ילדותו של סיריוס בלק

מה נעשה היום מה נעשה היום מה נעשה היום מה נעשה?

הייתי חייבת.

אז ככה חברות, תבר ראשון תגיבו בזה!

דבר שני אתן יותר ממזמנות להכנס לכמה פיקים חדשים שפרסמתי, בבקשה כנסו לפיק ששמו- העשן נראה טוב לאור הירח- אתן יכולות להגיע אליו דרך הפרופיל שלי, זה ממש חשוב לי!!!!!!

ולפרק-

סיריוס בלק לא היה מסוגל להצביע על הנקודה שבה החליט כי הוא שונא את אימו, בדיוק כפי שלא היה מסוגל להגיד אם אי-פעם הוא אהב אותה באופן מוחלט. הוא כן כיבד אותה, וכן ירא ממנה ולעיתים רבות אף מזעמה. סיריוס תמיד ידע שהיא אישה יפה; בילדותו היה בטוח שהיא האישה היפה והאצילית ביותר בעולם, כפי שכל ילד קטן חושב על אימו, אך הוא לא היה יכול לומר שהוא אהב אותה.

שנאה זו מילה חזקה, יש לה הרבה משמעויות נסתרות והרבה רבדים עמוקים ואפלים, אבל בהחלט אפשר היה לומר שבלב מסוים בחייו סיריוס שנא את אימו בכל ליבו. למרות העובדה שהוא שנא אותה, הוא לא בהכרח הפסיק לחשוב שהיא אחת הנשים היפות או האצילות בעולם לכל אורך חייו, שלא לדבר על המשפיעות ביותר שבהן.

אולם, הדברים הקטנים שעשתה הם ששיגעו אותו. פעם הוא שמע טענה שהדברים הקטנים יכולים לשגע בן אדם. הוא לא התווכח עם האמירה הזו; עוד לפני יום הולדתו השמיני היו בוולבורגה דברים רבים ששיגעו את סיריוס, הדרך ההדוקה להחריד שבה אספה את שיערה, ריח מי-הפה הנודפים מפיה, הבושם הכבד שבו השתמשה, הצורה שבה התבוננה בעולם, כאילו כולם נחותים ממנה וצריכים להודות לה על העובדה שהיא מדברת איתם. כל מילה או התנהגות שלה שחזרו על עצמם לאורך זמן היו מסוגלים להרגיז אותו. במבט לאחור, הוא הבין שכנראה שם נטמנו זרעי השנאה שלו אליה.

זה לא טבעי שילד כה קטן ישנא את אימו, אך אף אחד לא סיפר לו את זה. סיריוס מעולם לא העז לספר לאיש את מה שהרגיש. הוא הדחיק את הגועל והדחייה עמוק בתוכו ולא דיבר על כך.

אולי אם הוא יתעלם מהרגשות האלה אז הם ייעלמו מליבו, חשב הילד הקטן- וגיל שמונה הוא בהחלט גיל צעיר ותמים.

בהמשך חייו לא תרם רבות לניסיונות להשבית את השנאה המתפתחת, והעובדה שהוא התמיין לגריפנדור במקום לסלת'רין פיתחה באימו שנאה דומה כלפיו. אומרים שאמא תמיד תאהב את ילדיה, לסיריוס היה חשד שוולבורגה מעולם לא שמעה את זה, או שמא בחרה להתעלם. היא לא נהגה לצעוק עליו בילדותו, גם כשהייתה מאוכזבת ממנו מאוד היא הייתה מדברת עליו בקול שקט וקפוא להפליא, אומרת לו כמה היא לא מרוצה ממעשיו וכמה הוא אכזבה בשביל כולם כשהוא נוהג כך. מהשיחות שעשתה איתו בארבע עיניים יצא סיריוס כשהוא אוצר את כאבו עמוק בליבו, כאב שהכיל כנראה את השנאה שהתפתחה אצלו במהירות. הצעקות שהגיעו עם כניסתו להוגוורטס בהחלט "תרמו" למצב- הרמת הקול הייתה מלווה בפנים מתעקמות ומתעוותות למשהו מכוער וכועס, והאישה היפה הייתה נעלמת באותם רגעים מכאיבים.

אז כן, בהחלט היה אפשר לומר שסיריוס שנא את אימו. הוא לא ידע להצביע על היום המדויק או אפילו על השנה שבה החליט את זה, אך אם הייתם שואלים אותו הוא היה מגולל בפניכם שלל סיבות שהיו גורמת לכם לשנוא את אימו בדיוק באותו האופן. אבל אתם לא הייתם מרגישים שזה כל כך מוזר, כי אתם לא הבנים של וולבורגה, והיא לא נשאה אתכם ברחמה תשעה חודשים או הייתה אחראית על גידולכם- בשבילכם היא דמות לא מציאותית, עם הרבה בעיות נפשיות. בשביל סיריוס בלק היא הייתה האם הלא מוכרת, זו שמעולם לא פתחה את ליבה ומעולם לא אמרה מילים רכות ומלטפות שהיו מרגיעות אותו בלילות בהם פחד. הוא מעולם לא שמע ממנה משפט אחד חשוב מאוד, משפט שסיריוס כמה אליו בסתר ליבו: "אני אוהבת אותך, בני."

* * *

סיריוס הקטן קם במיטתו בבהלה. הוא חלם סיוט, סיוט שיהיה מסוגל להפחיד כל ילד בן שלוש כמותו. הוא יצא ממיטתו ברעד. הנר שהיה מאיר את חדרו בכל לילה כבה לפתע, וגרם לילד בן השלוש להאמין שהשד יוצא מתוך סיוטיו וחודר לעולם האמיתי. סיריוס היה זקוק ליד מרגיעה וחיבוק חם כדי להרגיע את פחדיו. הוא ירד ממיטתו החמימה לאוויר הלילה הצונן, בצעדים שהיו קטנים ומפוחדים, ויצא לחדר המשחקים שלו ושל אחיו. זה לא היה לגמרי חדר. למעשה, היה זה מסדרון רחב שקישר בין החדר שלו לחדר של אחיו ולחדר של האומנת, והמסדרון היה מלא בצעצועים לפעוטות, לכן סיריוס כינה אותו "חדר המשחקים". הוא עבר את דלתה של האומנת הצעירה, הוא לא נכנס פנימה, האומנת הייתה נחמדה אומנם אבל היה חסר בה את הריח המרגיע שהיה לוולבורגה להציע.

סיריוס עבר במסדרון החשוך, רגליו היחפות לא משמיעות אף רחש על השטיח העבה, אך הצללים וקולות הרוח היו מבעיתים. החדר של הוריו היה קומה אחת למעלה. סיריוס כמעט בכה מהקלה כאשר הגיע לחדר של הוריו. הוא פתח את הדלת בזהירות, והתקרב למיטה, השמיכה העבה כיסתה רק את פלג גופם התחתון וחשפה לגמרי את ראשם ואת חזם. הירח הנוצץ הבריק מעט את גופה של וולבורגה, מאיר את חלקה העליון של כותנתה העולה ויורדת בשלוות הלילה. צינת הלילה ניכרה בחדר. עוד לפני שסיריוס הגיע אליהם, אוריון התרומם בבהלה והרים את שרביטו בתנועות חדות.

"מי שם?" צעק, ואז, "לומוס."

האור העז שבקע משרביטו חשף את סיריוס ההמום והמפוחד, דמעות נשרו על לחיו לאט, והעיר את וולבורגה, שלמראה סיריוס מיהרה להתעטף בחלוקה העבה והצנוע שנח ברכות על שידת הלילה הצמודה למיטתם.

אוריון הזעיף את פניו למראה סיריוס הבוכה.

"קום!" הוא קרא אל בנו הבכור בקור התואם לצינת הלילה, וכל הרכות אליה נחשף סיריוס זה עתה התמוגגה כלא הייתה.

סיריוס, שהתיישב מרוב לחץ, המשיך לנגב את דמעות הבהלה, ולא נראה כי שמע את דבריו של אביו או היה מסוגל לבצעם.

"קום, סיריוס. אני לא מתכוון להתווכח איתך על זה, ולא אסבול חוסר ציות מצידך. קום ונגב את סימני הנקבה מעל פניך, ילד." קולו של אוריון היה קשה וחסר רחמים.

סיריוס קם ושילב את ידיו מאחורי גבו, מכריח אותם להפסיק לנגב את הדמעות שאט אט פסקו מלזלוג.

"מה קרה?" וולבורגה שאלה בטונים הדומים לאלו של בעלה. "סיריוס, תספר לי למה נכנסת לחדר שלנו."

סיריוס התקרב אליהם בהקלה. הוא הניח את ידיו הקטנות על מיטתם וניסה להסביר כמיטב יכולתו מה גרם לו לבוא אל חדרם, "היה לי חלום והוא ממש הפחיד אותי-"

וולבורגה קטעה אותו בזעף, "חלום, סיריוס! עליך לדעת ולהבין שאינך אמור לבוא אלינו בגלל חלום, בדיוק בשביל זה יש לך את האומנת שלך. למה לא הלכת אליה?"

סיריוס החל להרגיש איך דמעותיו חוזרות לעיניו. הוא היה רק ילד קטן ומפוחד באותם הרגעים, מול העולם הגדול ומול סיוטיו המאיימים.

"כי היא לא את, ואני רציתי להיות איתך ועם אבא ו-" סבלנותו המוטלת בספק של אוריון פקעה.

"מספיק! נגב את דמעותיך. חלומות הם כלום, הלילה יפסיק להפחיד אותך אם רק תפסיק לפחד ממנו. אינך יכול לרוץ אלינו בכל פעם שאתה מפחד מעט. עכשיו תפסיק לבכות ותחזור למיטה." אוריון ציווה, ובמילים האלו התהפך על צידו ועצם את עיניו בשתיקה רועמת, נחוש להתעלם מהפעוט הלחוץ.

סיריוס הביט בוולבורגה, מחפש מעט נחמה בדמותה המוכרת, אך המבט שהיא החזירה לו היה עייף בלבד.

"קדימה, שמעת מה אבא שלך אמר והוא בהחלט צודק, הגיע הזמן שתפסיק לפחד מהחושך. צא החוצה, סיריוס, והקפד לסגור את דלת החדר."

סיריוס יצא מהחדר, מפציר בדמעותיו בל יברחו החוצה מעיניו בשנית ומנסה לסגור את הדלת בשקט רב ככל האפשר. להפתעתו, האומנת חיכתה לו במסדרון.

"ראיתי שיצאת מחדרך, וחשבתי שהלכת להוריך." השיבה לשאלה שבעיניו, ולעצמה הוסיפה בשקט, "הם בטח כל כך כעסו על המסכן הקטן והם עוד יכעסו עליי, אני מרחמת על שנינו."

היא הרימה את סיריוס הקטן בזרועותיה ונשאה אתו לחדרו הרחב, שם התיישבה על אחת הספות שניצבו בדיוק למען מטרה זו. היא חיבקה אותו ברכות, מנסה להפיג את חששותיו.

"על מה חלמת, סיריוס?" היא שאלה את הפעוט שחור השיער שבזרועותיה.

"היו שם רוחות, והם עפו קרוב לאדמה," סיריוס ניסה לתאר לה את החלום עם אוצר המילים הזעום של ילד בן שלוש. "הגלימה שלהם הייתה שחורה, והיה להם כובע שהסתיר להם את הפנים. היה חשוך ונעשה קר מאוד ונורא פחדתי." הוא ניסה להסביר לה כמיטב יכולתו את החלום המפחיד.

"חלמת על סוהרסנים?" היא שאלה בתדהמה. סיריוס נרעד בזרועותיה.

"י-יש כזאת רוח? החלום אמיתי?" היא הבחינה בבהלה שאחזה בו, וניסתה ככל יכולתה להפיג את חששותיו.

"כמובן שלא, טיפשון שלי. לא קיים דבר שעלול להפחיד אותך מחוץ לראשך. עכשיו אני אדליק את הנר, ותעשה מה שאמא אמרה ותלך לישון, טוב חמוד?" היא שאלה ברוך והרימה אותו למיטתו הגדולה, מדליקה את הנר בנפנוף שרביט זעיר ומכסה אותו בשמיכה.

"ועכשיו תקשיב לי, סיריוס. אל תדאג, אני לעולם לא אעזוב אותך, והסיוטים לא מפחידים כשיש מישהו לידך," היא אמרה לו.

"מבטיחה?" הוא שאל בפקפוק.

היא חיכה אליו בחמימות ואמרה ברכות, "כמובן."

לאחר דקות ספורות, סיריוס נרדם. הוא נרדם כשהוא בטוח שהבוקר יעלים את הסיוטים שלו והוא לא יסבול מהם כל עוד האומנת לצידו, אך כשהבוקר גירש את החושך והסיוטים הסתלקו יחד איתו, הוא גילה שהאומנת שיקרה לו- הוא לא מצא אותה בבוקר, וכששאל את אימו לאן היא הלכה וולבורגה אמרה באדישות שהיא פוטרה כי לא השגיחה על סיריוס בלילה ונתנה לו לצאת ממערכת החדרים שהוקצתה לו ולאחיו.

ומאז אותו סיוט, בכל פעם שחזר זה לפקוד את חלומותיו ולהטיל עליו מורא, הוא לא קם להוריו שירגיעו אותו, גם לא כשהנר כבה ממשב רוח פתאומי שצלף בו מהמסדרון. סיריוס חשק שניים והשתדל לחסום את הדמעות עמוק עמוק פנימה. אוריון צדק, סיוטי לילה בהחלט מסוגלים לחשל ילדים קטנים. לאט סיריוס חדל לפחד מהחושך, ובליבו גמלה החלטה- הוא לא יבכה יותר ליד הוריו ולא ייתן להם לראות את דמעותיו. חודש עבר מאותו מקרה ועד שסיריוס הפסיק לפחד מהחושך, אך אותו חודש השאיר צלקות בליבו הקטן שהוא יישא איתו לאורך שנים, ולכל חייו.

הפרק הקודם		הפרק הבא