כש"פנגטזיה" הופכת למציאות

פרק 5: אבא בא   

"את תתגברי בסוף." אמר אריק. זו הייתה שעת צהריים. השמש עוד זרחה בחוץ, אך במועדון הערפדים האטום מפני אור השמש, זה לא הפריע. "אתה לא התגברת, הרגת את טאלבוט בגלל שאדג'יגטון הרג את המשפחה שלך." אמרה רוז בקול חלול. היא ישבה על המיטה שהוא שכב בה כשרגליה מכונסות תחתיה והמתינה לתגובתו. "נכון, כי לא היה לי הרבה זמן להתאבל כבן אנוש. גודריק שינה אותי מעט לאחר הרצח וכשאתה ערפד הרגשות שלך עוצמתיים הרבה יותר מאשר אצל בני אנוש. עובדה היא, שאלף שנים לא הספיקו בשבילי להתאבל עד שנקמתי את מותם. את אנושית, ואת ילדה, את תתאבלי, תשכחי ותמשיכי הלאה." הסביר אריק. "ואם אני לא רוצה להתאבל ולשכוח? ואם אני לא רוצה להמשיך הלאה?" היא שאלה בזעם. אריק חפן את פניה בידיו. "את חייבת. כי את ילדה וזה יהרוג אותך אם לא תנסי להמשיך הלאה." אמר אריק.

הוא הביט בעיניה הירקרקות. היא הסיטה את מבטה מעיניו החודרות. "פחדנית." הוא הצהיר וצנח חזרה על המיטה. "אני לא!" היא מחתה. "אז למה את לא מסתכלת לי בעיניים?" שאל אריק. היא הסיטה את מבטה ממנו בשנית ושתקה. "פחדנית." הוא קבע. היא הפנתה לו את גבה בכעס. אריק התיישב מאחוריה וכרך את זרועותיו המגוננות סביבה. "יהיה בסדר." הוא לחש באוזנה ונשק על לחיה. היא הסתובבה אליו וטמנה את פניה בצווארו. אצבעותיו ליטפו את שערותיה השחורות, הרכות. "אני פה, ואני לא הולך לשום מקום." הוא אמר לה והידק את חיבוקו סביבה.

רוז ישנה כשזרועותיו של אריק כרוכות סביבה וראשו נח על כתפה. היא התפלאה להבין שהתאהבה בו באמת ובתמים עוד לפני שידעה שהוא לא סתם שחקן בסדרה, שהוא אמיתי לחלוטין. העובדה שגם לו אכפת ממנה ושהוא מחבב אותה ואולי אוהב, הפתיעה אותה לא פחות. היא חשה מאושרת וכואבת גם יחד. היא התגעגעה למייקל, היא רצתה לספר לו הכול במכתב הראשון, מכתב שלא תכתוב ולא תשלח כי אין בו צורך עוד. כי מתים לא מקבלים דואר ומתים לא קוראים מכתבים וגם לא משיבים עליהם, מתים הם פשוט... מתים.

דפיקה עיקשת בדלת עוררה אותם משנתם. השמש כבר שקעה והשעה הייתה תשע בערב. "מה!" צעק אריק בחוסר חשק. רוז הביטה בו. "מצטער שהערתי אותך ילדה." הוא לחש כשהדלת נפתחה. בפתח עמדה הצאצאית שלו. "מה העניין פאם? אנחנו מנסים לישון." אמר אריק. "דבר ראשון כבר לילה, אז תפסיק לישון. דבר שני, מישהו מחכה לך." אמרה פאם. "מי?" הוא שאל. "קום ותראה." היא אמרה ויצאה משם.

"מעצבנת, שתתמודד עם האורח שלה לבד." אמר אריק וחזר לשכב כשהוא מושך את רוז לצדו. רוז הביטה בו. "אתה לא סקרן?" היא שאלה בפליאה. "אחרי אלף שנה שום דבר כבר לא מסקרן." הוא ענה ועצם את עיניו. רוז חמקה מבין זרועותיו וניגשה אל הדלת. אולי האורח יסיח את דעתה מעט מהעצב והסבל שלה. היא שמעה את אריק נאנח מאחוריה וקם בעקבותיה כשיצאה אל חלל המועדון. שם עמד עוד גבר מוכר. גודריק הערפד.

רוז העלתה חיוך על שפתיה. היא זכרה את דמות הערפד האנושי והרגיש כל כך שהיה גם יוצרו של אריק ומת בסדרה. היא שמחה לראות שהוא חי למרות הכול. עיניו הירוקות העמוקות הביטו בה. היא הניחה שהיא נראית מטופשת. עומדת שם יחפה עם חיוך טיפשי על פניה.

"גודריק. אתה האורח שלי." אמר אריק בפליאה. "אכן אני ילדי." ענה גודריק. רוז הבחינה בניצוץ של רגש שחלף בעיניו של גודריק כשהביט בצאצא שלו. יוצר הוא הורה לכל דבר, חשבה. בניגוד למה שניתן לחשוב. "הכול בסדר?" שאל אריק. "כמובן, רק באתי לבקר." אמר גודריק. מבטו עבר אל רוז ואל רגליה היחפות. "אני מניח שאני מפריע." אמר גודריק. אריק עקב אחרי מבטו וגילה שהוא מביט ברוז. "לא! לא! ברור שלא. אני... זאת אומרת..." אריק גמגם מסיבה לא ברורה. רוז הביטה בו בגבה מורמת, הוא הצחיק אותה. כמה שקיוותה שלא תחוש שמחה או צחוק בגלל מותו הכה טרי של חברה הטוב, היא לא יכלה שלא לחשוב שזה מצב מצחיק. אריק נורת'מן נבוך.

"אני רוז פרקר. צפיתי בסדרה, אני שמחה שלא התאבדת באמת." אמרה רוז בחיוך חם ואמתי. "נעים להכיר אותך רוז. נראה לי שגרמת לאריק לבלוע את הלשון." אמר גודריק בחיוך. היא צחקקה. אריק הביט בה וחזהו התמלא בחום כשגילה שהיא מעט פחות מדוכדכת. "אולי כדאי שתיקח את הילדה הביתה? הערפדים מגיעים למועדון." הזהיר גודריק כשהחל המועדון להתמלא אט אט. רוז הנידה ראשה בשלילה. היא לא רצתה להתרחק מאריק.

אריק משך אותה אל חיקו ונשק על ראשה. "זה בסדר, הכול בסדר." הוא אמר לה. היא הנהנה. אך הדמעות לא יכלו להישאר בפנים יותר. הן פשוט פרצו החוצה בשטף וזלגו על לחייה. "לא ילדה, אל תבכי." הוא לחש לה אך ללא הועיל. "פאם תסתדרי פה לבד?" שאל אריק. "תישארו שניכם, אני אקח את הילדה חזרה אל המיטה." אמר גודריק והושיט לה את ידו. הוא כבר ידע מה קרה, פאם עדכנה אותו בכול. רוז הביטה בו בעיניים רטובות ואדומות מדמעות ולבסוף אחזה בידו. הוא השרה עליה תחושה של אמון.

גודריק נכנס אתה אל החדר האחורי במועדון בו הייתה המיטה ונשא אותה על זרועותיו. היא עצמה את עיניה לרגע ושבה ופקחה אותן. גודריק השכיב אותה במיטה, עטף אותה בשמיכה וחפן את פניה בשתי כפות ידיו. "את תכעסי. אך אולי זה יועיל לך." הוא לחש כשהביט היישר בעיניה. "אני רוצה שתעצמי עיניים ותשני שינה בלי חלומות." הוא לחש. רוז חשה באנרגיה עצומה הזורמת מעיניו של גודריק אל עיניה.

אט אט עיניה נעצמו והיא שקעה בשינה נטולת חלומות.

גודריק נשק על מצחה והתיישב על קצה המיטה כשהוא משגיח עליה ושומר את שנתה.

הפרק הקודם		הפרק הבא