עיניים

 

"החדר שלך?!זהו זה!אתם הגעתם לי עד לפה!" צעקתי בכעס ונופפתי בידיי בפראות. "אני הולכת עכשיו לאידיוט הזקן שמנהל את המנזר ואומרת לו שיחזיר אותי הביתה. אני לא מתכוונת להישאר פה אפילו עוד דקה אחת!"
התחלתי ללכת לכיוון הדלת,מכוסה עדיין במגבת בלבד,כשמשהו בלתי נראה חסם לא את הדרך. ניסיתי שוב לעבור והוטחתי (בעדינות,יש לציין) ברצפה.
הנזיר נעץ בי מבט נחוש ומזועזע בעיניו הגדולות והריקות ואמר בשקט:"את לא הולכת לשום מקום ובפעם הבאה שתדברי כך על אב המנזר, תענשי."
"מה?אבל מה חסם אותי?" שאלתי, מופתעת, ואז הבנתי שהוא יצר שדה כוח בלתי נראה בעזרת כישוף.
כישוף אפל.
כל התסכול,הפחד והכעס של השעות האחרונות התפרצו פתאום בבכי קולני שניסיתי לעצור בכוח ולא הצלחתי.
הנזיר משך בכתפיו,טיפס על מיטתו ומלמל:"כשתרצי להתנהג כמו בן-אדם הגיוני תודיעי לי.אני לא מוכן לדבר עם מישהי שמייללת כמו תינוקת."
"לך לעזאזאל!מי צריך אותך בכלל?" קיללתי בשקט.זחלתי לירכתי המיטה וטמנתי את ראשי בין ברכיי כשהדמעות מכתימות את פניי וגופי.
התגעגעתי לאבא.
התגעגעתי לאמא.
התגעגעתי לאלסנדרו. התגעגעתי אליו אולי אפילו יותר מאיך שהתגעגעתי לאבא ואמא.התהייה אם הם בחיים לא עזבה אותי אפילו לרגע ואליה התווספו תהיות נוספות, כמו:
אם הם בחיים,איך ימצאו אותי פה?
איך ישרדו את החורף הקר אם לא נשאר דבר בעקבות השריפה?
אם הם מתים,ישמור מרלין,מה אעשה לבד בעולם?
"הלוואי שהם בחיים.הלוואי שהם ימצאו אותי ויוציאו אותי מהמקום הזה." הרהרתי בייאוש והעפתי מבט על הנזיר ששכב שרוע על גבו בעיניים פתוחות.
תיעבתי אותו,כמובן,אבל לא יכולתי להתעלם מכך שהוא היה נראה טוב במיוחד: עורו כהה ושזוף,תווי פניו חזקים ושערו השחור והרך נופל על כתפיו.
רק עיניו חסרות הצבע פגמו במראה היפה. תיארתי לעצמי שפעם הן היו חומות עמוקות או אולי אפילו ירוקות.
כן, ירוק נשמע מתאים, החלטתי וניגבתי עוד דמעה שזלגה מעיני.
קמתי מישיבתי על הרצפה ותכננתי להוריד סוף-סוף את המגבת שכבר התלכלכה מדמעות ואבק, אלא שהנזיר הפנה את מבטו אליי.
"חצוף!" קראתי. "אתה מוכן בבקשה לצאת? אני רוצה להתלבש."
"את יכולה להתלבש מולי.זה לא יעשה לי כלום."
עד כמה שזה מגוחך, נפגעתי לרגע.אני כל כך מכוערת לטעמו שהמראה שלי בלי בגדים לא יעשה לו כלום?
"מראה אישה לא מעניין אותי." הסביר. "אני חסר נשמה, זוכרת?"
אה.טוב. אז אם זאת לא רק אני...
"אולי בכל זאת תצא? לא נוח לי להתלבש מול בן."
הוא הסתובב לצד השני ורטן: "זה מספיק לך?"
"כן. שיהיה." נאנחתי, הסרתי את המגבת והשחלתי את גופי אל תוך כותונת הלילה.
"אתה יכול להסתובב."
הוא הסתובב אליי וסקר אותי בעניין.
"מה?" שאלתי, מעט עצבנית, כעבור כמה דקות.
"סתם...הסיבה שבגללה החליטו להחזיק בך.אני רק תוהה אם היא חשובה מספיק בשביל לקחת את הסיכון שאת מהווה..."
"אתה יודע למה אני פה?! ספר לי! ומה זאת אומרת 'שווה את הסיכון?' איזה סיכון אני מהווה?"
"נדמה לי שאמרו לך שהכל יוסבר לך מחר בבוקר,נכון?" הוא שאל בהרמת גבה ביקורתית.
נאנחתי בקול. חסרי הנשמה האלה היו מעצבנים ברמות שלא הכרתי.
"לכי לישון." ציווה בקול סמכותי והוסיף במהירות, "שמי דייגו. את טרה, נכון?"
"כן..איך אתה יודע?"
"חסרי הנשמה מעבירים מידע בטלפתיה.כך אנו מתקשרים זה עם זה מרחוק."
"לא ממש הבנתי באותו רגע איך זה אפשרי אבל הייתי עייפה מידי בשביל שזה ישנה לי.
"לילה טוב." שמעתי את עצמי ממלמלת.
השתררה שתיקה קצרה ואז הוא ענה ב: "חלומות נעימים."

ושוב קרדיט לבטאית המקסימה שלי (:ותגובות!בבקשה!זה ממש חשוב לי לדעת מה אתם אתם חושבים!

הפרק הקודם		הפרק הבא