אהבה ממבט ראשון

סוורוס התהפך במיטתו כמה וכמה פעמים עד שהתייאש וקם ממנה, הוא לא ידע למה, אבל היו ימים שהוא לא היה מצליח להירדם, הוא הבין שאין טעם להילחם בזה, הרי בלאו הכי הוא לא יצליח לישון, מניסיון הוא ידע שהפתרון

הוא הליכה קצרה - דבר אשר גרם לו לנקות קצת את הראש, לעשות חושבים וליישר הדורים, לאחר מכן ראשו היה נקי והוא לא היה טרוד והשינה הייתה מגיעה במהירות.

הלילה היה קר כקרח וערפל שרר סביב, השמיים השחירו סופית ומיליוני כוכבים קטנים ניצנצו בעוז - מראה שיכול היה לגרום לכל אחד לחייך - סוורוס אהב את הלילה, זה היה זמן שלא רואים כמעט אף אחד, הוא היה נראה אך

בלתי נראה אלא אם היה רוצה להיראות על ידי התקרבות ואמירת דבר מה המודיע על הימצאו, הוא אהב את הקור - לדעת שהחיים לא מושלמים אבל אם תוסיף עוד ועוד שכבה אתה כבר תרגיש בנוח, את הכוכבים המנצנצים כאילו

שומרים עליו מכל משמר, לא משנה מי הוא ומה הוא - הם תמיד יהיו שם ולא ישפטו אותו על שום דבר.

הבל פה לבן התנדף מפיו כאשר נשם עמוקות - הוא רץ סביב הוגוורטס, אהב את המרגש להתחמם על ידי ההתאמצות ואז להרגיש קור כאשר התחמם מספיק בעקבות עצירתו.

הוא חשב על ווטסון, הוא לא הבין למה אבל היה בה משהו מיוחד, משהו מסתורי שמשך אותו לעזור לה, זה היה מראה מוזר לראות את המלכה נכנעת כביכול לאיכר הפשוט, הוא לא הבין למה היא מספרת לו את דבריה הכמוסים,

הרי היו לה הרבה חברים - יותר מדי, אולי כשעל כולם יש מסכות קשה לדעת מה מסתתר מאחוריהן, חשב סוורוס.

ווטסון לבשה גם היא מאין מסכה - מסכה של איפור ושל הבעות פנים המסתירות את כל המתחולל בפנים, משום מה היא נהגה להסיר מסכה זו כשהייתה עם סוורוס, ואת האמת שסוורוס גם החל להסיר לאט לאט אבל בטוח את

המסכה שלו - שעליה עמל במשך שנים רבות על מנת לשמור עליו מאנשים כמו ווטסון.

כשסיים לרוץ החליט ללכת למטבחים על מנת לחטוף משהו לאכול לפני השינה, הוא היה מלא באנרגיות ורצה לאכול משהו מתוק על מנת להמתיק את הלילה, בשקט ובדממה הוא נכנס למטבח - מוודא שאף גמדון בית לא בסביבה,

הוא ניגש אל מקפיא הגלידה והוציא את הטעם האהוב עליו - מוקה עם סוכריות צבעוניות, התיישב ליד השולחן והחל לאכול.

הוא עצם את עיניו, נותן לרגשותיו להציף אותו - הוא לא היה עושה זאת לעיתים קרובות, הוא ידע שזה מה שגרם לו להחסיר שינה.

פתיחת הדלת משמאלו גרמה לו לקפוץ בבהלה, הוא לא ציפה שמישהו נוסף יגיע למטבח, הוא גם לא ציפה לראות את ווטסון עומדת בפתח הדלת כלגופה נלבש כותונת לילה יקרה למראה העשויה משי, שיערה שבדרך כלל היה מסודר

היה אסוף לפקעת מבולגנת מאחורי ראשה והאיפור זנח את פניה היפות שלא היו צריכות איפור - זאת ידע סוורוס בוודאות, במיוחד באותו הרגע שראה אותה בלעדיו.

ווטסון נראתה גם היא מופתעת אבל ההפתעה הוחלפה במאין חיוך קטן וישיבה לידו של סוורוס ואכילה מהירה מהגלידה החצי גמורה בטעם מוקה וסוכריות צבעוניות.

"מה הבעיה?," שאל סוורוס.

ווטסון הרימה את ראשה ורק לאחר שבלעה את הגלידה השיבה "למה אתה חושב שיש בעיה?."

"החיים לימדו אותי שאם בחורה שנראת טוב מכניסה לפיה משהו שעולה על עשרים קלוריות, סימן שמשהו לא בסדר," השיב סוורוס.

ווטסון חייכה חיוך קטן. "זה בגלל אבא שלי, אתה יודע."

"אני יודע חלקית," השיב סוורוס.

"הוא לא התעורר מהשיקוי," אמרה ווטסון באגביות מעוררת חשד. "הרופאים אומרים שיש לו עוד שבוע לחיות."

"אני מצטער," השיב סוורוס בשקט.

"אל תהיה," אמרה ווטסון. "תעזור לי, הסיבה שהסכמתי כל כך מהר להצעה שלך היא שאני יודעת כמה אתה טוב בשיקויים, רציתי לגרום לך איכשהו לראות את הדפים של השיקוי ולנסות ליצור שיקוי נגד, יצא מצב שאתה יודע את הסוד, היחיד

שיודע - אז אני לא צריכה לעבוד עלייך, אתה יכול לעזור לי?."

"למה שלא תראי את הדפים לרופאים?," שאל סוורוס, מנסה להתעלם מהעובדה שהיא הרגע הודתה שהיא ניצלה אותו בדיוק כמו שהוא ניצל אותה.

"כי הזמן הוכיח שאי אפשר לסמוך על אף אחד - רוב הסיכויים שהרופאים האלו משתייכים לקבוצה שגרמו לאבא שלי להיכנס לתרדמת מלכתחילה ואני לא אמורה לתת את הדפים האלו לאף אחד, זה אמור להיות סוד."

"הבנתי - אני אעזור לך," השיב סוורוס כמעט מיד.

השתרר שקט ביניהם, הצליל היחיד שנישמע היה הצליל של הכפיות מתחפרות בגלידה, סוורוס הסתכל על ווטסון ושם לב שהיא מסתכלת עליו במבט מוזר.

"מה?," שאל.

"למה אתה פה?."

"מה?."

"אמרתי לך למה אני פה, למה אתה פה בשעה כזו אוכל גלידה?."

"ובכן, אני לא בת ולא נראה טוב," השיב סוורוס בעוקצנות. "אז זה לא אומר שקרה משהו."

"מצחיק - נו.. מה קרה?," שאלה ווטסון.

"היית היום במעגל," השיב סוורוס לאחר שתיקה קצרה.

"אתה מתכוון למה שקרה היום עם פוטר ובלק, שהם גרמו לך לשיר שירים תוך כדי ריקודים מעוררי גיחוך מול כל התלמידים?," שאלה ווטסון. "אבל חשבתי - "

"שמה?," קטע אותה סוורוס באכזריות. "שאני לא נפגע מזה?, שאין לי רגשות?."

ווטסון בלעה את רוקה והסתכלה עליו במבט מוזר, אך סוורוס זיהה את המבט הזה, הוא נתקל בו הרבה פעמים לאורך חייו - היה זה מבט של עצב ורחמים.

סוורוס קם ממקומו במהירות.

"לאן אתה הולך?," שאלה ווטסון בהפתעה.

"אני לא צריך את הרחמים שלך," השיב סוורוס בקרירות.

"מה - " התחילה ווטסון.

"אני אעזור לך להכין את השיקוי, אבל רק בגלל שעזרת לי להימנע מהשפלה נוספת, אחרי שנסיים עם השיקוי ייפרדו דרכינו ואת לא תצטרכי להעמיד פנים שאת חברה שלי יותר," השיב סוורוס.

"סנייפ - "

"נתראה מחר בשבע בספרייה," השיב סוורוס והחל ללכת לכיוון המרתפים, משאיר את ווטסון במטבחים, בתקווה שהפעם יצליח להירדם.

הפרק הקודם		הפרק הבא