מוגלגים וחצי

מעולם לא סיפרתי לו, ולעולם לא אספר. יש לו זכות לחיות חיים נורמליים.

"דין!" קראתי בקול הכי חזק שאני יכולה לגייס. "דין! אתה תאחר לבית ספר!"

דין ירד במדרגות בזינוק. "אני לא אאחר. אל תדאגי."

"לא דואגת," מלמלתי.

"אז מה קרה?" שאל.

"קיבלת מכתב," אמרתי, מושיטה לו מעטפה חומה.

דין פתח את המכתב. ,זה שטויות," אמר כשסיים, "בדיחה על חשבוני."

לקחתי את המכתב מידו. זה היה מכתב על בית ספר לקוסמים או משהו כזה. טקטוק נשמע בדלת.

"אני אפתח," אמר דין.

בפתח עמדה אשה בבגדים מוזרים.

"שלום, אני פומונה ספראוט," אמרה האשה. "אני באתי בעקבות המכתב על היותך קוסם."

"כן," אמר דין. "זאת בדיחה נכון?"

"לא," אמרה פמונה. "זאת אינה בדיחה."

"לא יכול להיות," אמרתי. "אין כזה דבר קוסמים!"

פמונה שלפה מקל עץ דק. היא נופפה לעבר הכיור. הכלים החלו להשטף מעצמם.

"וואו," אמר דין. "גם אני יכול לעשות את זה?"

"כן," אמרה פומונה. "עם ההשכלה המתאימה."

דין הביט בי במבט מתחנן.

"בסדר," רטנתי. "אני מסכימה."

"יש!" קרא דין.

את סימטת דיאגון, מצאנו בקלות כבר הייתי בה בעבר. אבל דין לא ידע את זה.

כשהוא הלך להוגוורטס, אני נותרתי לבד, נזכרת באבא שלו, בסוד. לעולם לא אספר לו שאבא שלו היה קוסם. גם אם הוא בעצמו קוסם. כי אבא שלו עזב אותי, והרס כל זכר לחיים נורמליים בשבילי.

____________________________________

קצת יותר מדי רגשי נכון? מחכה לתגובות!

הפרק הקודם		הפרק הבא