Rabbit Heart

פרק 6

נפילה ארוכה

"... ואז לפתע הוא נטה מטה, כה בפתאומיות שאליס לא הספיקה לחשוב לעצור לפני שמצאה את עצמה נופלת לתוך באר עמוקה מאד." 

(לואיס קרול, "אליס בארץ הפלאות").

-

ג'יני יצאה בצעד עייף משיעור שינוי צורה ביום שלישי הראשון של אוקטובר, ומייד הבחינה בשיימוס ודין גוררים את נוויל לאורך המסדרון, תלמידי הכיתה החיוורים מביטים אחריהם בדאגה בעודם יוצאים מהכיתה של קארו להתגוננות מפני כוחות האופל. זוג אוכלי המוות מפטרלים משועממים צחקו בעוד נוויל נגרר על הרצפה לרגליהם, ואחד מהם בעט בו. הוא לא הגיב, וג'יני הבינה שפניו מכוסים בקרום משונה ושהוא חסר תנועה.

דין ושיימוס עצרו במרחק בטוח מהם. ג'יני רצה והדביקה אותם, כורעת לצד נוויל, ששכב ללא ניע על הרצפה כמו בובה חסרת פנים. "מה קרה לו?"

שיימוס פתח את פיו להגיד לה, אך באותו הרגע דין החל מושך בכרום המוזר שעל פניו של נוויל, זה החל להתפתל ולאחוז בפניו. לבסוף הכרום נקרע בקול גועלי, חושף את פניו הלחות והסגולות מחוסר חמצן של נוויל. הוא הפסיק להתפתל ואחז בגרונו בעודו מתנשם.

"זה הלקח בשבילך, לונגבוטם!" פרופסור קארו עמד בכניסה לכיתתו, חיוך נבזי על פניו דמויות השעווה. התלמידים שיצאו מכיתתו מיהרו להסתלק משם, תוקעים בנוויל מבטי חמלה או רתיעה בעודם חולפים על פניו. אוכלי המוות המפטרלים גיחכו, ואז איבדו עניין.

פרופסור קארו טרק את דלת הכיתה. פרופסור מקגונגל הגיחה מחוץ לכיתת שינוי הצורה. "חשיבה טובה, אדון תומאס," היא אמרה לדין, מציצה בנוויל בדאגה. "זהו כישוף חסר רחמים..."

"שמתי לב שקארו הטיל כישוף פשוט מאד כשהסיר מטרי בוט את הקללה," הסביר דין, "אז תיארתי לעצמי שהכרום יכול להיקרע, אם רק מתאמצים מספיק."

"זאת הייתה הבחנה מצוינת, דין," אמרה ג'יני בהערכה.

נוויל השתעל ונשען על מרפקיו. "כן... תודה."

"אל תגיד לי ששוב עשית צרות בכוונה, לונגבוטם," אמרה פרופסור מקגונגל, ספק בחמלה ספק בנזיפה.

"זה בדיוק מה שעשיתי, פרופסור. ואני לא מתכוון לוותר לו."

פרופסור מקגונגל נאנחה וחזרה לכיתתה בעודה מנידה בראשה. ג'יני הצליחה לקלוט אותה ממלמלת, "ילדים מסכנים..."

"זה מה שהארי היה עושה," אמר נוויל בנחישות אחרי שהיא הלכה. "זוכרים איך הוא תמיד עמד מול אמבריג' וסנייפ? זה תמיד נתן לכולם אומץ..."

ובמיוחד לנוויל, חשבה ג'יני.

"אתה צודק לגמרי, נוויל," אמר שיימוס, מתיישב על הרצפה כשגבו אל הקיר ליד רגליו של נוויל, לא נותן את דעתו על התלמידים שעברו במסדרון בדרך לאולם הגדול, לארוחת הצהריים. רבים מהם תקעו בהם מבטים, ואחרים העדיפו להתנהג כאילו הם לא קיימים. "אבל הי, תן גם לנו לספוג כמה מהקללות הנבזיות האלה בפעם הבאה, אה? אם תמשיך ככה לא יישאר ממך הרבה."

דין התיישב לצד ג'יני על הגזוזטרה שתחת ציור של קוסם זקן הנם את שנת הצהריים שלו. "איך היו השיעורים שלך עד עכשיו?" הוא שאל אותה, משעין את ראשו על קיר האבן.

"תורת הצמחים היה מעניין," אמרה ג'יני מראה לדין כמה מבחנות בתוכן צמחו גבעולים אדומים וסגולים בתוך תיקה, מוודא שאיש לא מביט בהם. "פרופסור ספראוט הגניבה אותם לתיקים של כמה תלמידים עם פתקים."

"מה הם עושים?"

"נוגדנים לתופעות לוואי של קללות חזקות. היא שמעה איך הם מתייחסים אלינו בשיעורים..."

החודש שעבר מאז תחילת הלימודים הרגיש כמו שנה. שום דבר לא יכול היה להתנהל כרגיל, עם אוכלי המוות המתהלכים במסדרונות ומפקחים על השיעורים, וג'יני חשה כמו כבשה תועה בעדר כבשים מבוהלות הסובלות בשתיקה מרודנות כלבי הרועים. התחושה המתמדת שצופים אחריה כבר כמעט הפכה לשגרה, ותחושת חוסר האונים הפכה לבועה עמומה שעטפה את כל התלמידים הכנועים. ג'יני ידעה שזה רק עניין של זמן עד שהשומרים ישתעממו ויתחילו להעסיק את עצמם בהתעללות בתלמידים גם מחוץ לשיעורים.

מחשבה זו בדיוק התעופפה מחוץ לראשה כשקללה פגעה בקיר ליד אוזנה והיא התקרבה אל דין בהפתעה. הזקן שבציור התעורר בבלבול.

"סיידר?..."

"מה אתם יושבים שם כמו שלשולים? תסתלקו!" צעק עליהם אוכל מוות שעבר במסדרון. הארבעה קמו והצטרפו אל קהל התלמידים העושה את דרכו אל האולם.

"אנחנו חייבים לעשות משהו," קבע נוויל באגרופים קמוצים ומבט זועף.

"אתה אומר את זה כל הזמן," אמר שיימוס בגלגול עניים. "מה, בשם מרלין, אתה מציע שנעשה?"

נוויל הסמיק. "אני לא יודע, אבל אנחנו לא יכולים לשבת בחיבוק ידיים... את מסכימה איתי, ג'יני. נכון?"

ג'יני פתחה את פיה לענות לו, אך חוט מחשבתה ניתק כשפגעה בה תחושה בלתי נעימה שמישהו תוקע בה מבט. היא הציצה מעבר לכתפה והבחינה בקבוצת תלמידי סלית'רין ממרפקים את דרכם דרך ההמון. לא נראה שהם נותנים עליה את דעתם; היא סרקה כל אחד מהם בענייה לבדוק מה עורר אצלה את התחושה, כשמבטה ננעל במבטן של זוג עניים קפואות. תלמיד סלית'רין שאת שמו לא ידעה מיהר להסית את מבטו ולהיעלם בהמון.

"...על מה את מסתכלת?"

ג'יני הבינה שנוויל עדיין מדבר אליה. "הכל בסדר איתך?"

"כן, אה... חשבתי שראיתי משהו..." היא ניסתה לנער את התחושה החודרת של העניים החדות. "מה אתה חושב שאנחנו צריכים לעשות, נוויל?"

נוויל נראה במבוכה בזמן שנכנסו אל האולם הגדול ועשו את דרכם אל שולחן גריפינדור. בשולחן רייבנקלו לונה שיחקה באוכל שבצלחתה בעצבות- מאז שסנייפ החליט שאסור לתלמידים לשבת בשולחן בית שהוא לא שלהם בזמן הארוחות היא הייתה בודדה מתמיד. ג'יני תפסה את מבטה ונופפה בעידוד. לונה פרצה בחיוך והחזירה נפנוף, כמעט תוקעת את המזלג שלה באפו של היושב לידה. ג'יני צפתה בה מתנצלת בחרטה.

"אני לא יודע... אולי נאסוף את צ"ד?" הוסיף נוויל בלחישה.

"שמעת את סנייפ," אמר דין בעודם תופסים את מקומותיהם לצד לבנדר ופארווטי. פארווטי סייעה ללבנדר, שהשפעת קללת ג'לי שפגעה בה בזמן שיעור התגוננות עוד לא פגה, לאכול בלי להפיל את המזלג. "אם הם יתפסו אותנו מתאספים נקבל על הראש, גם אם נצליח לגרום להם להאמין שאנחנו חלק ממועדון הג'וג'ואים-"

"לא נוכל לעשות כלום אם נקבל את החוקים שלהם," התפרץ נוויל בצורה שגרמה לכמה תלמידים להציץ בו.

"תירגע, נוויל. מה יש לך?" אמר שיימוס, מוודא שאיש לא מקשיב. פארווטי ולבנדר הביטו בהם בחשש.

"כן, מה הבעיה שלך?" אמר דין, בוחן את נוויל במבט מוזר.

"תפסיקו לריב," דרשה ג'יני בקול מהוסה. "נוויל, דין צודק. אנחנו לא יכולים לקחת את סיכון של התאספות אם אין לנו תוכנית."

"אני חושב שאנחנו צריכים להחזיר לכל צ"ד את השרביטים שלהם," אמר נוויל בנחישות, פניו עדיין אדומות בצורה מוזרה.

"עוד תוכנית מצוינת מבית היוצר של נוויל לונגבוטם," אמר דין בזלזול עמוק שזעזע את ג'יני.

"דין," היא נזפה והוא הביט בה בתמימות מוחלטת. "תפסיקו להתנהג כמו מטומטמים, כולכם, ותתחילו לחשוב בהיגיון."

שיימוס משך בכתפיו. נוויל העמיס אוכל על צלחתו והתעסק בהתעללות בו. דין העמיד פנים שהוא מתעניין בעננים הלבנים שצפו בשמיים, מכסים את השמש לסירוגין.

"אני שמעתי שפרופסור לסטריינג' מחזיק את השרביטים של כל התלמידים בתיבה במשרד שלו."

כולם הביטו בפארווטי בהפתעה.

"איך את יודעת את זה?" שאל שיימוס בחשדנות.

"תלמיד מהבית של אחותי סיפר לה שראה אותה כשהיה בעונש במשרד שלו לפני כמה ימים," אמרה פארווטי במשיכת כתפיים.

סוף- סוף הרכילות של השתיים האלה משתלמת, חשבה ג'יני, אך מחשבה זו נדחקה על ידי תריסר רעיונות כיצד לפרוץ למשרד של לסטריינג'.

שיימוס עשה פרצוף חמוץ. "אבל בשביל להשיג שרביטים אנחנו צריכים שרביט."

"מי אמר שאין לנו?" אמרה ג'יני בזחיחות. כולם הביטו בה.

"את רוצה להגיד לי ש-"

"כן." כולם חייכו אחד לשני, אפילו נוויל, למרות שעדיין נראה קצת עצבני.

בשולחן הסגל, רבסטן לסטריינג' ישב בנינוחות כשרגלו על מסעד כיסאו, והביט בהם בעודו מכרסם עצם עוף. ג'יני פגשה במבטו לרגע, אך מיהרה להסיט את עיניה, וחשה שהוא מחייך.

*

לאף אחת מהבנות בחדר של ג'יני לא היה אכפת כשביום השני ללימודים לקחה את החפצים שלה ועברה לחדר של הבנים בשנה השביעית. היו שם שתי מיטות ריקות, והיא לא התכוונה לסבול את המבטים המתוחים והשתיקות בחדר שלה אם הייתה לה ברירה אחרת. בכל אופן, היא כבר מזמן לא חשה כאחת מהן- במיוחד לא בשנה הזו.

היא בחרה לישון במיטה של הארי. בהתחלה בכלל לא הייתה מודעת לכך.

בלילה הראשון חלמה חלום בו הארי העיר אותה באמצע הלילה והזכיר לה שקבעו לצאת להתאמן בקווידיץ'. בחלומה, היא ניסתה למצוא ביחד איתו את הדרך לצאת מהטירה האטומה כשמקוננת בה תחושה שמשום מה היא אמורה לכעוס עליו. כשהתעוררה בבוקר, היא מצמצה אל הכליות המוארות בשמש זכה ונזכרה בבוקר קיצי שונה מאד בו התעוררה במיטה הזו, רעמה של שיערות שחורות נחה על כתפה.

ייתכן כי משהו בה רצה את הקרבה הזו אל הזיכרונות מהארי, אך מה שהוא לא היה, היא דאגה להדחיק אותו ולומר לעצמה שבחרה דווקא במיטה הזו בגלל שאם הייתה מסתכלת מעבר למרשיתה בלילה יכולה הייתה לראות את תלתליו השחורים של דין נחים על הכרית הלבנה, ואת צורת גופו תחת הסדינים המכסים אותו ברכות.

צופה בו ישן, היא לפעמים הייתה חשה חרטה על הפרידה שלהם, שנגרמה בגלל ריבים כל כך מטופשים שרוב הזמן הטיפשות שלהם הייתה מה שגרם לה לבכות.

"אני יודע שאני נאה, אבל אני חושב שעדיף שתתרכזי בספר על קסמי מגננה, כרגע," צחק דין, תופס אותה מביטה בו שוכב במיטתו בחוסר מעש, וחשף אליה חיוך לבן.

ג'יני חייכה ומשכה בכתפייה. "אתה יכול להאשים אותי?"

"אני מניח שלא," אמר דין וקם ממיטתו רק כדי לצנוח על המיטה לצידה. הוא חטף את הספר מידיה וזרק אותו לקצה השני של המיטה.

"חשבתי שאני צריכה להתרכז," אמרה ג'יני בשמץ פתיינות שהיא לא הייתה בטוחה לגמרי שהיא מעוניינת להקרין.

"מגיעה לך הפסקה," אמר דין, מביט אל תוך ענייה. היא הכירה את המבט הזה, המבט המתחנן לנשיקה. היא הכירה את כל השיטות שלו. היא התקרבה אליו קצת והוא יזם את שארית הדרך, מצמיד את מרקם שפתיו המוכרות לשלה.

נוויל, שישב על המיטה שלו, השמיע שיעול מוזר מאד. דין תקע בו מבט ארסי וסגר את כליות המיטה בתנועה עצבנית לפני שחזר לנשיקה במלוא ההתלהבות. לאחר כמה שניות נשמעו צעדים כבדים חוצים את החדר והדלת נטרקה בזעם.

לא משנה כמה ניסתה, ג'יני לא הצליחה להרגיש ולו לרגע כאחד כאילו הם עדיין ביחד, בהוגוורטס הנורמאלית והחופשייה, ושהכל בסדר. הארי פלש למוחה כמו מגפה, ובעוד דין עושה מאמץ ניכר ונוגע ללב להראות לה את כל מה שהוא יודע, היא לא יכולה הייתה להפסיק להרהר איפה הוא, מה הוא עושה, עם מי הוא נמצא. האם הוא נלחם באוכלי מוות? האם גם הוא נמצא עם מישהי אחרת? האם הוא חושב עליה?

"מה קרה?" שאל דין, מעט חסר נשימה, כשהבין שהיא לא מרוכזת.

היא הנדה בראשה ופשטה את חולצתו, חושפת את חזהו ובטנו הכהים. נראה שזה משכיח מליבו כל דבר אחר, ועל מנת להשלים את האשליה שהיא מרוכזת אך רק בו, השכיבה אותו לאחור ונשקה אותו בלהט. הוא רמז לה שהוא מעוניין לגעת בחזה שלה, והיא לא התנגדה.

היא מעולם לא הגיעה למצב הזה איתו, אך משום מה זה לא ריגש אותה. היא בכלל לא הייתה בטוחה למה היא עושה את זה.

דין מצא את השרביט שהיא החביאה בחזייה ונראה מבולבל. ג'יני הוציאה אותו והראתה לו אותו. "עבודה טובה," היא פלטה בקול מהוסה. היא החלה לפתוח את הכפתורים בחולצתה, ודין צפה, מרותק, כשלפתע דלת חדר הרחצה נפתחה וקולו של שיימוס נשמע; "מוכן לצאת, חבר?... דין?"

דין נאנח באכזבה עמוקה, מניח יד על פניו הסמוקות. ג'יני חשה כמעט הקלה.

"נמשיך אחר כך?" הוא אמר בתקווה.

"בטח," היא פלטה.

דין לבש את חולצתו ויצא מבין הכליות. ג'יני נשכבה על המיטה והרחיקה קצוות שיער מפניה בנשיפה של עצבנות.

היא שמעה את קולו העליז של שיימוס, "רוצה לספר לי משהו, חבר?"

דין חבט בו. "שתוק," הוא אמר ברצינות. "בוא, אנחנו צריכים לבדוק מסביב למשרד של לסטריינג' לפני כיבוי האורות."

ג'יני חיכתה לשמוע את הדלת נסגרת אחריהם ואז פלטה אנחה כבדה. היא חשה תחושת גועל מוזרה ורצון עז להתקלח ולהוציא את הטעם של דין מפיה.

לאחר כמה דקות היא שמעה מישהו נכנס לחדר. לפי הצעדים השקטים, הנגררים קמע, היא הבינה שזה נוויל. היא שמעה אותו מסיט את הכליות סביב מיטתו, ולא שמעה ממנו יותר.

דין ושיימוס חזרו אחרי חצי שעה, והיא הקפידה להעמיד פנים שהיא ישנה. היא הרגישה כיצד דין מסיט את הכליות ומביט בה לרגע לפני שהלך למיטתו.

הפרק הקודם		הפרק הבא