חייה של בלטריקס לסטריינג'

הוגוורטס
השנים עברו מהר בלי שבלטריקס שמה לב בכלל. היא הרגישה כאילו רק אתמול היא צעדה מאושרת לשולחן של סלית'רין,אחרי השיבוץ. הם היו יומיים לפני טקס הסיום הגדול.היא התרגשה מאוד. היא ידעה שהיא השקיעה את כל המאמצים שיכלה בכדי להוציא תעודה מעולה,שתעזור לה להתקבל למשרה מכובדת במשרד הקסמים. בינתיים,אוכלי המוות תפסו תאוצה,ויצאו ליותר ויותר פעולות התנקשות בבוצדמים,בוגדי דם,ואנשי זאב חפים מפשע. בלטריקס כבר לא יכלה לספור על יד אחת את מספר האנשים שבהם התעללה והרגה.היא אהבה את ההרגשה של לראות את האיש מת,מונח לרגליה. היא הרגישה גדולה וחזקה,ואדון האופל היה גאה בה,כ"כ...הוא אמר לה לא מעט פעמים שהיא אוכלת המוות המועדפת עליו. למעשה,אוכלות המוות,לא היו יותר מדי נלהבות כמוה. הם בדרך כלל היו עומדות על המשמר,ולא לוקחות חלק בהרג.על נרקיסה בכלל לא היה על מה לדבר,היא לא נשאה את האות האפל,ובקושי באה למפגשים,וגם שבאה,היא נראתה משועממת ואף מבוהלת. אבל אם אדון האופל היה יודע את הסוד השמור ביותר של בלטריקס...את הרומן שלה עם פוטר.הם היו ממשיכים להיפגש,ולרוב היו נסחפים מאוד,אבל בלטריקס לא נתנה לפוטר לשכב איתה. היא לא הייתה מסוגלת,אף שרצתה,היא חששה מאוד שאדון האופל יגלה. רודלפוס לסטריינג' לא שם לב בכלל להתנהגותה האדישה של בלטריקס כלפיו,אף על פי שידע שהם אמורים להתחתן בסוף השנה. הוא לא אהב אותה,וגם היא לא אהבה אותו,אבל הוא ידע שהדבר הנכון לעשות הוא להתחתן איתה,כי היא טהורת דם ואוכלת מוות כמוהו.

בלטריקס לא ידעה שהבעל המיועד לה הוא רודלפוס,והיא גם לא רצתה שהוא יהיה. הוא היה גס רוח ולא נאה במיוחד. האמת שבסתר לבה רצתה להתחתן עם פוטר,אבל ידעה שזה בלתי אפשרי. מלבד נשיקות,הם היו מדברים הרבה,על החיים. היא לא סיפרה לו שהיא אוכלת מוות,כי ידעה שהוא חבר במסדר עוף החול...עוד לא יצא להם להיפגש בקרבות,אבל ידעה שבסופו של דבר זה יקרה,והוא יגלה את הפרצוף האמיתי שלה,אוכלת מוות מרושעת...
טקס הסיום קרב ובא.כל תלמידי השנה השביעית כמעט והתפוצצו מהתרגשות,והשקיעו את מאמציהם האחרונים במבחני הכישופמטרי. בלטריקס השקיעה המון מאמצים ולא פגשה את פוטר המון זמן. היא התגעגעה אליו,ובארוחות הערב הם היו מחליפים מבטים זה עם זה.

בסוף השנה,כל תלמידי הוגוורטס התכנסו במגרש הקווידיץ',ביחד עם הורים וקרובי משפחה נרגשים,והם חיכו לבואם של בוגרי בית הספר,לטקס חלוקת התעודות. פרופסור דמבלדור עלה על הבמה,והכריז:
"התכנסנו כאן היום בכדי לחלק תעודות לתלמידי השנה השביעית והאחרונה של בית הספר לכישוף ולקוסמות הוגוורטס. נזמין תחילה את מצטייני בית הפלפאף,סלית'רין,גריפינדור,ורייבנקלו.
התלמיד המצטיין מבית סלית'רין הוא לוציוס מאלפוי,והתלמידה המצטיינת היא בלטריקס בלק. בואו לבמה לקבל את התעודות,ילדים"!
בלטריקס התרגשה מאוד! היא נבחרה לתלמידה המצטיינת! מזווית עיניה ראתה את משפחתה מוחאת כפיים ואת אמה מזילה דמעה של התרגשות. "כל הכבוד,בלטריקס",אמר פרופסור דמבלדור ולחץ את ידה. "תודה,פרופסור",אמרה. כמיטב המסורת,היא ולוציוס זרקו את הכובע שלהם באוויר וירדו מהבמה בתשואות. לילי אוואנס וג'יימס פוטר נבחרו לתלמידים המצטיינים מבית גריפינדור. היא הסתכלה עליו בעת שלחץ את ידו של דמבלדור,הוא היה כ"כ יפה...היא חיכתה שהטקס יגמר ואז תוכל להיפגש איתו ולהתנפל עליו.

אחרי טקס ארוך ומייגע ביותר,תלמידי השנה השביעית ערכו מסיבה ענקית באולם הגדול. שאר תלמידי הוגוורטס יצאו לסיור מטעם בית הספר בשביל שלתלמידי השנה השביעית תהיה חגיגה גדולה ונטולת ילדים קטנים. שולחנות הבתים סולקו ובמקומם הוצבו שולחנות עמוסים בשתייה ובכיבוד. להפתעתה של בלטריקס,היה שם גם משקאות אלכוהוליים. ג'יימס פוטר רקד שם עם החברה הבוצדמית שלו,מראה שעצבן אותה מאוד. "בלה! בואי לרקוד קצת"! אמר רודלפוס. הוא היה שיכור ומיוזע ולבלטריקס ממש לא התחשק לרקוד איתו עכשיו. "רודלפוס,לא עכשיו",אמרה בלטריקס בקרירות. היא ראתה שכולם כבר רוקדים...משוחררים...היא החליטה להשתחרר גם כן ולקחה לגימה הגונה מאחד המשקאות שהיו פזורים שם. היא הייתה בדרכה לרחבת הריקודים ששמעה קול מוכר:"את באה איתי". היא הרגישה את הזרוע החסונה של ג'יימס עוטפת אותה וגוררת אותה משם. "ג'יימס"!צרחה בלטריקס. הוא סתם את פיה בנשיקה. הם נכנסו לאחת מכיתות הלימוד. הוא השכיב אותה על השולחן הארוך והתחיל ללטף לה את המותניים,נישק לה את הצוואר..."בלה,אני רוצה שנעשה את זה",אמר ג'יימס. "מה..ג'יימס..אמרתי לך כבר שלא",אמרה בלטריקס. ג'יימס רטן. "תראי כבר לאן הגענו,בלה. אנחנו מוכנים,אני מרגיש את זה". בלטריקס אמרה:"ג'יימס,אני פשוט לא יכולה,זה לא קשור אליך". ג'יימס אמר:"בלה,אני אוהב אותך.לא יהיו לנו עוד הזדמנויות..." בלטריקס חשבה. זאת באמת הייתה הזדמנות מיוחדת,ופוטר אמר שהוא אוהב אותה...האם הוא משקר?המבט בעיניו בהחלט לא שיקר. בלטריקס לא אמרה דבר ורק המשיכה לנשק את פוטר,ופתחה את הכפתורים בחולצתו.תוך חמש דקות שניהם היו בלבוש תחתון בלבד. הוא הסתכל לה בעיניים. "את בטוחה"?שאל. "כן",אמרה.

בדיוק שהוא התחיל לנסות לפתוח את החזייה שלה,נכנס רודלפוס. "בלה"!! הוא צרח. היא הסתובבה אליו,עיניה מתרחבות בהפתעה. היא ממש,אבל ממש לא רצתה שרודלפוס יראה אותה במצב הזה,ועוד עם פוטר. "אני יכולה להסביר",אמרה. רודלפוס צחק. הוא נראה יותר כועס מאשר נעלב. "מה? את זה שאת פה,חצי עירומה,ופוטר לידך?ראיתי הכל,בלה. את צריכה להתבייש,אני אספר הכל,את יודעת למי". הוא הביט בה במבט קשה. מזה היא הכי חששה,שהוא יספר לוולדמורט...לאדון האופל האהוב שלה. הוא כ"כ יכעס,ובעיקר יתאכזב. "רודלפוס,בבקשה",אמרה. "אפשר לדעת מה קורה פה"?שאל ג'יימס,שבינתיים הספיק להתלבש. "זה גם מה שאני רוצה לשאול אותך,פוטר. איך העזת להניח את הידיים המלוכלכות שלך על הארוסה שלי"?! אמר רודלפוס. "ארוסה"?שאלה בלטריקס. היא הארוסה של רודלפוס,ממתי? רודלפוס החזיק בידיה. "כן,בלה,אנחנו עומדים להתחתן בעוד חודש. ככה ההורים שלנו קבעו". היא הרגישה שעולמה מתמוטט עליה. היא לא רצתה להתחתן עם רולדפוס...אמנם הוא היה בחור נחמד,אבל בתור בעלה?ממש לא...היא רצתה אהבה אמיתית.

אחרי שעות של ויכוחים,בלטריקס התמוטטה במיטתה. היא חשבה כ"כ הרבה...חשבה על התגובה של אדון האופל,על החתונה שלה שמתקרבת בלי שתהיה מוכנה לזה בכלל,על ג'יימס. היא פרצה בבכי,בכי כ"כ חזק. היא בחיים לא בכתה ככה,בחיים לא הרגישה כזאת מועקה בלב. היא אוהבת את ג'יימס פוטר,והוא אוהב אותה. הם יכלו לחיות באושר אילולא כל המלחמה הזאת. והמלחמה רק הלכה והחריפה...היא ידעה שעוד זמן קצר היא תפגוש אותו,והם יצטרכו להילחם. איך תעשה את זה? בסופו של דבר היא שכנעה את רודלפוס לא לספר לאדון האופל דבר. היא לא הרגישה טוב...שהיא מסתירה ממנו דברים כאלה. הוא היה חשוב לה,יותר מאביה,יותר מג'יימס,מכולם. היא רצתה לרצות אותו עד כמה שיכלה. היא החליטה לשכוח מפוטר,בית הספר נגמר,הוא עומד להתחתן עם הבוצדמית,והיא עם רודלפוס,מסדר עוף החול ואוכלי המוות ילחמו,והיא תשכח ממנו,כאילו הוא לא היה בכלל! כן...זאת התוכנית,והיא תתממש.

יום למחרת בלטריקס,נרקיסה,לוציוס,ורולדפוס עלו על כרכרה בדרך הביתה. היה שקט רוב הזמן. בלטריקס הסתכלה בעיניו של רודלפוס. הוא עדיין כעס,אך נראה היה שהתרכך מעט. היא חיבקה אותו והניחה את ראשה על חזהו. "אני מצטערת",לחשה לו. רודלפוס ליטף את שיערה ואמר:"אל תדאגי,בלה,זה עבר,אנחנו עפים מפה,סיימנו את בית הספר". "אני יודעת",אמרה. הוא כרך את זרועותיו סביבה והם נרדמו,מחובקים.

הפרק הקודם		הפרק הבא