אנג'ל סאקורה

"הם היו כמו רוחות, רוחות היער"

התעוררתי לשמה קול חבטה, לבי הלם בחוזקה. הרמתי את ראשי מהכר, נאנחתי זאת רק וויסקרס. וויסקרס הייתה החתולה שלנו, בעצם שלי. היא לא הקשיבה לאף אחד חוץ ממני ואחי האנתר. וויסקרס הייתה על השולחן החדש (כל הרהיטים של הבית שלנו היו חדשים) ועל הרצפה קופסאת הספרים האהובים עלי שעדין לא סידרתי. "לכי לישון וויסקרס..." אמרתי בקול מנומנם "תחטטי אחר כך...". הרמתי את השמיכה שלי וויסקרס קפצה לתוכה מהשולחן. נרדמתי לקול גרגוריה הנעימים של חתולתי האהובה.

הפעם השניה שהתעוררתי היה כשאורה המסנוור של השמש פגע בפני, פוקדת עלי להתעורר.

"לא עכשיו.... עוד כמה דקות..." מילמלתי בקול חסר חשק. אבל פקודותיה של אמא טבע עלו על פני שלי. קמתי מהמיטה בקושי. לפני כמה שבועות הגענו לעיר שרווד ובזמן זה עסקנו בניקוי, סידור ובדיקת השטח של הבית. כמה רחובות משמואל יש תחנת רכבת ואוטובוס ולידה חנות ספרים וגלידריה וכמה רחובות לימין יש את בית הספר "ווד" (שאלך ללמוד שם בקרוב....). ולידה תחנת הדואר וסופרמרקט.

אבל לרוב נכנסנו ליער. לא היה שם שום סימן לבעלי חיים, שום טביעת רגל או שאריות אוכל. אבל הרחנו אותם וידנו שהם צופים בנו, הזאבים. אנשי האזור לא מתעניינים בזאבים, הם נכנסים לפאניקה רק כשהם תוקפים משהוא.

לפני שבוע בערך כשהם תקפו ילד קטן בשם כריסטיאן גונס, חיכיתי בתחנת האוטובוס לאחי שיעסוף אותי (הולמס שלחה אותי לאסוף את הדואר ולקנות מצרכי מזון לארוחות). עמדתי שם זקופה אם מעיל חם שעוטף אותי וכפפות חמות על ידי מחזיקה במצרכים שקניתי ושומעת את הזמרת האהובה עלי אדל באם-פי-3 שלי. כשה שמעתי את הצרחה, צרחה של פחד ויאוש והפתעה. הבעתי לכיוון הקול כשראיתי אותם. עיני נפערו לרווחה אלה היו שני זאבים וילד (בין גיל 6-7). הילד זעק לעזרה כששני זאבים, אחד שחור כפחם ואחת לבנה כירח גוררים אותו לעבר היער הנמצא מי מול. אנשים זעקו לעבר לילד, איש אחד רץ קדימה לעברם אבל התרחק במהירות כשאחד הזאבים כמעט נשך אותו( ניסיון כלוש להצילו של כריס...).

הסתקלתי בעיני הילד, ראיתי פחד ויאוש והרגשה של אי-תקווה. כעס עלה בגרוני, עניו הזכירו לי את איילין כשראיתי אותה בפעם האחרונה נגררת ליער על ידי המין האחר, אחותי הקטנה מתה בלי שום כוח להתנגד. קפצתי מהמדרכה מפילה את כל משהיה לי ורצתי לעבר השלושה. אנשים קראו לי לחזור אבל לא עצרתי אפילו לרגע. מיד כפעולת תקיפה הזאבה הלבנה שחררה את הילד ופנתה אלי באזהרה אני נעמדתי מולה ועשיתי משהוא שאף פעם לא עשית, נהמתי ושלפתי ניבים. עיניי הירוקות כים ושערי החום כשוקולד הפכו בין רגע לעניים צהובות כשמש ושער כסוף כירח. הנהמה ושליפת הניבים (לרוב אין לי אותם רק כשתוקפים אותי בדמות אדם,הם פשוט לא נוחים) הקפיאו את שני הזאבים. השחור מיד הראה פעולת כניאה, לקיחת האוזניים לאחור וזנב בין הרגליים. אבל בניגוד אליו (שכנראה ידע מה אני...) הזאבה הלבנה נענתה בנהמה. נהמתי יותר חזק וזה השתיק אותה. הם התרחקו ממני מוכנאים לעבר היער. תפסתי בידו של הילד וגררתי אותו למדרכה כשזרם דם אחרינו. בדיוק כסימן הוולו המשפחתי התקדם לעבר התחנה. פתחתי את הדלת לפני העצירה והכנסתי את הילד למכונית.

"הי סקי...וואו מה קרה כאן?!"שאל האנתר בעודו מסתקל על הילד המדמם והמעולף מאחור.

"נשיכה"עניתי "מהמין האחר". הוא השתתק והביט בי בהפתעה גלויה.

הסתקלתי עליו במבט נוקשה "מה עצרת? סע! סע!".

האנתר לחץ על הגז חזק ככל יכולתו ונסענו במהירות אל בית הלהקה. הילד שרד אבל במחיר קשה....

*********************************************************************************************

תגובות:)

הפרק הקודם		הפרק הבא