראה שהוא מסתכל ישירות על אנבל ואז היא הבינה שהוא מביט למעשה על אלבוס ורוז. הוא קרץ אליהם ואלבוס השיב לו בהינף יד.

"אתה מכיר פה את כל המורים?” לחשה אנבל לאלבוס.

"חלק,” הוא סינן לה בחזרה.

"בואו אחרי,” הורה פרופסור לונגבוטום. היתה דקה בה כולם נדחפו דרך הפתח ואז הם עמדו באולם הכניסה של הטירה. הוא היא גדול וגבוה מאד ולפידים בוערים הטילו את אורם על הקירות. מאחורי פרופסור לונגבוטום היה גרם מדרגות מפואר שהוביל אל הקומות העליונות.

"ברוכים הבאים להוגוורטס,” אמר פרופסור לונגבוטום שוב. “תכף תתחיל סעודת תחילת השנה וגם אתם תתצטרפו לכל השאר באולם הגדול.” הוא החווה בידו אל דלת שניצבה מימינם. זמזמום של קולות עלה ממנה. אבל לפני זה יתרחש טקס המיון.”

ואז הוא פצח בהסבר ארוך ומיגע על חשיבות הטקס וחשיבות הבתים. התברר שהיא תישן יחד עם חברי הבית שלה, תאכל, תלמד ותנשום איתם כל נשימה. לאנבל זה לא היה אכפת כל עוד שאר חברי הבית שלה יהיו מסלית'רין. הוא הסביר משהו על תחרות כלשהי וזה קצת עורר יותר את אנבל כי היה לה ברור שהבית שלה, זאת אומרת סלית'רין ינצח. בכל התחרויות שהוא אמר, גם של משחק הספורט המטופש ההוא וגם בגביע הבתים.

לבסוף, כשפרופסור לונגבוטום פנה אל הדלת, מספר דמויות הופיעו לפתע מתוך אחד הקירות. הן היו שקופות ופניניות. רוחות רפאים. נשימתה של אנבל נעתקה והיא בהתה בהן מהופנטת.

"היי ניק,” קרא פרופסור לונגבוטום אל רוח רפאים שלבשה צווארון אקרודיון מגוחך.

"שלום תלמידים חדשים,” הוא קרא בהתלהבות והיה נראה לרגע שראשו מנתר במקומו. “מקווה לקבל עוד ילדים לביתי, גריפינדור.”

"היי, זה ניק-כמעט-בלי-ראש,” לחשה רוז בהתרגשות.

אנבל פתחה את פיה לשאול אותה מה פשר השם אבל השאלה נשכחה מראשה כשפרופסור לונגבוטום פתח את הדלת והם נכנסו לאולם הגדול.

אנבל בהתה בארבעת השולחנות. עיניה קפצו מיד לשולחן הירוק שניצב בקצה השמאלי של האולם.

"תפסיקי עם מבטי הערגה שלך ותסתכלי על התיקרה,” לחש אלבוס באוזנה.

רוז ואלבוס צחקו כשהם שמעו את קריאת ההתפעלות שבקעה מפיה כשהיא ראתה את תיקרת שמי הלילה הסוערים ואת אלפי הנרות המרחפים באוויר.

"זה מכושף,” ציינה רוז באוזניה.

"כן, הבנתי את זה,” היא ענתה לה.

הם נעצרו כשהם הגיעו לסוף האולם ליד שולחן המורים, ומול כל שאר התלמידים. אחד התלמידים הניח לפניהם שרפרף ופרופסור לונגבוטום הניח על השרפרף מצנפת מרופטת ועתיקה למראה

למשך כמה רגעים שרר שקט מוחלט ואז נפער קרע קטן בשולי המצנפת, כמו פה והיא פצחה בשיר. אנבל בהתה בה בעינים פעורות לרווחה.

"שלום לכם

תלמידים חדשים

אני עומדת לחלק אתכם

לארבעה בתים

את שמות הבתים

וודאי כולכם מכירים

אך ברשותכם אזכיר

עבור מי שזכרונו מכזיב

לגריפינדור אשים

את מי שאמצא

כי גבורה ואומץ

יש לו בנמצא

להפלפאף אשלח

את התלמיד

שטוב לב נמצא

בליבו תמיד

אם בראשו אמצא

חכמה ותבונה

לריינבקלו אשלח

את התלמיד או התלמידה

אם אראה

שאתם שואפים לכוח

אשלח אתכם לסלית'רין

ביתם של ערמומי המוח

אז בואו כל התלמידים

אמיין אתכם אחד, אחד

בואו נא לפי הסדר

לא יהיו לי טעיות בכלל

המצנפת סיימה את שירה וכל האולם פצח במחיאות כפיים סוערות. אנבל מחאה מספר מחיאות מנומסות. זה היה אחד השירים העלובים שאיתרע מזלה לפגוש. החרוזים היו ממש עלובים והמשקל לא היה שווה. היא רצתה לומר זאת לרוז אבל אז פרופסור לונגבוטום אמר,

"כשאקרא בשמותיכם, תבואו לפה ותחבשו את המצנפת על הראש, לצורך המיון.”

אנבל כמעט נחרה בבוז. המצנפת המרופטת הזאת תחליט באיזו בית היא תהיה? זאת לא אמורה להיות החלטה אישית? חסר לה שהיא לא תשים אותה בסלית'רין.

"אבוט ג'וליה.”

ילדה בלונדינית ניגשה אל השרפרף ברגליים רועדות. היא חבשה את המצנפת לראשה. עברו מספר רגעים והמצנפת קראה "הפלפאף!”

השולחן הצהוב במרכז האולם פרץ בתשואות. שוב אנבל הייתה צריכה להתאפק ולא לנחור בבוז. צהוב היה הצבע השנוא עליה.

אחריה היה "אריסון ביל" שהלך לגריפינדור ואחריו כמה רייבנקלו ואז היה את הסלית'רין הראשון של קורט מורג. אנבל הביטה בו בקנאה כשהוא הצטרף לשולחן הירוק. אחריו היתה בוט אמה שהצטרפה גם היא אל הבית הצהוב ואחריה ילד גדול בשם הווארד גויל שנשלח לסלית'רין.

נראה היה שהמיון נמשך שעות. פיניגן אמלי נשלחה לגריפינדור ולהפלפאף נשלחו עוד כמה ילדים, שהיו נראים עלובים לדעתה של אנבל. לסלית'רין נשלח מאלפוי סקרופיו ואז לאחר זמן שנדמה כנצח פרופסור לונגבוטום קרא פתאום פוטר אלבוס סוורוס.

אנבל לא ידעה שלאלבוס היה שם נוסף. היא צפתה בו מתיישב על השרפרף ברגליים רועדות. הפעם זה לקח קצת יותר זמן משאר התלמידים עד שלפתע המצנפת קראה "סלית'רין!”

דממה השתררה באולם, במקום כל מחיאות הכפיים הסוערות. ואז החלו הדיבורים, כמו רחש של דבורים.

אבל זה הבן של פוטר!” צעק מישהו.

לאט לאט החלו מחיאות כפים מהוססות ברחבי האולם. אלבוס הוריד את המצנפת מעל לראשו בידיים רועדות וכשפרצופו מרוח באימה הוא ניגש לשולחן הירוק.

אנבל דווקא קצת שמחה. יהיה לה חבר בבית החדש.

ראיין רוברט הלך להפלפאף, סמפון ברי לרייבנקלו ואז פתאום "וויזלי רוז.”

המצנפת בקושי נגעה בראשה וכבר צעקה "גריפינדור!” רוז חייכה חיוך גדול והצטרפה לשולחן האדום המריע.

ממש קצת אחריה אנבל שמע לפתע "וורד אנבל"

היא עזבה את קבוצת הילדים המוטעה שנותרה. היא הניחה את המצנפת על ראשה והתיישבה על השרפרף.

"עוד מקרה מעניין יש היום,” אמר לפתע קול קטן בתוך ראשה. “שלום לך אנבל. הווו, איזו התלבטות, איזו התלבטות.”

"פשוט תשלחי אותי לסלית'רין,” חשבה אנבל. “זה לא מסובך מידיי.”

"לסלית'רין?” אמרה המצנפת. "אני מבינה מדוע את חושבת שזהו ביתך, כן. זה בהחלט ברור לי.”

"אז תשלחי אותי לסלית'רין,” ענתה לה אנבל.

"מדוע את מתעקשת ללכת דווקא אל הבית שאת הכי פחות שייכת אליו, אנבל?” שאלה המצנפת.

"בוודאי שאני שייכת!” היא החלה לחוש בפחד הגואה בה. מה המצנפת המשוגעת הזאת מתכננת לה? “אני הכי שייכת לשם. אני שייכת לסלית'רין!” היא חשבה הכי חזק שהיא יכולה.

"אני מצטערת אנבל,” אמרה המצנפת בקול עדין. “היו לי רק מקרים נדירים שבהם לא יכולתי להקשיב לבקשה של תלמיד. אבל הפעם אין לי שום ספק. את לא מתאימה לסלית'רין. את הכי רחוקה מהבית הזה. אני רואה לאיזה בית את צריכה להיות. כן. אין ספק שזה הבית שבו תוכלי לפרוח. אם כן, נשלח אותך ל - הפלפאף!” קראה המצנפת בקול.

מחיאות כפיים נשמעו ברחבי האולם.

"לאאא!” קראה אנבל. היא השליכה את המצנפת בזעם על הרצפה. “זה לא נכון. היא סתם התבלבלה. אין סיכוי שאני שייכת לבית העלוב הזה!”

עברו כמה רגעים ואז קריאות בוז וצחוק עלו מהקהל.

אנבל ניגשה בכעס לשולחן המורים. “אני דורשת מיון חוזר!” היא קראה בקול. היא הרימה את המצנפת מהרצפה וחבשה אותה בכוח על ראשה. “נו קדימה כובע מרופט, תמיין אותי לסלית'רין!” היא דרשה. אך המצנפת נותרה דוממה.

"תיגשי לבית שלך, אנבל!” אמר פרופסור לונגבוטום לאחר שהתעשת מההלם שאחז בו. “עכשיו. את לא רוצה לקבל עונש ביום הראשון שלך פה. המצנפת לעולם אינה טועה.”

אנבל הביטה בפניו הנוקשים של פרופסור לונגבוטום ופניהם הכועסים של שאר המורים. בפרט בלטו לה הפנים של הפרופסור המבוגרת שישבה במרכז השולחן על כיסא מפואר, זאת כנראה המנהלת, פרופסור מקונגל, זו שחתמה על המכתב שלה. היא הבינה.

"עכשיו, אנבל!” קולו של פרופסור לונגבוטום קטע את מחשבותיה.

אנבל הרימה את מבטה לאולם והלכה אל השולחן הצהוב. התלמידי הפלפאף הביטו באיבה גלויה. חלקם קמו ממקותיהם ברגע שהיא התיישבה והלכו לשבת במקום רחוק ממנה.

"גם כן, טוב לב...” היא חשבה במרירות, יושבת לבדה בקצה השולחן הריק. “שקרנים כולם...”

הפרק הקודם		הפרק הבא