אהבה נסתרת

היא ישבה בתוך חדר שהיא לא הכירה, והניחה את ידיה על ברכה, כי חשה כאב במקום זה, מהנפילה.
איפה אני?
החדר נראה נטוש, למרות שבקצהו ניצבה דלת, ומשם, להפתעתה של היאם, עלו קולות רבים.
היא קמה, מתנודדת, והחלה לקרטע אל עבר הדלת, מנסה לא לדרוך עליה, כי היא עדיין כאבה לה.
והיא עדיין זכרה את הדמעות שהזילה כמה דקות קודם לכן.
לא יאומן, איך שנייה אחת היא יושבת ובוכה, ושנייה אחרי זה היא שוכבת, פרושת איברים, בחדר סודי בשטחי הוגוורטס.
ונבו.
היא לא הבינה למה, היא לא הבינה איך.
בזמן האחרון היא נהייתה יותר ויותר רועשת בסביבתו, אך הוא לא שם לב אליה.
הנה, הנה ההוכחה.
אהבה עושה לך דברים רעים. רק בגללה היאם נפלה לתוך המקום הזה.
היא נשכה את שפתה ופתחה את הדלת.
וקפאה במקומה.
גמדוני בית. גמדוני בית בכל מקום. מה הם עושים כאן, בהוגוורטס?
אך עיניה נפערו עוד יותר כשהבחינה בשלט תלוי על הכניסה:

מטבחי הוגוורטס- הכניסה למורשים בלבד

השלט היה מוכתם מאוד, כאילו כדי להבהיר כמה אנשם לא מייחסים חשבות לנאמר.
אבל ההפתעה של היאם הייתה כל כך גדולה, עד שהיא לא שמה לב לכך.
המטבחים.
האוכל של הוגוורטס הוא לא קסום?
טוב, היא מעולם לא נסתה לגלות מעברים נסתרים, אז כנראה שישנם דברים רבים שהיא לא יודעת על הוגוורטס.
וזה החודש האחרון ללימודים.
שלושה גמדונים מיהרו לעבר היאם והחלו לקפוץ סביבה.
"עלמתילי תרצה משהו לאכול?"
"משהו להכניס לפה?"
"משהו טעים? אנחנו אופים ומבשלים מצוין!"
היאם חייכה אליהם. "זה בסדר, חזרו לעבודתכם. אני לא רוצה... להטריח אתכם."
אבל הגמדונים המשיכו לקפוץ.
"אבל זאת תהיה פגיעה בכבודינו, עלמתילי. הדמדונים האחרים... הם יצחקו עלינו, עלמתילי!" הסביר אחד.
"טוב," היאם לא יכלה לסרב. "תכינו בשבילי... עוגת תפוחים וכוס תה?"
הדבר הזכיר לה את המשחק עם אחותה הקטנה בטבחים מוגלגיים, שהאחרות הפעותה הייתה נוטלת ערכת בישול לתינוקות, שכללה מוצרי מזון יצוקים מפלסטיק, ו'בישלה' מטעמים לפי בקשותיה של היאם.
הגמדונים הרימו גבה.
"האחרים שמגיעים, הם..."
"הם בדרך כלל מבקשים יותר,"
"רוצה אולי, במקום תה פשוט, מלקשייק בטעם תות?"
"זה אפילו חרוז!" הראשון הוסיף.
היאם משכה בכתפיה והנהנה. התחשק לה מלקשייק תות.
"שבי בבקשה," אמר לה אחד מהגמדונים.
היאם שמה לב שכבר אחד מהשלושה מיהר והביא לה כיסא לשבת עליו. הכיסא היה גדול פי שתיים ממידותיו, אך בכל זאת הוא המשיך לסחוב אותה לכיוונה של היאם.
ליבה של היאם נחמץ. היא התקרבה אל הגמדון וסימנה לו לעצור. היא התיישבה על הכסא, מונעת מהגמדון להמשיך ןולגרור אותו את שני המטרים שנותרו לו.
השלושה התלחששו לרגע, ואז שניים מהם מיהרו בריצה לתוך המולת המטבחים והשלישי ניגש אל היאם.
"את מיוחדת..." הוא אמר, מבויש מעט. הוא היה אותו אחד שגרר את הכסא.
"מיוחדת?" התפלאה היאם. היא לא יכלה למנוע מעצמה לחשוב: אם אני כל כך מיוחדת, למה נבו לא שם לב אליי?
"מיוחדת," אישור הגמדון. "את לא מנצלת אותנו. זה מוזר."
"למה?" שאלה היאם. "למה לנצל אתכם?"
"אלה שבאים לפה רוב הזמן מנצלים אותנו. זו העבודה שלנו, לכן אנחנו פה, ואנחנו מקבלים על זה שכר, אבל את לא צועקת. את לא מזרזת. את לא מטילה פקודות." הוא הסביר.
"זה לא בסדר," אמרה לו היאם. "אין לי בעייה לבקש משהו, אם אתם רוצים, אבל למה לצעוק עליכם?"
"זה בסדר," הוא ענה לה. "לפחות לא מרביצים לנו."
היאם המופתעת ישבה בכסאה זקופה ומתוחה. זה לא יכול להיות.
"אתם יכולים להגיד," היא יעצה לו. "תלמידים בכלל לא אמורים להיות כאן."
"אז איך הגעת את לכאן?" הופתע הגמדון לנוכח דבריה.
"נפלתי לפה בטעות," היא הסבירה. "הדרך לפה היא דרך מעבר סודי, שבטעות נשענתי עליו."
הגמדון הנהן בהבנה.
"תגיד," שאלה היאם. "מה השם שלך?"
"קוראים לי יוני." הוא ענה.
"שם של אדם?" היא הופתעה. "בדרך כלל קוראים לכם בשמות אחרים, לא?"
"כן," ענה הגמדון. "אבל בן האדון הרע שהיה ליוני נפטר, ובאותו הזמן יוני בא לשרת אותו. אז הוא קרא ליוני על שמו." פניו הקטנות של הגמדון התכרכמו. "הוא היה או... אומר ליוני, כל פעם שיוני לא עשה דברים נכון, שהוא לא מצדיק את השם שלו... אבל יוני שמח שהוא כאן."
"למה אתם מדברים בגוף שלישי?" שאלה היאם בהתעניינות.
"ככה חינכו אותנו. אני בינתיים נפטר מזה, אבל כמו שאת רואה, כשאני שוקע בנוסטלגיה, אני חוזר לדיבור ההוא..." הוא ענה.
"זה בסדר," ענתה לו היאם ברוך. "אתה מקסים. שמחתי להכיר אותך."
הגמדון חייך, והיאם הניחה יד על כתפו.
שני הגמדונים האחרים התקרבו, מחזיקים בידיהם מגש גדול, כשתבנית גדולה של עוגת תפוחים ומלקשייק תות מונחים עליה. ולידם, היה מונח קנקן תה.
"חשבנו," חייך אחד מהם. "שאת כל כך נחמדה. החלטנו להגיש לך גם את התה."
"לא הייתם צריכים," היא הסמיקה מעט. בכל זאת, היא לא הייתה רגילה ליחס כזה. "אני באמת לא רציתי..."
"זה בסדר," ענה לה השני מיד. "אנחנו רצינו לעשות את זה בשבילך, עלמתילי."
"תודה," חייכה היאם, ואז הוסיפה: "ותזכרו: אם אתם צריכים משהו, קומה שביעית, ליד כיתת לחשים עתיקים, חדר המועדון של רייבנקלו. הכניסה היא בעזרת חידה, ואני בדרך כלל נמצאת שם משעות הערב עד הבוקר, לפני הארוחה." היא עצרה לרגע, מבינה שהגמדונים הם אלו, שכנראה, מכינים להם את ארוחות הבוקר. "אם אתם צריכים משהו, אני לשירותכם."
השלושה עמדו מולם, קפואים. "מעולם, עלמתילי... מעולם, מעולם, מעולם לא אמרו לנו דבר כזה..."
"אז אני שונה מהאחרים," ענתה להם היאם ברוך. "אני לא מהמקובלים." את המילה האחרונה היא אמרה בסלידה.
"תהני מהאוכל!" קראו השלושה, פה אחד. "ובהצלחה!"
"תודה," ענתה היאם, סמוקה מעט. "ואני בטוחה שיהיה טעים."
ואכן, זה היה טעים כל כך, עד שהיא הצטערה שהאוכל נגמר.
ואז היא נזכרה במשהו.
היא צריכה לישון מוקדם.
למחרת, הם היו אמורים לעלות לאחד מצריחי הוגוורטס, עליו הוקמה במת הופעות בעזרת קסם, מלאכה שהתבצעה תוך יומיים, בעזרת כמה מורים.
זאת תהיה חזרה ראשונה על הבמה, להופעה שתתקיים בעוד כשבוע.
היא מיהרה להיכנס למעונות, נרדמת מיד, אחרי יום ארוך מאוד.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

שימו לב, האפילוג מתחיל להתקרב! :)

הפרק הקודם		הפרק הבא