Black Rock Shooter

אותו ערב, חג המולד.

שלג חלש ירד מין השמיים באיטיות, שלא מקודם שירד בכבדות.

אנשים שהלכו ברחוב, חייכו, צחקו ודיברו על היום למחרת שהיה פסטיבל נהדר ברחוב הראשי.

"אתה מה?!"נשמע צרחת יאוש מתוך החנות "אנחנו נגרום למתים לחייך! ארונות קבורה בע"ם ".

איש קשיש ישיש שבדיוק עבר ליד החנות המצמררת, קפץ בבהלה והחליק על האדמה מכוסה שכבת הקרח הקטנה.

כמה אנשים מיהרו לעזרה, וכשהאיש חזר לעמוד, הוא גילה שגבו כואב. הוא קילל חרישית תחנות והמשיך בדרכו, לעבר הכנסייה במעלה הרחוב. מקלל את נערים הצעיריעם של היום. מקלו דופק על הרצפה בכל צעד.

"אתה לא יודע?!"התעצבן לולוש בתוך החנות הקטנה. האנדר טייקר הינהן, כאילו זו לא בעיה. סבאסטיאן הרים את ידו אל ראשו משפשף את רקתו בעייפות.

"אז למה באנו לפה.."נאנח לולוש משעין את פניו על אגרוף כף ידו.

"אוליי אני לא יודע"אמר האנדר טייקר, "אבל אני מכיר משהי שכן יודעת". פני עפו על פניו בסקרנות גלויה, סבאסטיאן התאמץ לא להראות את אותו מבט.

למחרת, בפסטיבל בערב בשעה 12:00 בלילה בדיוק.

לולוש, סבאסטיאן והאנדר טיייקר התקדמו לעבר בית הקברות שמאחוריי הכנסייה במהירות.

הרחובות היו מלאים אנשים שהלכו לעבר הפסטיבל, אבל הם היו היחידים שהלכו לעבר הכנסייה הריקה לאחר התפילות שהתקיימו כשעה לפני.

כשהם נכנסו דרך שער הברזל החלוד, היה שקט. שקט מטריד.

לולוש בהה במצבות הישנות שראה מולו. השלג כיסה בשכבה עבה כשל שמיכה את המצבות. בהמשך השבילים ראה לולוש שהרבאה אנשים הביאו מתנות קטנות לחג, לאהובהם שנעלמו מין העולם.

שעונים זהובים, פרחים ואפילו ארנב בצבע שחור אם עניים כחולות היה על המצבות.

הם המשיכו להיתקדם יותר עמוק לתוך בית הקברות, כשהשקט לוחץ על אוזנהם. האנדר טייקר נעצר מול המצבה אם הארנב, הארנב היה כבר ישן, אבל הוא נראה כאילו תוקן הרבאה פעמים, שישאר חדש.

"מה עכשיו?"לחש לולוש תשאלה לאוויר. 

"מחקים"ענה האנדר טייקר.

כשה השעון צילצל ב-12:30 השלושה עדיין עמדו ללא ניע מול המצבה. לא היה שם על המצבה, אבל ציורים נהדרים של כוכבים ושמיים היו מצוירים על המצבה, הם נראו כאילו גם הם, כמו הארנב התעוררו מחדש.

ערפל קטן הופיע מולם, והם עדיין עמדו בשקט.

פתאום ללולוש הייתה הרגשה שמביטים בו, הוא היסתובב במהירות אחורה והישתנק.

ילדה, כבת גילו עמדה מולו כמה סנטימטרים מפניו. שערה הארוך והשחור אם גוונים כחולים כהים יפים היה אסוף בשניי קוקיות.

עינייה היו תכולות בהירות, כצבע דמעות. פניה היו חיוורות כשל רוח, והיא לבשה ג'קט שחור ארוך, אם סמל כוכב על גבה.

היא לבשה חולצה שחורה קצרה, ומכנסיים שחורים כחולים כהים קצרים, רגלייה והארוכות היו מכוסים במגפיים שחורים ונוצצים אם כוכבים כחולים קטנים על קצה המגף. על ידיה לולוש יכל היה לראות צלקות ישנות. עינייה הביטו בו בסקרנות, הוא הרגיש שהיא מסתקלת לתוך נשמתו.

"לולו"לחשה את כינוי החיבה שלו לאוויר הריק. קולה היה מהפנט, אפל ויפייפה. כמו שיר.

סבאסטיאן והאנדר טייקר הסתובבו במהירות ופנו לילדה.

"ידעתי שתבואי, ריי"אמר האנדר טייקר מחייך בעצבות. הילדה ששמה היה ריי הביטה בו ואז בסאבסטיאן ושוב בלולוש.

בסוף היא פנתה למצבה והתיישבה על בתפיחה רכה. היא הרימה תארנב וחיבקה אותו חזק.

"אה..."התחיל לולו, מנסה להגיד לה שזה לא מנומס לשבת על מצבה של משהו אחר, ואז ראה אותיות קטנות משורבטות בצידיי המצבה: "כאן נחה ריין סטורם, שנשמתה תגיע לגן עדן בשמחה, יהי זיכרה ברוך".

לולוש השתתק, המצבה שלה.

"עוז.."לחשה תשם (כנראה של הארנב, חשב לולוש) והרימה מבט לשמיים האפורים. היא הושיטה יד ותפסה חלקיק מין השלג, השלג נמס בידה. לולוש הביט בילדה בסקרנות גדלה מרגע לרגע, היא הייתה מרתקת.

"באתה לגלות תאמת, לולו?"שאלה הילשה ששמה ריי, מפתיעה את לולוש. הוא הינהן מביט בפניה מנסה לגלות איזשהי תחושה, הוא לא ראה כלום.

"על הורייך? או אלייך?" שאלה ריי, "כי משתגלה....אוליי זה לא משאתה רוצה לשמוע.."

4 תגובות או שאין המשך

הפרק הקודם		הפרק הבא