סודות הוגורטס

טוב חבריה זה קורה-פרק ארוך מאוד+++
תהינו ♥

ריצארד POV
נשכבתי על שולחן המורה בוהה בתקרה עד אשר נרדמתי. פתאום הרגשתי יד מלטפת את מצחי. היא הייתה חמה ונעימה, מגע שהרבה זמן לא חוויתי, מבלי להבחין מלמלתי שם, שם ששייך למישהי היחידה שאהבתי ועוד לא שכחתי. "דלאניי" מלמלתי.
פתאום צחקוק טיפשי קטע את מחשבותיי, פתחתי את עיני כדי לגלות את אחת תלמידות השנה השביעית מגחכות. "זה סטפני".
מופתע והמום נפלתי מהשולחן, נפגש ישירות עם הקרקע. גנחתי וקראתי לכיתה שהייתה "גרביטציה לא הכריעה אותי, פשוט נתתי לה לנצח". שמעתי צחקוקים וקמתי לפני הכיתה. "מורנינג" מלמלתי בזמן שניסיתי באופן כושל לסדר את שערי שהתבלגן מהשינה. "מצטער, אני פשוט עייף" אמרתי מפהק.
הבטתי בפרצופים של הגריפנדורים והרביינקלורים שהיו בכיתה, נתקל במבטה של הבלונדה מאתמול, אם סכינים יכלו להישלח לעברי באותו רגע- זה היה מהעיניים שלה. בחיים לא ראיתי מבט כל כך כועס ומאיים כלפי. בניסיון להתעלם מכך אמרתי "טוב, בניגוד לשאר הפרופסורים אני לא מתכוון לשעמם אתכם למוות, אבל אני חייב ללמד אתכם זאת".
"מה הנושא?" גריפנדורי כהה שיער ועור שאל.
"מנהיגי אופל" אמרתי "היום אני הולך ללמד אתכם על אחת מהדמויות המבעיתות ביותר בהיסטוריית הקוסמים. טרם לכך, אני אדרוש מכם להביא כסאות ולשבת במעגל".
כולם דאגו לכך, בזמן הזה סגרתי את החלונות ולקחתי את שרביטי ואמרתי "לומוס" אור בהיר נפלט ממנו.
"עמדתי במרכז המעגל ואמרתי "הסיפור שלנו מתחיל מלפני יותר מ-50 שנה, אצל תלמיד המוכר בשם -טום רידל, לימים אחד מהקוסמים החזקים ביותר בחיינו. הרג רבים ועשה תחבולות רבות להישאר בחיים.".
"איך זה שמעולם לא שמענו עליו?" שאלה הבלונדה.
"אתם שמעתם, בואריציה שונה, שמו: וולדמורט. ההוא שאין לנקוב בשמו" אמרתי מביט בעיניהם ההמומות.
"הוא נהרג במלחמה לפני 15 שנים" מישהו העיר.
"אני לא מאמין לכך" הודתי "דברים מוזרים מתרחשים, אוכלי המוות חוזרים לפעולה... הוא לדעתי מתכנן משהו, משהו עוצמתי שיפתיע את כולכם, כי אתם מאמינים באשליה שהכול..." בזמן דיבורי יצאתי מהמעגל ועמדתי מאחורי הבחורה שהבהילה אותי ולהפתעתה קראתי "טוב!".
היא צעקה בזמן שמחצית מהכיתה קפצה בבהלה.
עם חיוך זחוח על פני לקחתי כסא גם כן ונדחפתי במעגל, החזרתי את האור וכיביתי את שרביטי. "עזבו את הבולשיט שרוצים שאדחוף לכם. דבר אחד אפשר ללמוד מכך, אנשים מונעים מעצמם 2 דברים, מה שהם רוצים או מה שמפחיד אותם, תמצאו דבר נוסף ויש לכם סטארט-אפ! תנצלו את זה מול האויב שלכם וזה הכלי הכי טוב שלכם, נצלו את החולשות של האנושות מולו ותצליחו לנצח בקרב" אמרתי להם דוחף את שרביטי הלבן לכיסי וקמתי מהכסא, התיישבתי על השולחן והבטתי בהם, לא מבינים מה אני עושה. "שאלות? או שאתם סתם נועצים מבטים?".
כולם שתקו "מי שצריך לדבר או לא הבין שיבוא אחר הצהריים בארבע וחצי". עניתי והבטתי בהם מחליפים מבטים. סטנפי או איך שלא קראו לה הביטה בי ושאלה "זהו?".
הנהנתי ונשכבתי על השולחן "עכשיו תתנו לישון!" צעקתי.
התלמידים צחקו ויצאו מהכיתה חוץ מסטנפי שבאה לעברי ושוב נגעה במצחי בפעם הזו תפסתי את ידה בכוח ואמרתי "סטנפי, צאי מהכיתה, לפני שאני אערב את מקגונגול ותעופי מהבית ספר הזה".
"סטפני!" היא קראה ושאלה "אתה לא חש את החיבור הזה?".
"עכשיו!" צעקתי.
הילדה נבהלה ויצאה מהכיתה. הבטתי בכניסה על מנת לראות את הבלונדה מביטה בנו. כאשר עיניה נפגשו עם שלי היא שלחה לי את אותם סכינים ואז יצאה בגב זקוף וכעס רב.

איימי POV
היום היה השיעור הראשון שלנו עם ריצארד ולא התכוונתי לתת לו לעבור את זה בשלום.
מהרגע שנכנסתי לכיתה לא הקשבתי למילה ממה שאמר ונעצתי בו אחד ממבטי המוות שאני מעולה בהם מילדותי.
ברגע שיצאתי מהכיתה שמעתי קול קורה לי מאחור-זה היה קולו של ריצארד.
"איימי נכון? עשיתי לך משהו?"שאל בלחש. "הוו כן עשית בהחלט-אתה עוזר לדין לחזור עליי עד שנפרדתי ממנו!-למה אתה מתערב בדברים לא שלך?!מילא!מילא לא תבין כלום ממה שרומזים לך אבל לעזור למישהו אחר זה כבר לא בא בחשבון!"
יצאתי מהכיתה בגב זקוף וצעד גאה והתעלמתי מקריאותיו של ריצארד מאחורי.
חיוך נמתח על פניי. אני עוד אתנקם בו.

ריצארד POV
בחיים לא זכרתי מישהו שבאמת שנא אותי. מעולם בחיי לא תכננתי לפגוע במישהו ובשביל הבחורה הזאת רציתי רק את הטוב ביותר, היא צעקה וצרחה, בספק אם באמת תכננה להגיד הכול.
רציתי לתפוס אותה ולהגיד לה שלא ידעתי, או להבין מה באמת קרה לה?

לאחר כל השיעורים פניתי למעונות של רייבנקלו, נתקל באותה חידה ישנה שהכניסה אותי למעונות. חדר המועדון הכחול החזיר אלי הרבה זיכרונות ישנים וחוויות מהעבר. הבטתי בקבוצת התלמידים שהתקבצה סביב השולחן בפענוח שיעורי הבית. הלכתי לעברם. רואה את הבלונדה איתם.
ישבתי בשקט לידה בעוד הם ניהלו ויכוח סוער על שטויות של חנונים. בשקט לקחתי את ידה ורכנתי לאוזנה לוחש לה "אנחנו צריכים לדבר".

איימי POV
חזרתי לחדר המועדון וישבתי בכורסאות מכינה שיעורי בית.
לאחר זמן קצר מליסה התיישבה לידי.
"נו....אמרת לו הכל?"שאלה בלחש.
נאנחתי בשקט"כן סיפ...טוב צעקתי לו הכל והלכתי...את האמת? אני מרגישה קצת רע עם זה...ממש התפרצתי עליו"השפלתי מבט על הקלף הגמור וגילגלתי אותו כדי להכניס לתיק.
"אז מליסה...מתי קבענו להוגסמיד? " שאל ג'יסון והתיישב לידה.
"לאף פעם ג'ייסון! איו" מחתה מליסה ודחפה אותו.
"תסכימי לבחור המסכן מליסה!" אמרה לי והתיישבה לצדו של גייסון.
"תעזבי אותם לי"צעק ליאו מהצד השני של חדר המועדון.
"תכריח אותי!".
לפני שהספקתי למצמץ כל חדר המועדון הייה על הרגליים.
כולם צעקו,דחפו וקיללו. אחח כמה נהנתי מהסטנות האלה.
"אנחנו צריכים לדבר"שמעתי לחישה באוזני והסתובבתי במהירות לאחור.
באיסטינקטים מהירים כחיה דחפתי את האיש לרצפה והתיישבתי על בטנו.
זה היה ריצארד.
כל חדר המועדון השתתק ופנה להביט בנו.
גמגמתי"כן... אבל לא פה".
קמתי והושטתי לו יד, והובלתי אותו אחרי למגורי הבנות.
נכנסתי ונעלתי את הדלת בלחש. הסתובבתי על ריצארד.
"כן?"

ריצארד POV
אוקי, המחשבה שאי פעם אשכב על הקרקע ואחת מהתלמידות שלי יושבת על בטני ואוחזת בידי הפתיעה אותי או יותר נכון השפילה אותי, אבל עדיין הייתי ג'נטלמן ולא הרבצתי לה חזרה (כן מסתבר שיש לי צד כזה!).
ברגע שהבלונדה קלטה את זה היא ענתה לשאלתי "כן... אבל לא פה".
"מומלץ שתרדי ממני" עניתי לה, בעוד היא המומה ומגמגמת. ברגע שזזה מגופי, קמתי על רגליי ואמרתי למועדון "ההצגה נגמרה, הייתם קהל נפלא".
כמה אנשים העלו חיוך על שפתותיהם, לאחר מכן נכנסנו לחדרי הבנות והיא שאלה "כן?".
"אממ... מצאת מקום" אמרתי בסרקאזם והסתכלתי לעבר מיטה מסויימת בגיחוך.
"אוקי, ולענייננו" אמרתי והסתכלתי עליה ישירות בעיניים בזמן שהיא נעצה את עיניה בשלי גם כן, "בדרך כלל כאשר מדברים עם בן אדם, נותנים לו את ההזדמנות להגיב, בייחוד כאשר מדובר במורה שלך... אבל אני לא פה לנזוף בך, אני פה להבין מה קרה? ואת עניין הנזיפה נשאיר לאחר כך, ולא כי אני רוצה לחפש לי עוד תלמיד שלא יוכל לסבול אותי, אלא אני מחפש לעזור לך".
חייכתי לעברה בשקט בזמן שהיא נאנחה והחלה לספר...

איימי POV
נאנחתי בכבדות והתחלתי לספר.
סיפרתי על דין, על איך הכרתי אותו, על מה קרה ביננינו, על הבגידה שלו בי עם האויבת הגדולה שלי וההשפלה מול כל בית ספר.
יישרתי מבט לריצארד,הוא פלט "הווו" חרישי.
"תראה ריצארד אני מצתערת,אני פשוט...פשוט כעסתי כל כך שלא תרחתי לחשוב שאתה בכלל לא יודע מה קרה ומיהו האיש שאתה עוזר לו"
ישרתי מבט והסתכלתי לתוך עייניו,נזהרת לא טבוע בהן"אני פשוט כל כך רצית ש...שתשים לב אליי שתראה אותי ותיהייה איתי...אין המון גברים נורמלים בבית ספר אתה יודע...ואתה-פשוט שבית אותי וקיוויתי שנוכל להיות..ביחד"נאנחתי.
"לקח לי כלכך הרבה זמן להתגבר על הכאב והבושה ואתה באת וחשבתי...חשבתי ש.... תוכל לעזור לי לשכוח.אני מצטערת כל כך...אתה סולח לי?" השתתקתי וריצארד קם ממיטתי.
הוא הלך על הדלת בדממה ושם את ידו על הידית בכוונה לצאת.

הפרק הקודם		הפרק הבא