התערבות מסוכנת

                                                                                                      אלבוס

אלבוס סוורוס פוטר... שמעתם פעם על שם עם יותר אחריות מזה?
לצערי, חוץ מהאבא המפורסם שלי, גם אחי, ג'יימס, קבע מוניטין לשם פוטר; שובב, אך איכשהו תמיד מצליח להתחמק מעונש, שחקן קווידיץ' מצטיין כמובן, ותמיד מוקף בחברים.
כשרק הגעתי להוגוורטס, כולם התלחששו על כמה שאני דומה לאבא שלי,  וזו לא הייתה הפעם הראשונה ששמעתי את זה.
כולם ציפו ממני להפגין יכולות קסם גבוהות, או לפחות לשחזר את חבורת הקונדסאים המפורסמת, כמו שג'יימס עשה עם אית'ן, ואם גם זה לא יקרה, כולם חשבו שאני אהיה שחקן קווידיץ' מעולה, כמו אבי, אבל גם זה לא קרה.
לאט לאט, עם הזמן, אנשים הפסיקו להתייחס אליי כאלבוס פוטר, אלה פשוט כ-אל, תלמיד גריפינדור ממוצע, בלי משיכה מיוחדת לצרות ופחד גבהים.
לא הייתי פופולרי במיוחד, לא כמו ג'יימס או לילי, אבל לא הרגשתי בודד. תמיד הייתי עם רוז, בת הדודה שלי,  וזה הספיק לי.
למרות שלפעמים היא הייתה לחוצה ואחראית מדי, עדיין היה כיף לבלות איתה, וידעתי שאני מכיר בה צדדים שכל מי שלא טרח להסתכל מעבר לתלמידה המצטיינת, חביבת המורים, לא מכיר.
בכל מקרה,  השנה החמישית שלי התחילה קצת שונה ממה שציפיתי.
הגענו ממש כמה דקות לפני שהרכבת יצאה.
כמו תמיד, לילי וג'יימס עזבו את ההורים במהירות ורצו לחפש את החברים שלהם, אבל אני אהבתי להישאר עוד כמה שניות איתם לבד.
למרות שאני בן חמש עשרה כבר, אני עדיין אוהב את הרגעים הבודדים האלה בה אני יכול להיות עם אמא, ובעיקר עם אבא, לבד.
"וואו, מה שאני עשיתי בהוגוורטס בשנה החמישית שלי..." אבא מלמל, ואיגרף את כף ידו, בתנועה כמעט לא רצונית, והצלקות הדהויות על כף ידו הבהיקו 'לא אספר עוד שקרים'.
"בכל מקרה," הוא אמר, מתעורר מהרהוריו "זו שנה משמעותית בשבילך, אל," הוא אמר ושם יד על כתפי. "אני יודע שרוז תתחיל לנדנד לך שאתה צריך ללמוד, ואני מצטער להגיד לך, אבל היא צודקת."
"ברצינות? הייתי בטוח שתגיד לי להשתחחר קצת, אמרתי בחיוך "לא קיבלתם אפילו פעם אחת ינשוף מבית ספר בגללי.
"אל תדאג, אנחנו מקבלים מאחיך מספיק בשביל שניכם," וא אמר ופרע את שיערי.
"אל, הרכבת כמעט נוסעת! אמא אמרה, ואני נתתי לאבא חיבוק זריז ולאמא נשיקה.
"אל תשכח לכתוב! היא צעקה.
עליתי לרכבת במהירות, ואמא סגרה את הדלת מאחוריי.
התכוונתי ללכת לחפש את רוז, שתמיד מגיעה מוקדם, ומספיקה לתפוס לנו תא, אבל אז נזכרתי שהיא בטח בתא המדריכים עכשיו, ושאין סיכוי שאני אצליח למצא לעצמי תא לבד, לכן עברתי במסדרון וחיפשתי תא יחסית ריק.
פתחתי את הדלתות של אחד מהתאים.
היו בו רק שני ילדים מרייבנקלו מהשכבה שלי, טומי ג'ונס וקווין גרין, שישבו ודיברו בהתלהבות על משהו.
"היי, אפשר לשבת פה?" שאלתי בהססנות, כי אף פעם אפילו לא החלפתי איתם מילה. "פשוט... אין אף תא ריק," מלמלתי כשהם לא ענו.
הם החליפו ביניהם מבטים ואז קווין פינה לי מקום על הכיסא לידו "בבקשה..." הוא אמר, ואני חייכתי אליו חיוך קלוש.
שנייה לפני שסגרתי את הדלת שמעתי קולות במסדרון.
"התערבות זו  התערבות, סקרופיו," אמר קול נשי, וכשהם התקרבו יכולתי לזהות את  ליליאן פרקינסון מסלית'רין. "אתה הסכמת לזה."
"כן, אבל לא חשבתי שאני אפסיד," הוא מלמל, וכמה מהילדים סביבו צחקו.
"אתה יודע, בהתחלה חשבנו לתת לך מישהי נורמאלית," אמר עוד אחד "אבל אחרי איך שהתנהגת אלינו... החלטנו ללכת על הכי גרוע..." הוא אמר ברשעות.
"אבל וויזלי?" מאלפוי שאל "באמת, זה הכרחי?"
"אמרת שאתה יכול לגרום לכל אחת להתאהב בך..."
הרגשתי את הזעם גואה בי.
רציתי לצאת החוצה ולהתעמת עם מאלפוי, אבל אז טומי אמר ברוגז "אתה מתכוון לסגור את הדלת או מה?"
סגרתי את הדלת בעדינות, ולא הצלחתי לקלוט את המשך השיחה.
ישבנו שם כמה דקות בשתיקה מביכה.
היה ברור שהפרעתי לשיחה של השניים, וכשכבר לא יכולתי לשאת את זה מלמלתי משהו על זה שאני הולך לחפש את עגלת הממתקים, למרות שידעתי שהיא בטח תבוא לתא שלנו, אבל השניים לא התנגדו.
יצאתי למסדרון,  וקיוויתי למצא את מאלפוי, אבל המסדרון היה כל כך עמוס בתלמידים שהתרוצצו בין התאים, עד שידעתי שאין סיכוי שאני אמצא אותו.
פתאום, בין כל הילדים ראיתי את רוז הולכת בראש מורכן.
"היי, רוז!" קראתי אליה והיא הרימה את ראשה בבהלה.
נופפתי בידי והיא התקרבה אליי. "מה קורה?" שאלתי, למרות שראיתי אותה רק אתמול, בארוחה שההורים שלי ערכו לכבוד החזרה שלנו ללימודים.
היא משכה בכתפיה ולא ענתה.
"אזז... מה אמרו לכם על המדריכים?"
"אתה יודע, שצריך לשמור על המשמעת וכל זה... אם אתה שואל אותי מציאו את המדריכים כי למורים נמאס להתעסק בדברים האלה," היא אמרה וגלגלה עיניים, ואני צחקתי.
"בבקשה תגיד לי שתפסת תא לבד..."
"לא בדיוק..." מלמלתי ופתחתי את דלת התא.
קווין וטומי היו עסוקים בוויכוח סוער על משהו שקשור לאיזשהו שיקוי.
לא היה לי מושג על מה הם מדברים, אבל נראה שרוז קלטה את זה תוך שנייה, והיא התיישבה ליד טומי והצטרפה לשיחה.
נראה היה שהם קיבלו אותה בטבעיות רבה יותר משהם קיבלו אותי.
כמו הרבה פעמים לפני, תהיתי איך מצנפת המיון לא שיבצה את רוז ברייבנקלו.
התיישבתי איפה שישבתי קודם, ליד קווין,  וניסיתי להיות בשקט, לא רוצה להפריע להם.
שמתי לב שבכל פעם שטומי רוצה להדגיש איזשהי נקודה הוא מוריד את המשקפיים שלו ומנקה אותם, ושבכל פעם שקווין  מנסה לשכנע אותם במשהו הוא פורע את שיערו.
תהיתי אם גם אני עושה מין פעולות לא רצוניות ולא יודעות כאלה כשאני נסער, ואם אני אידיוטי כמוהם כשאני עושה את זה.
האישה עם עגלת הממתקים הפריעה לשיחתם כשפתחה את הדלת ושאלה בחיוך אם מישהו רוצה משהו מהעגלה.
לקחתי מיד חבילה אחת של סוכריות ברטי בוטס בכל הטעמים, כמה עוגיות קדרה ושרביטי במבליק ושש צפרדעי שוקולד.
קווין ורוז קנו גם הם כמה דברים מהעגלה, אבל טומי הפנה את ראשו לחלון ומלמל שיש לו סנדוויצי'ים.
הרבה פעמים  שמעתי מאבא ומדוד רון על הנסיעה הראשונה שלהם ברכבת, ועל הסנדוויצי'ים של רון, שסבתא מולי הכינה לו כי הוא לא יכל להרשות לעצמו לקנות דברים מהעגלה, לכן מיהרתי לפזר את כל הממתקים שלי על השולחן, ולהזמין אותם לקחת מה שהם רוצים.
השתררה שתיקה קלה כשכולם, חוץ מטומי אכלו, עד שהוא שלח יד מהססת לשולחן ולקח חבילה אחת של צפרדעי שוקולד, כשהגבתי אליו בחיוך קטן הוא פתח אותה ותפס את הצפרדע במהירות, לפני שהיא הספיקה להיעלם.
במהרה כל העוינות בינינו נעלמה,  ובילינו את שארית הנסיעה בטעימה של סוכריות ברטי בוטס ובפטפוט נעים.
כשהגענו, הורדתי את כל המטען שלי מהרכבת והתכוונתי לחזור כדי לעזור לרוז, אבל ראיתי שקווין כבר החזיק את המזוודה שלה ביד אחת, ואת שלו בשנייה.
לא ממש ידעצי איך להתייחס לזה.
שמחתי שאנחנו מתחברים עם עוד ילדים, אבל אף פעם לא ראיתי את רוז בתור מישהי שמתעניינת בבנים, או ההפך, אבל קווין ממש הביט בה במבט מעריץ.
כשהגענו לטירה נפרדנו מהם כשהם הלכו לשולחן של רייבנקלו, ואנחנו המשכנו לשולחן של גריפינדור.
"וואו, אל, זו בטח הפעם הראשונה שאיי שמחה שאתה מגיע באיחור לכל מקום," היא צחקה והתיישבה.
חייכתי אליה בחזרה, וד שמצנפת המיון התחילה את השיר שלה דיברנו על קווין וטומי.
לבסוף, צלחות הזהב התמלאו, והיינו עסוקים מדי בלאכול, ככה שלא יכולנו לדבר.
כשהצלחות התרוקנו, ובמקומן הופיעו הקינוחים רוז אמרה שהיא הולכת לשירותים, ואני לא הגבתי, כי הייתי בדיוק התחלתי לאכול עוגת שוקולד מדהימה.
רק אחרי כמה דקות קלטתי שרוז כבר הייתה אמורה לחזור.
ידעתי כבר שבנות מבלות בשירותים הרבה יותר זמן מבנים, אבל זה כבר היה מוגזם.
חיפשתי אחריה באולם, וראיתי אותה מדברת עם מי אם לא - סקרופיו מאלפוי.
נזכרתי בשיחה שלהם קודם, ופחות או יותר רצתי למקום בו הם עמדו, וניהלו שיחה רגועה.

"תתרחת ממנה, מאלפוי," אמרתי והוא הביט בי, מופתע.
"אל, מה אתה עושה?" רוז סיננה אליי, אבל לא התייחסתי אליה.
"שמעתי את השיחה הקטנה שלכם קודם. אל תתקרב לרוז," אמרתי לו בכעס.
"אין לי מושג על מה אתה מדבר," הוא אמר, עם אותו מבט על הפרצוף.
"אתה יודע טוב מאוד על מה אני מדבר, מאלפוי," אמרתי לו, וקולי  עלה אפילו בלי ששמתי לב.
"אלבוס, תירגע!" רוז אמרה בחדות.
"כן פוטר, תירגע," מאלפוי אמר בלגלגו.
"מאלפוי, אתה אל תגיד לי מה לעשות - "
"אל, מה עובר עליך?" רוז אצרה בכעס וגררה אותי משם.
"שמעתי אותם קודם ו - "
אבל נראה שמבחינתה של רוז זו הייתה שאלה רטורית; היא לא באמת רצתה תשובה לשאלה שלה.
"ניהלנו שיחה נורמאלית ונחמדה עד שאתה באת והפרעת!"
"רוז, את לא מבינה - "
"לא, אל, אתה זה שלא מבין, תפסיק להיות תקוע על זה.
הבנתי. ההורים שלנו שנאו את דראקו מאלפוי, אתה וג'יימס שונאים את סקרופיו מאלפוי - "
" - וגם יש לנו סיבה לזה!" קטעתי אותה.
"אבל אנשים יכולים להשתנות, אל! תבין את זה כבר!" היא אמרה בתסכול והלכה, בראש זקוף לשבת במקומה.
"אנשים יכולים להשתנות... אבל לא מאלפוי..." מלמלתי.

מקווה שאהבתם!
אני אשמח לתגובות וביקורות בונות :)

הפרק הקודם