משחקי הרעב 70-הצד של אנני

***פרק ארוך :) אבל בשביל זה אני צריכה הרבה תגובות כדי להמשיך!!! ***

לאף אחד אין את אותם תוכניות כמו של טום ושלי. "מה פתאום לישון עכשיו?" סופיה גוררת אותנו מהחדרים אל שולחן האוכל ואנחנו בלית ברירה מתיישבים לאכול. רק שאני מריחה את האוכל אני מבינה כמה אני רעבה.

כל חמשת המבוגרים שמסביבנו מדברים בשיחה קולחת (חוץ מטורוק שכרגיל שותק) ואני וטום שקועים באכילה. באיזה שהוא שלב לטורוק נמאס מהבילבולי שכל שלהם והוא קוטע אותם כשהוא פונה אלינו "טוב, אז מחר על הבוקר

יערך האימון הראשון איתנו" הוא מצביע עליו ועל סופיה "בנתיים תעשו טובה, ולכו לישון" הוא מפטיר את המשפט האחרון לעבר כל הנוכחים ומתרומם מהשולחן "כדי שתשמרו על הכוחות שלכם" והוא יוצא. יש שניה של שקט

בשולחן שאנחנו מנסים להבין את כוונתו של טורוק עד שאדי קוטע אותה "באמת כדי שתשמרו כוחות. יש לכם עוד הרבה עבודה" אני מסכימה איתו, וקמה מהכיסא. "לילה טוב לכם" טום קם אחרי ושתינו יוצאים משם במהירות.

למקרה שיחליטו לפתוח דיון נוסף על כמה שהמיועדים ממחוז שש היו... אני עייפה בשביל לדבר אז אני מנידה בראש לעבר טום שנכנס לחדר שלו ואני נכנסת לחדר שלי. נכנסתי למיטה עם הבגדים שלי ונרדמתי במהירות. 

בבוקר למחרת אנחנו נפגשים אחרי ארוחת הבוקר- אני, טום, טורוק וסופיה. אחרי שאנו וטום החלטנו שאנחנו רוצים שהם ידריכו אותנו ביחד. סופיה מנסה להוציא ממני איזה סוג של אסטרטגיה שאני יכולה להשתמשש בה אך ללא הצלחה. אני מתגלה כבעל כישרונות לחימה בעליל. "נראה שתצטרכי פשוט לנסות הכל במרכז האימונים" היא נאנחת "אולי יתברר שיש לך כוחות שטמונים עמוק עמוק בתוכך" אני בספק עם היא אמרה את זה בצחוק או ברצינות. הם מסבירים לנו על כל מיני סוגי לחימה אבל בסוף משחררים אותנו מוקדם מהרגיל. "יש לכם אימונים בעשר. מרניס תחכה לכם ליד המעלית. טום, תעשה את הדברים שאתה טוב בהם אבל תפתח מיומניות חדשות. אנני- תנסי למצוא משהו שיעזור לך..." טורוק אומר. "ואל תסתובבו ביחד" סופיה מוסיפה, רגע לפני שאנחנו חוזרים לחדרים "אתם צריכים עוד בעלי ברית וככה תתפזרו על יותר שטח" רק זה היה חסר לי, לבד במרכז האימונים. "ותעשו טובה- תהיו נחמדים". היא מסיימת ואני יוצאת. את הנחמדה אני יודעת לשחק.

אנחנו נכנסים למרכז האימונים " אני ילך לצד ימין ואת לצד שמאל" טום אומר לי ומסתלק. אני מסתכלת לצד שמאל. שתי מתמודדים ממחוז אחת עומדים בעמדת החץ וקשת. מתמודדת ממחוז שש עומדת בעמדת הקשירה ועוד אחד

ממחוז עשר בעמדת החנתות. אני מתקדמת לעמדת החץ וקשת "שלום" אני אומרת להם. הבת- שיער שחור ככה ועיינים ירוקות נעצת בי מבטים לא ידודתים במיוחד. דווקא הבן משתף איתי בפעולה "שלום, את ממחוז ארבע, נכון?"

הוא שואל, ואני מהנהנת בהסכמה "איך קוראים לך?" הוא ממשיך לשאול, מתעלם ממבטיה הכועסים של בת מחוזו "אנני, ולכם?" אני עונה לו. "לי קוראים גסטו וזאת טרבינה" הוא אומר ומצביע על הבת שלידו. "נעים מאוד"

אני אומרת. הוא מחייך אלי אבל היא ממשיכה לנעוץ בי מבט קר. "טרבינה, לא רצית ללכת לעמדה של החניתות?" הוא שואל. הוא לא אומר את זה בבירור אבל אני מבינה שהוא רוצה להישאר איתי לבד. חזרתי על התסריט הזה

כל כך הרבה פעמיים במחוז ארבע. היא גם מבינה ונעלמת ברטינה. "אז איך החיים במחוז ארבע?" גסטו שואל אותי ומכוון את הקשת לעבר המטרה "לא מענינים במיוחד" אני עונה "איך במחוז אחת?" החץ ננעץ במרכז המטרה. "גם,משעממים" הוא מחייך בגאווה וחוזר לכוון למטרה.איככ.. מילא עם הוא היה חתיך אבל הוא כל כך רחוק מהתיאור הזה. השיער החום שלו מבולגן בפראות, האף שלו גדול והשיינים שלו עקומות בצורה מפחידה. אבל מה

לא עושים בשביל המטרה. שלושה חצים ננעצים במרכז המטרה והוא מחייך אלי שוב. אם רק הייתי יודעת להשתמש בחץ וקשת כמו שהוא יודע אולי היה לי סיכוי לשרוד "בואי, תצטרפי אלי" הוא אומר אחרי שהחץ ננעץ שוב

במרכז ומצביע על קשת ואשפת חצים שמונחים בצד "לא, תודה. אני לא טובה בזה" אני מגמגמת. גסטו מניח את הקשת שלו ומסתכל עלי "רק תנסי" הוא מפציר בידי. בעוד אני מתלבטת הוא תופס בידי ובקשת המונחת בצד ומעמיד

אותי מול המטרה. המגע שלו מרתיע אותי ואני מקווה שהוא לא שם לב. אני מנסה לסדר את הקשת נכון אך ללא הצלחה "לא, לא ככה" הוא אומר לי ועוזר לי לסדר אותה נורמלי. החץ הראשון כמעט ננעץ לי ברגל "טוב, ככה זה

בהתחלה. לא תמיד מצליחים" גסטו מנסה לעודד אותי. אני מנסה שוב ומקווה שאני יתחיל להשתפר. אבל זה לא. אחרי בערך עשר נסיונות גסטו מרים ידים "טוב כנראה את עדינה מידי בשביל הכלי הזה" הוא קורץ לי. "איזה כיף

שהגענו לכאן" הוא אומר "לצאת מהשיגרה המשעממת שבמוחזות. קצת אקשן!" אף פעם לא הבנתי את המתמודדים שמתנדבים ומתלהבים מהמשחקים- מי אוהב שמשחקים בו והורגים אותו בדרך הכי נוראה שיש? כי במשחק הזה

יש רק שתי אפשרויות- או למות מול מליוני הצופים או לחיות ולנצח. אבל לפעמיים עדיף למות מאשר היסורים שגרמת לחיים של מישהו אחר להיגמר.

הפרק הקודם		הפרק הבא