חי בספר

עבר יום. אור התחרט על טיפשותו ועל הדחף שלו למצוא קורת גג, וההתעלמות מהעובדה שעכשיו יוכל להישאר רק בעיר,במשך חודש וחצי.

הוא שוטט ברבי הסוויטה,נוהם ורוטן כמו אריה בכלוב,ולמעשה באמת הרגיש כאילו כלוב קטן סוגר על מוחו ועל גרונו,ומנע ממנו לחשוב,או לנשום.

הוא הצמיד לרגע יד לגרון,כי לרגע באמת חשב שהוא הרגיש תחושת חנק בגרון.

הוא הוציא שוב את הספר המשונה. הוא בחן את הסמלים. בלתי ניתנים לפיענוח.סתם סימנים שלא הכיר,שפוזרו בלא-סדר על הדף.

אור רטן,והניח אותו על הריצפה,ליד האח החשמלית.

הוא לקח את תרמילו,ויצא לשוטט בעיר. יכו להיות שזה היה טיפשי,אבל זה היה הדבר ההגיוני ביותר לעשות כשמחפשים משהו.

אפילו לא הייה לו מושג מה הוא אמור לחפש. אולי חתיכת בגד מלכות,אולי תמונה של אחייה של המלכה,אולי מכתב מסתורי,ואולי טירה ובה הוא נמצא.

הוא ניסה להשתלב,והרגיש מגוחך כשעצר כל כמה מילימטרים כדי לבדוק אם יש משהו חריג.

שום דבר חריג. ואת זה הוא קלט רק אחרי שעה של חיפושים.

לפתע חבורה של נערים בני גילו,רצו מזיעים והתחרו מי יגיע ראשון. אחריהם הגיע איש,מאמן כנראה,לבוש חולצת ספורט,מכנסי גלישה(למרות הגשם והברד)כובע בייסבול ונעלי ספורט.

הוא קרא לנערים כל מיני דברים טיפוסיים למאמנים,כמו, 'להגביר את הקצב' ו 'במרץ' וגם 'תיקשור את השרוכים של הנעליים,טים!'

ואז הוא נעצר והביט באור.הוא ציקצק בלשונו. ''למה אתה לא רץ,בחור?'' אור הופתע.

הוא גמגם, ''אני-אני לא בקבוצה,או-אוקיי?''

המאמן נעץ בו מבט מרוגז קלות. ''אתה בן ארבע עשרה,אתה הסתובבת באיזור,ולגמרי במקרה אתה נועל נעלי ספורט.אז בלי חוכמות.יאללה,רוץ!''

אור ניסה למחות,אך בהיותו נער חלוש גוף,מפני שבילה את כל זמנו בקראה,לא הצליח לעמוד על שלו אף פעם,בוודאי לא מול מאמן ריצה קשוח.

הוא החל לרוץ,למרות שהייה עייף ממילא,וניסה,כדי לא להיראות עלוב,להדביק את האחרים.

האחרים הביטו בו,מרוחקים מאד,וגם משם ראה שגיחכו. הוא הייה מושפל עד אפר.

לאחר כמעט שעה,חזר לסוויטה בבית המלון,מיוזע וקפוא כולו.

הוא צנח על הכורסה המפוארת בכבדות,מול האח החשמלית.

הוא הרים את הספר המשונה שלו,שכנראה התחמם מכך שניצב כמעט בתוך האח במשך שעה.

אך כשפתח את הספר,הסימנים המשוני התחלפו במילים.מילים שהיו מוכרות לאור היטב,ואיששו את חשדותיו שפיעמו בו זמן כה רב.

הפרק הקודם		הפרק הבא