לחיות בלי תקווה

אני ביער, ואין לי לאן ללכת.

אין טעם לחזור הביתה, דוד ג'ו לא יתן לי להמשיך לגור בבית שלו, ואולי אף בצדק.

אני יכול לנסות לדבר עם אחד מחברי בית הספר, אבל הם באמצע חרם עליי, בגלל שבטעות העפתי את הכדור כדורגל לגג.

אין לי מישהו שיתמוך בי.

אין לי אף אחד עכשיו, הכל בגלל המהומות הארורות, רק בגללן סופיה הלכה.

דווקא שאני צריך אותה.

מעניין אם אני יכול לקום.

ניסיתי להתרומם לישיבה. לא הצלחתי.

כשאני חושב על זה, שלושת המטורפים באמת שיפצו אותי. זה עוד יותר גרוע, הם לא שלושה משוגעים, הם שלושה משוגעים שמצליחם לעשות דברים. 

לפתע, הרגשתי פתאום כמה אני עייף, אני פצוע, אני צריך לנוח.

משהו היה מוזר בהתעייפות הפתאומית, כאילו היא מלאכותית. מוזר, חשבתי בעודי נרדם.

התעוררתי לקול צחוק זדוני.

זה היה האדם שפגשתי בגן, אדון בלאג.

"אתה!" קראתי.

"כן אני" הוא אמר. סקרתי את המקום, אני קשור לעץ, בלאג הזה רוכן מולי במרחק של 30 ס"מ בערך, במרחק מטר וחצי ממני, מאחורי בלאג ישנה מדורה קטנה ובמרחק שלושה מטרים ממנה ישנו אוהל ואישה יוצאת ממנו כרגע. היא נראת בת 32, יפה, עיניים כחולות, שיער בלונדיני.

"ביל, תראה לו מה זה," היא אמרה בזמן שהתקרבה אלינו. "ביל, תחזיר לו על מה שעשה לנו, שיבין שכדאי שיפסיק לדחוף את האף לעניינים שלא שלו. תגרום לו לסבול. ביל, אני אהיה מאוד גאה בך אם תעשה את זה, מאוד גאה." ואת כל זה היא אמרה בקול מתחנחן עד כדי בחילה.

ביל, או אדון בלאג, קם והוציא מקל מהכיס שלו.

לרגע חשבתי שהוא עומד להצליף בי עם המקל, אבל לא. הוא עשה תנועת דקירה לכיווני, "קרושיו".

הרגשתי כאילו המקל היה חרב והיא נתקעת בי מלוא העוצמה.

צרחתי, חסר אונים. והכאב התעצם ועצמתי את עיניי. הרגשתי כאילו החרב מתפצלת לאלפי חרבות קטנות, בתוך הבטן שלי, וכל חרב מתפצלת גם היא לאלפי חרבות, קטנות עוד יותר.

הדם שלי החל לבעור ושמעתי צחוק בעת שפירכסתי.

ולפתע זה נפסק, אבל אני המשכתי לפרכס.

לאט לאט נרגעתי, הייתי בהלם.

לבסוף, לאחר כמה דקות, חזרתי לעצמי.

האוהל היה פתוח וראיתי את שני הפסיכופתים שוכבים מתחת לשמיכה וזזים כל הזמן.

לאחר רבע שעה הם נרדמו.

ולבסוף, גם אני נירדמתי.

הפרק הקודם		הפרק הבא