הקיץ שלפני השנה השביעית

אלו לא שקרים, רק אהבה

אז ההליכה חזרה מהיער הייתה טיפונת מביכה.

תודה לאל.

טוב לדעת שדברים מתחילים לחזור למצב הרגיל שלהם.

כמעט התחלתי לחשוש שאני רואה צד חדש של ג`יימס פוטר.

איכס.

ודילן בא אלי בריצה כשהתקרבתי.

ריצה ממש. ישר אל בין זרועותי.

כאילו שאני הייתי קו הסיום הצהוב שהוא רץ אליו בסיום מרתון.

זה בטח היה בגלל הפס הצהוב על הגופייה שלי.

ג`יימס כמעט הרטיב את עצמו כשזה קרה.

למעשה, אולי אני אצטרך להביא לו מגבת.

אלוהים, סיריוס בדיוק אמר משהו, אבל הצחוק שבראש שלי גברעלזה.

"ארמ... מה, בלק?" אמרתי בשקט.

חוסר היכולת שלי לשים לב לדברים מתחיל להיות די מביך.

הו.

הוא רוצה לראות סרט.

אני, בחדר חשוך עם השניים האלה?

אני יכולה לסבול את הרעיון רק כשמדובר בכיתת השיקויים בהוגוורטס.

"בבקשה, לילי?"

חרא.

טוב, אם דילן רוצה ללכת, אני מניחה שאין לי ממש ברירה.

אני חייבת ללכת בעקבות הכבשה שלי, לא משנה לאן היא עלולה לשוטט.

לפחות לא נצטרך לדבר במהלך הסרט.

הו, רפידות כסף.

- - - - - - - - - - - - - - - -

אלאדין.

מתוך כל הסרטים שיש באחוזה הזו הם בחרו דווקא את אלאדין.

כמה מוזר.

אני מתכוונת, אל תבינו לא נכון, אני אוהבת את הסרט הזה.

אבל בנים בני שבע עשרה?

קונדסאים?

לפעמים הייתי רוצה להיות מסוגלת להיכנס אל המוחות שלהם לשעה אחת.

אבל זה היה מצמרר.

אז אנחנו יושבים על הספה. ה-ספה, ביחיד. ספה אחת.

כפי הנראה, סיריוס וג`יימס מרגישים את הצורך להתכרבל יחדעל אותה הספה כשהם צופים בסרטים.

כשדילן ואני לידם.

אני נשבעת, אם פוטר אפילו יחשוב על להניח עלי את היד שלו, אני אגזור לו את השיער.

"דרך אגב, אוונס, הזמנו את ירחוני לכאן, כך שהוא אמור להגיע בכל רגע."

גדול.

עוד ילד לשמרטף עליו.

עכשיו, רמוס לופין, [השד יודע מדוע שם החיבה שלו הוא ירחוני], הוא אדם שדי כיף להיות איתו.

אבל זה כשהוא לא מוקף בקונדסאים.

אבל, בואו נקווה שהוא השתנה. אני מתכוונת, הוא הפך לבגיר בקיץ הזה.

בגירות יכולה להוות נתון מכריע באופי של האדם.

הנה לכם, מחשבה אופטימית.

"אוקיי, זה בסדר. לא ראיתי אותו מאז יוני."

טוב, זה נכון.

"הו, אז את שמחה לראות אותו. יופי, לילי. את לוקחת צדדים." סיריוס התבדח.

לא יכולה להתאפק.

"אני לא, בלק, רק הכרזתי על עובדה."

ברצינות, הדרך שבה המילים מתורגמות למוח של הנער הזה נשגבת מבינתי.

ומה הקטע עם השיער שלו? זה יותר מהשיער של ג`יימס.

אילו גילחתי את השיער שלו ומכרתי אותו לגברים מתקרחים,לפחות לחמישה מהם היה ראש מלא שיער.

האורך של זה כמעט נשי.

אני מתערבת איתכם שאפילו סוורוס הסתפר עד עכשיו. וזה לא כאילו שהוא ידוע בזכות השיער הקצר שלו.

"סיריוס, אני יכולה לספר אותך?"

אופס.

הייתי צריכה להיכנס לשיחה לפני שהטלתי את הפצצה.

"ארמ... מה?! חשבתי שדיברנו על ההתאהבות שלך בירחוני?"

הו, אז על זה הם דיברו.

אופייני.

"הו."

נחמד.

מה אני אמורה לומר עכשיו?

למה ג`יימס נשען קרוב אלי?

"את יכולה לספר אותי מתי שרק תרצי, לילי."

אלוהים אדירים.

מכל האנשים בעולם, רק ג`יימס פוטר היה מסוגל לגרום למשפטהזה להישמע כמו הצעה מגונה.

זה נחשב שורת פתיחה? זה די גבולי.

אבל אני מתכוונת, הוא במרחק של שלושה מטרים ממני. הנוסחה אמורה להיות בהשפעה מלאה.

"היי חבר`ה!"

הו, הרמוס הגואל, תודה לאל.

"ירחוני!"צעקו סיריוס וג`יימס בו זמנית.

וואו, הוא התעתק היישר אל תוך החדר. מרשים.

"לילי אוונס! את נראית נפלא, מה חדש?"

אוווֹ, זה היה מתוק.

"החֶברה החדשה שלה... חבורה של אוהבי טוב-לב."

ג`יימס פוטר. יאק. כל כך לא ברור למה הוא מרגיש את הצורך לענות במקומי, ועוד תשובות כל כך מפגרות.

"פוטר! אני יכולה לדבר בשם עצמי, אתה יודע!"

הו לא, רמוס צוחק.

למה רמוס לופין צוחק?

"אני רואהש שום דבר לא השתנה בינכם. טוב לדעת."

הו. טוב, כן. אני מניחה.

"למען האמת, ירחוני, היא מתאבת בי עד מעל לראש. עד סוף הקיץ, אנחנו נהיה מאורסים."

וואו.

ואני חשבתי שג`יימס הפסיק את העמדת-הפנים-הבלתי-סבירה הזו.

ולחשוב, ששקלתי ידידות עם הנער הזה.

הוא חושב רק על דבר אחד.

"מצטערתג`יימס; אני לא מתכוונת להתחתן כשאני עדיין בהוגוורטס. איך זה יראה אםהמדריכה הראשית החדשה תתחתן עם רודף השמלות של בית הספר?"

זה לא היה עד כדי כך אכזרי.

אבל רק בגלל שאני יודעת בתור עובדה שהוא כבר לא רודף השמלות של בית הספר.

למה הם כולם מחייכים אחד לשני כמו חבורת קופים מטומטמים?

אין לי את האנרגיה לזה יותר.

"מה כל כך מצחיק?"

אני נשבעת, כדאי להם לענות לי.

זה תמיד קורה. תבלה יותר מדי זמן עם הקונדסאים ותצא מדעתך לחלוטין.

"אוונס, תשמעי משהו מצחיק..." פתח סיריוס.

הו לא.

אין לי מושג מה זה יכול להיות הפעם.

"נחשי מי קיבל את סיכת המדריך הראשי בדואר?"

הו לא כפול.

בבקשה שזה יהיה רמוס, בבקשה שזה יהיה רמוס.

"בדיוק כך, לילי, אנחנו עומדים לבלות הרבה יותר זמן יחד השנה. נכון שזה מרגש?"

ג`יימס פוטר?

ג`יימס פוטר מדריך ראשי?

האםדמבלדור איבד את שפיותו באופן מוחלט? אולי כל ממתקי המוגלגים האלה מתחיליםלהשפיע עליו סוף סוף. הוא היה צריך לשאול את מקגונגל מה דעתה לפני שעשה אתזה.

נראה שאני הולכת להיתקע עם כל האחריות. כרגיל.

"אלוהים."

מה כבר יכולתי לומר?

"אני מצטער, לילי. אבל בבקשה אל תהרגי את אחי, הוא לא קיבל את הסיכה בכוונה."

אוֹ, דילן. אני לא.

הו לא, בכל פעם שאני מביטה בכבשה אני פשוט רוצה לספר לו את האמת.

ג`יימס הוא בן הדוד שלך, לא אחיך!

למה אני לא יכולה פשוט לצרוח לו את זה בפנים?

הו כן, כי גברת פוטר קצת מטורפת.

"אמ, כן, דילן, אני אנסה שלא להרוג את אחיך לגמרי, אבל אני לא מבטיחה כלום."

אלו לא שקרים, רק אהבה.

אז אלאדין כמעט נגמר, ואף אחד לא צופה בו.

באמת יופי.

סרט טוב מוקרן שם והבנים פשוט חייבים להתלוצץ על כל העניין שוב ושוב.

לא מאוד בלתי-צפוי.

"אז מה אתה רוצה לעשות אחרי הסרט, דילן? ההורים שלך אמורים להיות בבית עוד שעה בכל מקרה, מה שאומר שכמעט הגיע הזמן לארוחת הערב."

או, אני מרגישה כל כך מבוגרת.

"אני יכול לבלות עם הבנים אחר כך, ליל`ס?"

טוב, אם הוא כל כך רוצה. מי אני שאתלונן?

אני יכולה לקרוא.

"כן, בטח, אני פשוט אקרא קצת בזמן שאתם משחקים."

אוקיי, מעולה, הוא נראה שמח. והוא הרגע הניח את ראשו על כתפי. זה היה די חמוד מצידו. גם יש לו שיער שחור ויפה. אבל לא מבולגן.

הכניסו כאן חיוך.

"את תקראי בחדר שלך?"

איזו מין שאלה עלובה זו הייתה, פוטר?

לא, אני אצא להרפתקה ואקרא על הגג שלך.

אני צריכה להפסיק עם הציניות.

"כן."

מי שאל את זה?

אה, כן!

"טוב, פשוט חשבתי שמעולם לא ענית למייל שלי, וכיוון שתהיי בחדר שלך והכל זה נראה כמו זמן טוב לעשות את זה."

אלוהים אדירים.

זהלא כאילו שעברו 24 שעות מאז שקיבלתי את המייל ההוא, וזה לא כאילו שלאהייתי עסוקה בלעשות את העבודה שלי כל היום, ושבגלל זה לא היה לי זמןלענות- חכו רגע!

שוב הציניות.

מקגונגל אמרה לי שהיא מאוד לא הולמת מצידי. מה שזה לא אומר.

החברים שלי לא חושבים שאני מוזרה בגלל הציניות שלי, נכון? לא. לגמרי לא. הם חושבים שאני מוזרה בגלל סיבות אחרות, ללא ספק.

עוד חיוך.

"אני אענה כשיזדמן לי לעשות את זה, פוטר. סבלנות."

והסרט נגמר. מצוין. עכשיו אני יכולה לעלות לחדר שלי,לשבת על הזברה, ולהתכרבל עם הספר שלי.

"אוקיי, טוב,אני עולה לחדר שלי עכשיו, אז תהנו."

"חכי, לילי... חשבנו לבנות דגם מוקטן של הוגוורטס מלוחות עץ. רוצה להצטרף?" אמרג`יימס בתקווה.

זה יכול להיות כיף.

אבל גם מוזר.

ותצטרך המון לוחות עץ ודמיון מטורף בשביל לעשות את זה.

אני בפנים.

"אני בפנים."

- - - - - - - - - - - - - - - -

אז הצלחנו לבנות משהו די טירתי מלוחות העץ, וזה באמת פחות או יותר נראה כמו הוגוורטס.

זה, או כמו ערימה של לוחות עץ שמדבקים אחד לשני בזוויות מוזרות.

נו טוב, זה לא היה עד כדי כך גרוע.

גם דיברתי עם רמוס. נראה שהוא חלה פעמיים הקיץ. לא נעים. אני מקווה שהוא מרגיש טוב יותר עכשיו.

"ג`יימס?דילן? לילי? אני בבית! תשטפו ידיים לארוחת הערב –  היא עוד רבע שעה, מתוקים."

גברת פוטר בבית. כמה מוזר.

ואני גוועת, אז זה מוזר-טוב.

"קדימה,חבר`ה, בואו נשטוף ידיים."

מה? הזמן מתבזבז.

"דילן, אתה יכול ללכת ולשאול את אמא אם סיריוס ורמוס יכולים להישאר לארוחת הערב?"

יפה פוטר, למה לא, תשלח את אחיך הקטן במקומך. כמה מתחשב מצידך.

כנראה שזה קורה המון, כי דילן פשוט רץ משם אפילו בלי להתווכח או משהו.

איזה ילד קטן ומתוק. אני צריכה ללמד אותו איך להתנגד לג`יימס. מרלין יודע שאני מנוסה בזה.

"בואי לילי, את ואני יכולים ללכת ולשטוף את הידיים שלנו בשירותים שבהמשך המסדרון," אמרג`יימס.

בעוד הוא עוטה את החיוך-מדושן-העונג-הידוע-לשמצה שלובפעם המיליון היום.

נכון שזה עצוב, איך שהעונג שלו בחיים זה היכולת לשטוף אתידיו לצידי?

איזו חוויה נפלאה וקושרת גורלות.
 

נו טוב, כדאי שאתן לו את הפינוק הזה. אחרי הכל, אנחנו נהיה המדריך והמדריכה הראשיים בספטמבר.


אוה.


"אוקיי, אז בוא נלך, ג`יימס."


קמתי ועזבתי את החדר.


אבל הוא בטח חושב שהאוזניים שלי מרופדות בנוצות או משהו, כי מיד אחרי שעזבתי הוא לחש לסיריוס, "היא קראה לי ג`יימס!"


כאילו שלא הייתי שומעת.


לפעמים אני טיפה תוהה בקשר לנער הזה.


נראה שהוא טיפה לא מאוזן.


אולי זה בגלל השיער שלו.


"אז, נחמד ששיחקת בלוחות העץ איתנו. אני יודע שזה עלוב, אבל אולי לפעמים דברים עלובים יכולים להיות מהנים?"


זה נכון.


נכון מאוד.


"כן, אני מסכימה, אל תדאג. זה היה כיף."


ואנחנו מתקרבים לשירותים.


אני אמורה לשטוף את הידיים שלי קודם? או שאתן לו? אני מתכוונת, אחרי הכל, זה הבית שלו. זה הכיור שלו. אבל אני האורחת. או-או: דילמה.


אוקיי, נכנסים לאזור הכיור.


אוה, הוא נסוג אחורנית. כנראה שזה אומר שהוא מציע לי את זכות הקדימה. נחמד מצידו.


"אז... אה... לילי..."


הו, לא.


בבקשה אל תגיד משהו מביך.


"יש משהו שאני ממש רוצה לעשות, אבל אני חושש מההשלכות של זה."


הא?


"אני לא רוצה שהמצב ביננו יהיה מביך."


זה כבר ככה.


"הלוואי שהיית יכולה לקרוא מחשבות. זה היה יכול להיות הרבה יותר קל."


מעולם לא הייתי מוכשרת במיוחד בהלטת הכרה.


"תראי, את יודעת שאני מחבב אותך. את יכולה לומר בכנות שאין לך רגשות כלפי?"


אני אאבד את העבודה שלי.


"אילו נישקתי אותך ברגע זה, היית מקבלת את זה כי את יודעת שרצית שאעשה את זה? או שפשוט היית מקללת אותי אל השנה הבאה?


יהיה מעניין לברר.


אבל לא עד כדי כך מעניין בשביל לאבד עבודה בגלל זה.


"ג`יימס, אני לא רוצה לאבד את העבודה הזו."


הוא נראה מוכה אלם.


תשטוף את הידיים שלך, חתיכת אדיוט.


אוה, לא, הוא מתקרב. לא, לא, לא. לא פייר.


אני נשבעת באלוהים.


איך את מנתקת נשיקה עם מישהו?


אין לי הרבה ניסיון עם בנים.


למה הלב שלי פועם בקצב של אלף פעימות לדקה?


העיניים שלו באמת די יפות.


ויש מגע!


מה אני עושה עם הידיים שלי? אני מניחה שפשוט אניח להן להיתלות משני צידי כמו איזה איש מערות.


השפתיים שלו רכות.


רכות מדי.


"ג`יימס, אני מצטערת, אנחנו לא יכולים."


אני יודעת, לא בדיוק הדבר הכי נחמד להגיד.


אבל הייתי חייבת לצאת משם.


יפטרו אותי לפני שאספיק לומר כישופים.


ואני פוסעת לעבר שולחן האוכל.


אוה, זה הולך להיות מביך.


איך זה שהאנשים שאנחנו הכי לא יכוטלים לסבול בעולם, הופכים פתאום להיות הנחשקים ביותר?


מתי למדנו את זה בבית הספר?

- - - - - - - - - - - - - - - - -

אוקיי,אז ארוחת הערב הייתה, באופן מפתיע, לא מביכה.


ג`יימס חייך כמו אידיוט, כמובן.


כמו גם סיריוס.


כמו גם רמוס.


ממש לא מגניב.


אבל חוץ מזה, לא היה שום דבר היוצא מגדר הרגיל.


מלבד הסקרנות הגוברת שלי לבדוק מה יקרה אם אנשק את ג`יימס ולא את אתנתק ממנו?


האם הרגע חשבתי את זה?


טוב, בכל מקרה, אני שוב בחדר שלי עכשיו.


הקונדסאים חזרו הביתה. כמעט חששתי שהם עומדים להישאר לישון. אבל הם עזבו. רק כדי לבוא שוב מחר, אני בטוחה.


אז אני על הזברה.


ברצינות, מי הולך לחנות ובוחר לחדר האורחים כיסויי מיטה עם פסי זברה בכוונה תחילה? האם גברת פוטר הייתה במצב רוח `ספאריי` במיוחד באותו היום?


בינג


המחשב.


אוה, תראו, הודעה חדשה.


ברצינות, כבר בטח אחרי חצות עכשיו.


מעניין ממי זה...


כן, בטח.


לילי,


היי, זה ג`יימס שוב. את יודעת, יום אחד יהיה חייב להתחשק לך לענות למיילים שלי, מטורפת. אוקיי, מצטער, אני אצנזר את השטויות. אז בקשר למה שקרה ליד הכיור קודם... אני צריך לדעת מה את חושבת, יקירה. כי אני די מאושר, וזה היה קשה, לחכות עד עכשיו כדי לכתוב לך. בכל מקרה, אם את לא לגמרי שונאת אותי וחושבת שאני הנשקן המגעיל והגרוע ביותר שאי פעם פגשת... תפגשי אותי במטבח בעודעשר דקות?

ג`יימס.


נ.ב - תביאי סוודר.


הסקרנות גוברת.


איזה סוודר להביא?


את הצהוב, ללא ספק.


אוקיי, אני פשוט אסתרק במהירות ואז אנסה למצוא את המטבח באחוזה האפלה זמנית הזו.

- - - - - - - - - - - - - - - - -

"ג`יימס?"


המטבח, בלי לציין את שאר הבית, די מפחיד בשעה הזו. כדאי לו להיות כאן.


"אני פה. תלבשי את הסוודר שלך, קחי תרמוס מהשולחן, ובואי אחרי."


מסתבר שאני עושה בדיוק מה שאומרים לי.


בהתחשב בזה שאני מחזיקה עכשיו תרמוס חמים מלא בסוג כלשהו של נוזל חם, והולכת בעקבות ג`יימס פוטר החוצה לעבר החצר האחורית שלו.


האוויר קריר באופן מפתיע בשביל יום קיץ חם. אבל מצד שני, מתקרר באופן די דרסטי כשיורד הלילה.


וואו, אני יכולה להיות חזאית. אם מתעלמים מהעובדה שזה היקף הידע המרשים שלי בכל הקשור למזג האוויר. נו טוב, אי אפשר לקבל הכל בחיים, אני מניחה.


"מה אנחנו עושים?"


שאלה כנה.


ודי מוצדקת, ברשותכם.


אהמ.


"מה?"


הוא צוחק.


"פשוט, תשכבי לצידי על הדשא."


בסדר.


אבל למה... אוה. אלוהים, רואים מכאן מאות כוכבים.


הגיוני, בהתחשב בכך שאחנו לא בדיוק צמודים לעיר.


"וואו..."


אוקיי, אז מה אם זה היה עלוב וטיפשי. מעולם לא ראיתי כל כךהרבה כוכבים!


הוא מתקרב.


"זה מדהים, לא? הכנתי לנו שוקו חם, אם את תוהה מה יש בתרמוס. אבל כן, רואים מכאן כל כך הרבה כוכבים, פשוט רציתי להראות לך כמה יפהפה זה."

יפהפה?

אווווֹ.


"גורם לך להרגיש כל כך קטן, לא?" שאלתי.


האצבעות שלו מתקרבות לשלי באופן נוראי.


"אני יודע. זה גורם לך להרגיש כאילו הבעיות שלך התרחקו ממך קילומטרים, כל עוד אתה עדיין כאן, בהווה, מתבונן בשמיים."


בדיוק.


"בדיוק."


האצבעות שלו נשזרו בשלי.


ואני לא רוצה לנתק אותן.


למה אני לא רוצה לנתק אותן?


כי קר כאן בחוץ?


בטח, לילי.


אני צריכה להסיח את דעתי בעזרת שיחה שמתרחשת מחוץ לראש שלי, לשם שינוי.


"אז אתה חושב שיש חיים בחלל החיצון?"


שאלה הגיונית. וגם אחת שקשה מאוד לענות עליה.


בסדר, זה עלוב.


אוה, מצוין, הוא מהרהר בזה.


ולוחץ את היד שלי חזק יותר.


לא, אל תחשבי על זה.


בבקשה תגיד משהו...


"ובכן, אני לא יודע. אני מתכוון, באמת אין ראיות לזה. אבל אישית... אם יש יצורים חיים על הכוכב הזה בלבד מתוך כל הקיום העצום שנמצא שם...טוב, אני רק חושב שבמקרה כזה, זה פשוט בזבוז של מקום, לא?"


אמת ויציב.


"כן, זה הגיוני. אני מניחה שזה רק עוד אחד מהדברים שלא נגלה בתקופת החיים שלנו."


הוא ציחקק.


חמוד. אבל זה באמת לא היה עד כדי כך מצחיק.


"אז את רוצה לדבר על זה?"


על מה?


אני לא יכולה לקרוא מחשבות. חשבתי שהוא כבר התגבר על זה.


"ארמ... מה?"


"על הנשיקה, מתוקה."


הו.


ובכן, אני מניחה שכן?


"מה איתה?"


זה היה טיפשי.


"לא התנתקת מיד, זה האם זה אומר..."


"אבל כן התנתקתי."


הוא נאנח.


"אוקיי, אז אם לא היית עובדת כאן, היית מתנתקת?"


אני באמת לא יודעת איך לענות על זה.


"תראה, ג`יימס, אני כן עובדת כאן. אנחנו לא יכולים פשוט לראות איך הדברים יתקדמו? נראה אם נוכל קודם כל להתחיל בהוגוורטס ידידות טובה. אני מתכוונת, אנחנו נהיה המדריך והמדריכה הראשיים. זה אומר שנהיה חייבים לבלות זמן יחד."


הוא נראה מאוכזב.


אנחה. גם אני הייתי מאוכזבת אילו הייתי במקומו.


זו הייתה ההקפצה-חזרה-למציאות הנוראית ביותר שאי פעם נאלצתי לעשות.


כי אני לא חושבת שאני שלמה עם זה במאת האחוזים.


לא טוב. אזהרה.


"אני לא מסוגל לחכות עוד הרבה. את יודעת שאני אחכה, אבל זה מתחיל להיות ממש קשה. חיבבתי אותך שנים, וסוף סוף, כשאת מתחילה להיות יותר מאדיבה כלפי, את רוצה שאני איסוג אחורה? למשך שארית הקיץ? את הורגת אותי לאט, לילי אוונס. אני מקווה שאת יודעת את זה."


וזו הסיבה שאני תוהה, איך לעזאזל הוא עדיין מעוניין בי?


ברצינות, הרהרתי על זה בכל קיץ. כל יום בהוגוורטס. אחרי כל הקפצה-חזרה-למציאות שעשיתי לו.


ג`יימס פוטר, גם אתה הורג אותי לאט, בסדר?

~סוף פרק~

תגובות בבקשה, זה היה פרק מתיש, כל-כך ארוך!

הפרק הקודם		הפרק הבא